"הביאו אותי לחדר ניתוח, הפשיטו אותי מהבגדים ונכנסתי לחדר גדול, קר וקפוא", כתב י', שנפצע בפיגוע בבר-נוער בתחילת אוגוסט, במכתב. "הרופא שאל אותי, 'תגיד, מישהו מהמשפחה שלך יודע בכלל?'". י' התקשר לביתו וסיפר לאביו, שענה לטלפון, כי נפצע בפיגוע בתל אביב. "אבא שלי ענה בטון קשוח - 'כן, אני יודע, אני עכשיו רואה בחדשות. אמרתי לך לא ללכת למקומות של הסוטים האלה, לא? אתה סוטה. ועכשיו תסבול בשקט. חבל שאתה לא בין המתים'".

כך בישר י' - שידו התרסקה והוא עמד להיכנס לחדר הניתוחים - למשפחתו על שאירע לו בפיגוע בבר-נוער, מקום הכינוס של הנוער ההומו-לסבי. עד היום, ארבעה חודשים בדיוק לאחר הפיגוע, הוא עדיין לא שב הביתה, ומתגורר עם משפחה של מתנדבת שבאה לבקרו ולקחה אותו תחת חסותה. את החגים הוא עשה עמה, עם בעלה ועם ילדיה. גורמים שונים בקהילה מגדירים את המצב המשפחתי אליו נקלע י' כ"מקרה הקיצוני של הפיגוע הזה".

עם אביו לא דיבר וגם לא נפגש. "ברגע שהוא אמר לי את זה קפאתי אוטומטית והיד שלי ניתקה את השיחה", ממשיך י' לשחזר במכתב. "זה היה הסימן גם לניתוק הקשר עם אבי. ואז הרופאים ראו שסיימתי לדבר... והתחיל הניתוח".

את אותו ערב התחיל י', בסביבות השעה 19:30, אז היה בין הראשונים להגיע לבר-נוער. הזמן עבר והמקום החל להתמלא. י' שוחח "פה ושם עם חברים וסתם אנשים, ואחרי שהייתי קצת על הבר התפניתי קצת לעצמי ושיחקתי לי סנוקר".

אלא שבסביבות השעה 22:30 משהו השתבש. "לפתע שמענו בומים חזקים. לא הבנו מה זה... ואז רועי (שם בדוי) קם מכסאו, ובמקביל נכנס הרוצח לתוך הבר-נוער, ויורה. בהמשך כותב י' כי הרגיש זרם בידו השמאלית ולא הבין מה זה. הוא מיהר להסתתר. "ואז יצאתי", הוא כותב, "והופה - הרוצח מולי עדיין... חושב לשבריר של שנייה ומוותר. השנייה הזו נמשכה כמו נצח". י' מספר כי החל לתאר לעצמו איך תיראה ההלוויה שלו, וראה בעיני רוחו את אמו בוכה מעל קברו, "ואז התעוררתי לקול ירי נוסף, והוא כבר לא היה מולי...".

בהמשך הוא כותב כיצד ידע שהוא צריך לשמור על קור רוח, והתקשר למשטרה תוך כדי היריות. כשחזר פנימה לאחר שהיורה נמלט, הדבר הראשון שעשה י' היה לנתק את מערכת הסטריאו, שהשמיעה בדיוק את השיר Break Away של קלי קלרקסון. "פתאום היה כל כך שקט, שקט של מוות", כתב. "אני פתאום רואה את כולם שוכבים פצועים, מלא דם בכל מקום. כל כך הרבה בלגאן, כל כך הרבה כאוס. אנשים זרים מהרחוב מתחילים להיכנס פנימה ומגישים עזרה ראשונה לפצועים.

חלק מהפצועים צוחקים צחוק של 'פאק, מה זה היה עכשיו'. חלקם בוכים, צועקים ומשתוללים, וחלקם פשוט שותקים כמוני".

י' פונה לבית החולים, שם עבר סדרת בדיקות ועבר ניתוח. עם התקשורת סירב י' לדבר - גם בגלל החשש שהרוצח יגיע אליו - וגם בגלל אביו. "הוא אף פעם לא פגע בי פגיעה פיזית", סיפר, "אבל המוח פעל שעות נוספות".

איך קורה שנער שיצא מהארון וסיפר על כך להוריו שלוש שנים קודם לכן - כשהיה בן 17 - מבין אחרי הפיגוע שאין לו לאן לחזור? מסתבר שהיציאה מהארון מורכבת יותר ממה שנהוג לחשוב: "אמא קיבלה אותי במקום ועשינו שיחות", מספר י'. "מצד אבא - הוא קיבל את זה כאילו אני מבקש עזרה, שמשהו לא בסדר. הוא אמר לי - זה שטויות של גיל ההתבגרות, אין מה לדאוג. המשפחה המורחבת והחברים שלו לא ידעו מזה. זה נשמר במצב שקט. הדחקה".

