ההצעה לשינוי תקנון האגודה "מנוף", שלפיה לא יתקבל לשורותיה אלא מי שהוא שותף ל"ערכי התנועה הציונית, מורשת ישראל, ויישוב ארץ ישראל" עומדת בניגוד לעקרונות היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, השוללת אפליה. השינוי המוצע הוא ברוח הצעת "חוק הנאמנות" המועלית כיום על סדר היום הציבורי.

התקנון החדש עומד בניגוד להחלטת בג"ץ ממארס 2000 בעניין היישוב הקהילתי קציר. אז קבע בג"ץ כי מינהל מקרקעי ישראל אינו רשאי להפלות בין יהודים לערבים בהקצאת קרקעות המדינה, בין במישרין ובין בהקצאה באמצעות גופים אחרים. ההחלטה קבעה, שהקצאת קרקעות ליהודים בלבד היא בלתי חוקית. ברוח זו ניתן להניח, במקרה שתוגש עתירה לבג"ץ בעניין מנוף, שייפסק שההחלטה להקצות קרקעות ל"יהודים ציונים בלבד", פסולה. זאת גם מהטעם שבפועל מדינת ישראל ושלוחותיה השונות אינן מקצות מקרקעין, אלא ליישובים קהילתיים יהודיים בלבד ולא ליישובים ערביים.

בג"ץ לא שלל בפסק הדין את האפשרות, שטיפול נפרד ומיוחד באוכלוסייה מסוימת ומוגדרת, למשל חרדים שיוקצו להם קרקעות ביישוב קהילתי, לא ייחשב פוגע בשוויון. זאת כאשר הקבוצה איננה רחבה מדי. בכל מקרה, כאשר המדיניות המעשית של מינהל מקרקעי ישראל היא שלא להקצות מקרקעין ליישוב קהילתי לערבים בלבד, הרי שהמדיניות הקיימת מעניקה בפועל לערבים טיפול נפרד ולא שווה.

כפי שנפסק אז "מדיניות ההפרדה הנוהגת כיום היא מפלה, גם אם המניע להפרדה אינו הרצון להפלות". החלטת בג"ץ ניתנה לפני כתשע שנים, אולם נראה שהמציאות טרם השתנתה. החלטת בג"ץ עוררה במשך השנים מחלוקת וביקורת, ובכנסת הועלו הצעות שונות כדי לאפשר את עקיפתה.