חוצות בני ברק מוצאי שבת. אוטובוס מספר שתיים נפתח לפניי והנהג החרדי מקבל את פניי בחיוך רחב. הוא משמיע לנוסעים שירים חסידיים, מלווים בקולו הנלהב. סוג של חוויה מתקנת אחרי נסיעה משפילה באוטובוס "מהדרין" מחיפה לבני ברק.

זה עתה, בתזמון מפליא, הנחתי באנחה את "המפגש", ספרה עטור פרס ה"בוקר" של אן אנרייט. "היותך חלק ממשפחה היא הדרך הכי מענה להיות בחיים", טוענת הגיבורה וחושפת את משפחתה הלא מתפקדת, הקרויה בפיה "השפנייה". להוריה, שהביאו לעולם שנים עשר ילדים וגם כמה צאצאים שלא פקחו עיניים לאור השמש, שמורים עמה ביטויים מעליבים במיוחד. לצלילי שיר קצבי של ירדנה ארזי שעבר הסבה רוחנית אני חושבת שלספר הזה צפוי רייטינג מזהיר, אך לא כן לילודה הגבוהה. כל אימת שמתרחשים במשפחה גדולה מפגעים, תאונות או שיבושים קשים שקשורים בילדים, חוטפת החברה החרדית, כנושאת הדגל של ריבוי הילדים, בליסטראות. ואילו בי ממשיך הנושא לעורר עניין ואהדה עמוקה - גם שנים רבות אחרי שעזבתי אותה.

אני צופה בה דרך חלון האוטובוס, באקס-חברה שלי הרוגשת סביבי: משפחות חוזרות לביתן לאחר שבת בבית סבא-סבתא, ההורים דוחפים עגלות תינוקות ולידם ילדים בכל הגילים. בכל אחת מן האמהות אני רואה את עצמי כפי שהייתי פעם, מונה שוב ושוב את ילדיי לפני כל עלייה לאוטובוס (ופעם, בכל זאת, כמעט נשארה הקטנה על המדרכה, טומנת את פניה בחלון הראווה של חנות צעצועים). מתוך ההזדהות האינסופית הזאת הפכתי ל"מוצאת ילדים סדרתית", במיוחד לפני חג הפסח. בעיבורה של עירי בני ברק קלטו עיני הראדאר שלי ילדון רך פוסע לבדו כמכיר את דרכו. לא מכבר הרמתי מן המדרכה זוג תאומים שזחלו אל הכביש, ופעם אספתי אל ביתי ילד בן ארבע שחיכה על ספסל להוריו לאחר שהורד מההסעה. והערב, בדרכי לתחנה, תפסתי בעגלת תינוקות שעמדה להידרדר, בעוד האם הצעירה רצה אחר הפעוט "הגדול" שפנה פתאום אל הכביש. שומר פתאים ה'.

אז מה אפשר לחדש לי בנושא האחד והיחיד שמלהיב אותי בעולם שעזבתי? בהיותי שם, נפוצה האמרה ש"עם ארבעה ילדים לא יוצאים לטייל ברחוב רבי עקיבא בשבת". חיים ולדר, זוכה פרס "מגן הילד", מנהלו החינוכי של המרכז לילד ולמשפחה בבני ברק, סופר חרדי עתיר מכר ומגשר מוסמך, אומר ש"היום שבע (שבעה ילדים) הוא הארבע החדש", ומקפד במחי משפט אחד את התנאותי בהישגי הוולדניים. הוא עצמו אינו קטלא קניא, אף שלא חרג עדיין מ"הממוצע", ובימים אלה הוא חוגג את הבת מצווה של בתו נועה, הרביעית בששת ילדיו. "שיעורי הפריון הסגוליים (לפי גיל) במגזר החרדי מראים כי מספר הלידות באוכלוסייה זאת גבוה בכל קנה מידה", הוא קורא באוזניי את נתוני המחקר של הלמ"ס. "מספר הילדים לאשה החרדית, בעיקר האשכנזית, עמד ב-2000 על שבעה וחצי ילדים. לכן אף שקבוצת החרדים מהווה רק 6% מהאוכלוסייה היהודית, משקלה בלידות גדול פי שלושה".