בשבוע וחצי בו היה מאושפז בבית החולים הגיעה אמו - אתה הוא עומד בקשר יום-יומי - לבקר אותו מדי יום. פרט לה, אף אחד מבני המשפחה והמשפחה המורחבת לא בא, כי הם פשוט לא ידעו. את חלק מאחיו, עמם הוא בקשר, הוא נסע לפגוש בעיר מגוריו לאחר שהשתחרר מבית החולים.

המסר מאביו לא הגיע אמנם באופן ישיר, אבל גם איש מהמשפחה לא ביקש ממנו שיחזור הביתה. "זה היה מובן מאליו - אני לא חוזר הביתה", הוא אומר. "גם ביקשתי מבית החולים להישאר עוד יום, כי לא היה לי לאן ללכת". לדברי י', "אצלנו במשפחה שלי אבא אומר את המלה האחרונה. אמא מלכתחילה יודעת שאין לה מה לעשות, היא בין הפטיש לסדן: או לשמור אמונים לבן שלה או שלום המשפחה".

"אם היא בוחרת בי", הוא מוסיף, "אבא בחוץ והמשפחה מתפרקת. ברגע שהיא ראתה שאני במשפחה שמטפלת בי היא הסכימה לזה בלית ברירה".

נכון להיום, מספר י', יש נסיונות גישור בינו לבין אביו, אך מאז אותה שיחת טלפון אחרונה לא נוצר ביניהם קשר. י' ממשיך ומספר כי "אחרי ארבעה חודשים, אני כן יודע לומר שהוא אוהב אותי. היה לנו קשר טוב, אבל יש לו את העיקרון - 'אין מצב שיהיה לי בן הומו - זה אסור בתורה, אסור משכב זכר'. אבא שלי לא רוצה אותי בבית שלו כל עוד אני חי 'בעניינים שלי'".

לא רק י' מנסה לאחות את השברים: סיור בבר הנוער של אגודת ההומואים, לסביות, ביסקסואלים וטראנסג'נדרים, ארבעה חודשים אחרי אותו לילה, חושף מקום שמנסה להשתקם, גם אם זה בעזרת אמצעים מלאכותיים כמו תליית פוסטר כך שיסתיר חור בקיר, או דף המודבק למזגן שמסביר כי הוא לא עובד, למרות שהסיבה האמיתית היא עוד קליעים שפגעו בו. על דלתות הזכוכית עוד עומדים דבוקים זה לזה רסיסים שטרם נפלו, ומהווים את המקבילה המוחשית למצבם הנפשי של אלו שבילו שם באותו לילה.

מנהל הבר-נוער, שאול גנון, יקבל מחר את אות ראש העיר תל אביב למתנדבים מצטיינים לשנת 2009 על פועלו ההתנדבותי למען הקהילה הגאה בישראל. גונן מתנדב כ-15 שנים בפעילויות בקהילה הגאה ואת המקום הוא מנהל מאז שהוקם ב-2004.

גנון מספר כי מאז פתיחתו המחודשת של המקום, חודש לאחר הפיגוע, נוכחות בני הנוער גבוהה פי שניים מהתקופה שלפני הפיגוע. "כששאלו אם הילדים יחזרו, אמרתי שהילדים שמגיעים לכאן... עוברים כל כך הרבה בחיים, שעד כמה שזה מצער להגיד - זה שבא מישהו לירות בהם זה לא הדבר הכי גרוע שקרה להם".

גנון מסביר כי הבר-נוער הוא "מקום שנותן להם להיות מי שהם, בלי מסכות ובלי שקרים". עם זאת, הנערים שחזרו לבר-נוער מן הסתם שמו לב לשומר החמוש ולמצלמות האבטחה. אחרי מה שקרה, כבר לא סומכים כאן על הביטחון בעיר הליברלית תל אביב, ולא לוקחים סיכונים מיותרים.

"שאול גנון לא היה... הפעם הראשונה ששאול מזה חמש שנים ששאול לא נמצא... סוף סוף הוא לקח לעצמו קצת חופש", המשיך י' במכתבו. "מגיע לו לקחת חופש, שילך, ייהנה קצת ויעשה משהו עם עצמו. מה כבר יכול? משפט מאוד גורלי, כך יתגלה לבסוף".

זירת הפיגוע בבר-נוער של הקהילה הגאה בתל אביב, באוגוסט האחרון


הפיגוע בבר נוער באוגוסט. סיור במקום חושף מקום שמנסה להשתקם, גם אם באמצעים מלאכותיים כמו הדבקת פוסטר שיסתיר חור של קליע בקיר