אחד הזיכרונות הקשים שנחרת בי מילדותי הוא מקרה בילד משכונתי, בדרום תל אביב, שנורה למוות בידי חייל בריטי. הילד, שהפר את הוראות העוצר, נורה ממשוריין שעבר ברחוב. התירוץ של השלטונות הצבאיים היה שהיורים לא ידעו כי מדובר בילד. הקריקטוריסט אריה נבון פירסם אז ב"דבר" קריקטורה עוקצנית שעל פיה החיילים הבריטים הם צלפים מצוינים, והראיה שהם פוגעים במטרות כה קטנות. על פרסום הקריקטורה הענישה הצנזורה הבריטית את "דבר", כמדומני, בסגירת העיתון לימים מספר. זיכרון זה חוזר אלי באחרונה כל פעם שמתפרסמת אצלנו הודעה על ילדים פלסטינים שנהרגו בכדורי חיילינו וכי שלטונות צה"ל חוקרים בעניין.

בעיה מוסרית

בחודש האחרון הגיע מספרם של הילדים הפלסטינים שנהרגו בשוגג בשטחים כמעט למחצית מכלל ההרוגים שנפלו מכדורי צה"ל. אין המדובר בנערים רעולי פנים, לעתים בני 13-14, שנפגעו בעת פעילותם האלימה. הכוונה לילדים בני חמש עד שמונה, גם קטנים יותר. זו קודם כל בעיה צה"לית ובעיה מוסרית בינינו לבין עצמנו. זו גם בעיה המטרידה את ידידינו. בדעת הקהל הבין לאומית נגרם לנו נזק כבד.

הריגת הילדים נעשתה תופעה של קבע והיא מעמיקה את התהום בינינו לפלסטינים. כמו שאנו נדהמים מהרצחנות והברוטליות במעשי טרור של פלסטינים, כדרדור אוטובוסים על נוסעיהם לתהום, כך משוכנעים הפלסטינים כי אנו הורגים את ילדיהם ללא אבחנה ואולי בכוונה. זה מגביר את השנאה ומעמיק את רצון הנקמה. אין בזה שום תרומה להדברת האינתיפאדה; אדרבא, הגרעין הנוקשה של המתקוממים רק נעשה נוקשה יותר וזוכה בתמיכה רבה יותר של האוכלוסייה.

תשובה מתחמקת

יש כנראה ליקוי בסיסי בצה"ל בעניין זה. מאחר שאין כוונה לפגוע בילדים והדבר קורה בשוגג, יש להשיב לשאלה כיצד מתרחשים כל כך הרבה מקרי הריגה כאלה. יש לזכור כי הילדים נפגעים במקומות שונים - ברחוב, על מרפסות הבתים וגם בחדרים פנימיים בדירותיהם או כשהם בזרועות אימהותיהם. התשובה המתחמקת שהשיב לי אחד מראשי צה"ל היא שההורים אינם משגיחים כראוי על ילדיהם. הם יוצאים לרחוב ללא השגחה ונקלעים להתכתשויות גדולות בין פלסטינים וחיילים וכך הם נפגעים ונהרגים. זה הסבר פשטני מאוד, ניסיון לגולל את האחריות כולה על הורי הילדים. כיצד קורה שדווקא בחודשים האחרונים, לאחר שצה"ל צבר ניסיון מבצעי כה רב בטיפול באינתיפאדה, נהרגים יותר ילדים מאשר בתחילת ההתקוממות? האם ההורים הפלסטינים זהירים כיום פחות משהיו בתחילת האינתיפאדה והחליטו לפתע להפקיר את ילדיהם לסכנת מוות?

זה חודשים מסבירים לנו כי נעלמה כמעט כליל תופעת ההפגנות הגדולות. כלומר, אין אלה המקרים של ילדים שנקלעו להמון ונפגעו שלא במתכוון מכדורים שנורו לעבר המסיתים ומנהיגי ההפגנה. הילדים שנפגעו לא היו בדרך כלל בהמון שאין להבחין מי בתוכו. קשה להניח כי ילדים כבני חמש יצטרפו לצעירים התוקפים את חיילי צה"ל, אך אם הם נקלעים לסביבה, קשה להם יותר להתגונן, ופגיעה באיבר חיוני של ילד היא הרבה יותר קריטית.

ההסבר שלי שונה: או שהחיילים יורים כיום הרבה יותר וכמעט ללא פיקוח, או שרמת הקליעה בצה"ל גרועה כל כך שמכוונים למטרה מסוימת ופוגעים במשהו אחר. בכל אחד מהמקרים האלה אפשר לתקן הרבה. חיילים יורים אולי יותר מפני שהם נמנעים מהתנגשות גוף אל גוף עם אלות, כדי שלא יואשמו במעשים חריגים. יורים לרגלי אנשים המטילים אבנים ופוגעים בראשיהם של ילדים הנמצאים בסביבה.

תופעה זו הציקה בעבר מאוד לפיקוד הצבאי, אך ההריגות המרובות ושפיכות הדמים הבלתי פוסקת בשטחים עלולות להקהות את חושינו. אסור שיקרה לנו מה שקורה לפלסטינים רבים המצדיקים את מעשי הרצח הברוטליים ביותר של מי שנחשב בעיניהם משתף פעולה. דוגמה לכך היתה מאמר מדהים של ג'ונתן כותאב ("ג'רוזלם פוסט", 10 בספטמבר) שהציג עצמו כאחד מראשי האגודה הפלסטינית לזכויות האדם ואף על פי כן, הצדיק בכל פה את רצח משתפי הפעולה. ירצחו הם איש את אחיו ככל שירצו, אך לנו אסור בשום פנים לאבד את צלמנו המוסרי במלחמה זו. זה קשה מאוד כאשר השנאה מעמיקה מיום ליום. זה מבחן קשה ביותר לפיקוד של צה"ל ולקציני החינוך שלו, אך כל מאמץ כדאי.

עיתונאי למרחקים ארוכים | אלוף בן

שיף. אנרגיה ומוטיווציה מעוררות הערכה וקנאה מקצועית