כסוציולוגית מטעם עצמה של החברה החרדית אני מזהה בה שתי מגמות סותרות אך מקבילות: מצד אחד "הבעל'בתים החדשים" (כך קראתי להם בספרי "אחות רחוקה" לפני כשמונה עשרה שנה) שכבה חברתית הולכת ומתרחבת, המשתייכת לחברה הדתית-חרדית אך נטועה בעולם הכללי, עוסקת במגוון רחב של מקצועות, ומאמצת שימוש באמצעי התקשורת, רמת חיים גבוהה, תדירות מרשימה של נסיעות לחו"ל ובילויים. ומצד שני - שכבה מרכזית של חרדים הדבקים בסממנים החרדיים, מחדדים ומקצינים אותם.

ולדר מכנה קבוצה זאת "פך השמן הטהור", ורואה בה את החרדיות בתמציתה, אידיאל נכסף שהוא ורבים כמוהו נושאים אליו עיניים בערגה נטולת קנאה של "כפרי אל בת מלך". הוא טוען שהחברה החרדית אינה מיקשה אחת, אלא שהגרעין החרדי הקשה מוביל מאבק אידיאולוגי חריף וחסר פשרות במודרנה, על ביטוייה השונים. חוד החנית של המאבק הזה הוא הילדים. לא נדיר היום למצוא 13, 14 ילדים בקרב המשפחות החרדיות, טוען ולדר. מובילי המגמה הם המקצה הליטאי (הש"סניקים מדדים אחריהם עם 7.2%, על פי אותו מחקר).

הררי כביסה וכיורים סתומים בכלים

למשמע הדברים איני יכולה שלא להיזכר בלילות ללא שינה, בהררי הכביסה, בכיורים הסתומים בכלים, במינוי הקבוע אצל רופא הילדים. הצופר דמוי האזעקה שהכריז על כניסת שבת המלכה "תפס" אותי תמיד מתוחה ומיוזעת כשפחה חרופה. ולדר, כמנחש את השאלה העומדת על קצה לשוני, קובע, "הנשים הליטאיות הן הכי חזקות במגזר החרדי. הן חדורות מוטיבציה ואידיאולוגיה אפילו יותר מהגברים", ואני מהנהנת באישור, מתוך היכרות קרובה עם בת משפחה שילדה זה עתה את ילדה העשירי.

למרות הקשיים, אני דווקא אהבתי את ההרואיקה וההתרגשות שבהבאת ילדים לעולם. ת', חברת ילדותי, שנישאה לאברך מחמיר כבעלי, גילתה לי בסוד שבכל פעם שהיא מתוודעת להריון נוסף, "זה תשעה באב בשבילי". כשנפרדתי ממנה (היא ניתקה את הקשר), כבר היו לה עשרה ילדים. בילדותנו היתה בת יחידה (בין שני אחים) מטופחת ומפונקת, עם תחתיות מעומלנות מתחת לחצאיותיה. אנחנו היינו ארבע, והקטנה נולדה בהפתעה, כשאמי בת ה-36 נראתה לנו לעת בלות. בכלל, בילדותי בבני ברק המתחרדת משפחות מרובות ילדים לא היו חזון נפרץ. הורינו היו ברובם פליטי השואה ועולים חדשים, שחיו מיום ליום כשורדים. "המצאת המשפחות הגדולות" בעולם החרדי התחילה בסוף שנות החמישים, לאחר מתן הפטור מן הצבא לבחורי ישיבה ולאברכי כולל שעשו תורתם אומנותם.

עוני אידיאולוגי הוא הרבה יותר נסבל, אפילו מסביר פנים, מגלה ולדר את אוזניי, ואני נזכרת שתמיד הייתי חלשה באידיאולוגיה, כמעט כמו במתמטיקה. "אצל הליטווקים החומריות היא לא צורך, ובוודאי לא ערך. מה שמעניין אותם זה הילדים נטו. כשאני רואה משפחה גדולה של ילדים לבושים יפה, מחונכים, אני מרגיש קטן לידם. הילדים זה ההמשך שלך, זו הרוח שלך, פעימות הלב שלך. אתה תמות ותמשיך לחיות בהם".

"רגע רגע", אני רוצה לומר לו, "הרי גם לך יש צרכים משלך - לכתוב, לפעול בציבור", אבל ולדר נישא עתה על צחצחות לשון שניסח וליטש הרבה לפני שפגש בי: "אני אולי לא אובייקטיווי, אבל הרי לא באת אליי משום האובייקטיוויות שלי. אני קובע בזאת שההורים החרדים הם הטובים בעולם. כמה הורים ?רגילים' מדברים עם ילדיהם? אני מתכוון לדיבור ממש, לא כזה שממוסך בשעות חוגים ובשעות טלוויזיה ומחשב. ההורים החרדים מדברים עם הילדים כל הזמן. אין להם דבר שהוא בנפשם חוץ מהילדים וחינוכם. בנושא הזה אנחנו הישראלים איננו שתי תרבויות, אנחנו שני עמים".

