משנפתח פיו של ראש היחידה לגירוש, נפתח גם סגור לבו: הוא שונא עובדים זרים שבאים אלינו לכלותנו, שונא את ארגוני הסיוע "הרוצים בהשמדת ישראל", אפילו ילדים ישנא: "מה זה ילדים?", הוא שואל. "איפה עובר הגבול? גם ההיא מ'הישרדות' נפרדה מהתינוק שלה לשלושה חודשים".

ההיסטוריה האנושית, הלא-אנושית, ידעה ביורוקרטים כאלה, שהתלהבותם הממוכנת למלא הוראות גברה אף על התלהבותם של מי שנתנו אותן.

עכשיו זה ברור, לאחר שהלב גילה לפה: הממשלה מינתה אדם חסר דעת לתפקיד שמחייב שיקול דעת, ואולי גם חמלה לא תזיק. ואם זה עובד מדינה, וזה מה שהוא מרשה לעצמו לומר על ריבואות אזרחים טובים שלה, אזי לא בטוח שזאת מדינה בכלל.

הנבזות היא במילה "רוצים", "רוצים להשמיד". לו אמר שעמדת ארגוני הסיוע ותומכיהם עלולה להמיט עלינו אסון - זאת היתה שטות גמורה, כמובן, אבל זאת לא היתה שטנה, לא עלילת דברים. אבל "רוצים" - משמע שנרקמת כאן, מבית ומבחוץ, קנוניה מחושבת וזדונית נגד ישראל. הגד, ציקי סלע: אתה מבין את אשר פיך שח? אם לא, עליך ללכת; אם כן, עליך לעוף.

ולכל הבלע הזה נתן אתמול אלי ישי גיבוי. ייתכן שדווקא תמיכתו בעושה דברו היא שחושפת קשר כנופייתי, שתכליתו להעשיר עוד יותר קבלני כוח אדם, מקורבים לשלטון. כל מי שעיניו בראשו רואה את זרם הזרים שזורם ולא יבש לרגע, והסוחרים בבני אדם ממשיכים לגזור קופון לגולגולת. במקום להכביד את היד על עושי-עושר-ולא-במשפט - אף על פי שהם עסקני ליכוד, ש"ס ועבודה - שולחים יד אל הילדים.

ישי ומרעיו הפכו למתירי דם מקצועיים: עוד מעט ייכנס רוצח למועדון פליטים בתל אביב, או למשרד קטן של ארגון שמסייע להם; או-אז יקפוץ ישי בראש המזועזעים והמגנים.