"אולי תוכלו לעזור לנו", התקשרה מיכל בתחילת השבוע, "אנחנו חיים בבית משותף בגבעתיים, שמונה משפחות, ויש לנו שכן שעושה לנו את המוות". מתברר שהשכן רוצה להרחיב את דירתו על חשבון החצר של כולם ומחייב את השכנים לחתום על הסכמה. אחרי שהודיע לכמה מהם באופן אישי שאם לא יחתמו לא יראו אור יום, חתמו כמעט כולם. "למה שלא תפנו למשטרה?" שאלתי, שכן זאת לא הפעם הראשונה שהשכן האלים ממרר את חייהם. בתגובה מיכל רק צחקה במרירות.

המפכ"ל: ריבוי מקרי הרצח אינו בגדר מגמה

כמי שחזיז הושלך לחדר המדרגות שלה יצא לי לטעום מעט מטעמה של האימה, שמתפוצצת לך פתאום באמצע השקט. כמי שהמשטרה כינתה את החזיז שהחריד אותי "מעשה קונדס" ושיחררה מיד את המבצעים, אני גם מכירה היטב את תחושת הבדידות הנובעת מההבנה שאין על מי לסמוך.

המשטרה לא יכולה להיות בכל מקום כל הזמן, זה ברור. היא לא אשמה באלימות המסלימה ואין סיכוי שתוכל למגר את הפשיעה כולה. הבעיה נעוצה בהתייחסות הכוללת, ובעיקר בתחושה שאין במי לבטוח כשענן כבד מעיב על חייך.

אתמול פורסם ב"הארץ", כי הצעירים החשודים ברציחתו של אריה קרפ נראו שבוע קודם לכן באותו מקום. גם אז הם היו שיכורים, השתוללו בטיילת ואיימו על חייו של פקח. ניידת משטרה שנקראה למקום עזבה אותו כלעומת שבאה. אפשר רק לפנטז על סוף אחר לו היו מעכבים אותם אז לחקירה.

אלא שהאלימות היא שגרה וזה גם היחס אליה. למשל, בכל יום מותקפים ונשדדים בישראל עשרות נהגי מוניות. לפני שבועיים נגנבו ארבע מוניות ביום אחד מתחנת מוניות אחת. שמעתם על זה? סביר להניח שלא תשמעו גם על השוד הבא. נהגי המוניות כבר לא מדווחים למשטרה, בעיקר אם מדובר בכמה מאות שקלים. ההמתנה הארוכה בתחנה ותהליך הגשת התלונה שתסתיים לתחושתם ממילא בלא כלום עולים להם יותר. לפני עשר שנים, בעקבות רצח נהג המונית דרק רוט, הוחלט לחייב את נהגי המוניות להתקין לחצן מצוקה. נהגים הרואים את האור האדום, שנדלק על גג המונית עם הלחיצה על הלחצן, אמורים להזעיק את המשטרה. כל נהג שילם 800 שקלים בעבור הלחצן שהותקן במוניתו, המהווה חלק בלתי נפרד מהתקן.

השבוע החלטנו לבדוק איך זה עובד. רוב הנהגים שעצרנו לא ידעו בכלל איפה מותקן הלחצן ואיך מפעילים אותו. אחרי שמצאנו והפעלנו אותו נקלענו לדיאלוג הבא: מוקד 100: "משטרה, מה סוג הפנייה?"; אנחנו: "יש כאן מונית עם אור אדום דולק על הגג"; מוקד 100: "איזה אור? אדום? מה זה?"; אנחנו: "את לא מכירה אור אדום על המספר של המונית למעלה?"; מוקד 100: "לא"; אנחנו: "איזה אור את מכירה?"; מוקד 100: "ירוק", וכן הלאה.

יו"ר ארגון נהגי המוניות יהודה בר אור כבר פנה, לדבריו, כמה פעמים למשרד התחבורה בשם 20,000 נהגי המוניות בבקשה ליישם תוכנית שהתקבלה עוד בממשלת נתניהו הקודמת בעניין מיגון ואבטחת נהגי המוניות. המנכ"ל החדש והנמרץ של משרד התחבורה, יעקב גנות, נרתם לטפל בסוגיה, אך כשביקש נתונים מהמשטרה נתבשר לדבריו שאין בעיה כזאת. הנתונים שבידי המשטרה לא מצביעים על תופעה משמעותית, אלא שרוב הנהגים כאמור, שבעי אכזבות, כבר לא מדווחים למשטרה. ביצה ותרנגולת.

אבל יש מי שכן מדווחים למשטרה: לפני שלושה שבועות, בשתיים לפנות בוקר, העלה שמוליק מתוק למוניתו, ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב, שני בחורים ובחורה בשנות ה-20 לחייהם, הוא הריח אלכוהול אבל ידע שבדיוק בשביל זה הוא שם, כדי שלא ינהגו שיכורים הביתה. כשהגיעו לרחוב המסגר ביקשו שיעצור. נתנו לו שטר של 20 שקל (המונה הראה 25) ויצאו, כשהם משאירים את דלת המונית פתוחה. כשמתוק יצא לסגור אותה, הוא קיבל את האגרוף הראשון בפנים. "הם שברו את החלון של המונית, ולא הפסיקו להכות אותי", הוא מספר. "הרבה אנשים התגודדו מסביב, אבל אף אחד לא עזר לי, למרות שהתחננתי. בסופו של דבר הגיעה משטרה ותפסה את המעורבים. השוטרים הזמינו אמבולנס, אספו עדויות ואמרו לי להגיע לתחנת יפתח אחרי שאשתחרר מבית החולים. בבוקר הגעתי לתחנה והבנתי שהתוקפים שוחררו עוד לפני ששמעו את העדות שלי". שמוליק עדיין חבול וחבוש, מתברר שהתוקפים גם גנבו מהמונית 900 שקל. גם על האירוע הזה כנראה לא שמעתם. שגרה, כבר אמרנו.

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה, כי "השוטרים הגיעו למקום ועיכבו לחקירה שני חשודים. המתלונן התפנה במצב קל לטיפול רפואי. לאחר חקירתם ומסירת גרסתם שוחררו החשודים בערבויות ובתנאים מגבילים למעצר בית. החקירה נמשכת".

למיכל המלצנו בסופו של דבר להתחיל לתעד את השכן המאיים, לאסוף ראיות ליום שאחרי האסון הבא, אולי אם יבססו כראוי חקירה עצמאית אפשר יהיה בדיעבד להרחיק אותו מהם לתקופה ארוכה.