ומוסיף: "אני לא מבין את ההורים שמסתפקים בשני ילדים מבחירה. זה שיא השעמום בעיניי. למה שניים? קח ארבעה! אני עוקב אחרי הילדים אצלנו. הם ורבליים, יודעים להסתדר מצוין. שכנה שלנו, ילדה בת 11, מטפלת בתינוקת בת שנה. אני מת על זה". "וכשהיא תגדל, היא תבוא בטענות", אני מכריזה, "ובמשפחות של שניים זה לא קורה?", משיבני ולדר.

לא הכל מה-טוב ומה-נעים

אנחנו לא ממש בני פלוגתא, חיים ולדר ואני, כי הצהרתי מראש על קשריי הרגשיים לנושא. בן שיחי המיומן בראיונות, זהיר בצוננים שכבר נכווה ברותחים, בוחר לצייר לי תמונה אידילית, שכולה מה-טוב ומה-נעים, ולזאת קשה לי להסכים. אני מנסה להוריד אותו מצמרת העץ. לבסוף הוא מודה שיש בעיות, אבל כיהודי טוב עונה לי בשאלה ובמשל מעודכן: "אם יש באגים במחשב, זורקים את המחשב? אני מעדיף לתקן את הבאג. המקום הזה כולו מכוון לתיקון באגים. יש לנו כאן צוות מקצועי ומה שנחוץ לטפל בבעיות", הוא מחווה בזרועו על משרדו, חלק מקומפלקס מושקע שהקימה עיריית בני ברק.

"אולי צריך להימנע מהריונות בעייתיים במקום לטפל אחר כך בנשים ובילדים? בביקור במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר גיליתי הרבה נשים חרדיות", אני תוהה. "בניגוד למה שחושבים", אומר חיים ולדר, "הרבנים החרדים אינם אטומים למצוקות. הם נותנים היתרים למניעת הריון במקרי הצורך. כאשר משפחה גדולה אינה מתאימה לאתגרים שלקחה על עצמה - יש ביקורת ותמיכה. ובאשר לנשים החרדיות במחלקות לבריאות הנפש, הביאי לי נתונים ואתייחס. מה לעשות שהנשים שלנו בולטות. ובכלל, צריך להפריד בין ?סיפור' ל'תופעה'. סיפור הוא החומר של סופרות. תופעות אנחנו מזהים על מנת לטפל בהן".

ולדר מנסה לאבחן אותי. אולי אני בעיניו "אשה נופלת", שבאה למרכז שלו. מעניין אם אני סיפור או תופעה. אני דוחה את ניסיונו להסביר אותי לעצמי. במקום זה אני מספרת לו על המשבר שתקף אותי כשהבנתי שילדיי גדלו ועליי מוטל עולם. עיניו ניצתות והוא מספר לי שבשנים האחרונות הוביל פרויקט מיוחד להקלת מעמסת נישואי הילדים בחברה החרדית. אני שמחה מאוד, אחרי הכול, עוד מעט יגיעו נכדיי החרדים לפרקם, אבל לא לזאת התכוונתי. התכוונתי לשתף אותו בקושי למצוא לכל אחד מילדיי מקום משלו בעולם, להציע לו את הכיוון הנכון עבורו, כאינדיווידואל. ועכשיו, רגע לפני פרידה, מיתמר בינינו סלע המחלוקת שכה ניסינו להתעלם ממנו. חיים ולדר מודה בפה מלא שהחברה החרדית הליטאית, הרואה עצמה אליטיסטית מתוקף רבניה ולמדניה, דואגת ל"פך השמן הטהור", לרוב הגדול ההולך בתלם, גדל ומתרבה ומתעצם. האינדיווידואל הוא מושג נלוז בעיניה. הוא השוליים, ושהשוליים יסתדרו בעצמם.

*ספרה האחרון של יהודית רותם, "על משכבם בלילות", ראה אור בהוצאת "קשת"

בני ברק, אתמול. נוכח מצוקת הדיור, סיירו אתמול בכירי משרד הבינוי והשיכון בבתי משפחות ברוכות ילדים בעיר