ביום ראשון בערב לפני שבועיים, נראה מחזה מוזר ברחובות המושבה הגרמנית בירושלים: כ-200 תושבים, רובם פנסיונרים, קיימו תהלוכה משונה. הם צעדו לאורך רחוב עמק רפאים כשהם לבושים חלוקי רחצה, כובעי ים ומשקפות שחייה, במחאה על הכוונה לסגור להם את בריכת ירושלים כדי לממש את הנדל"ן שעליו הוקמה. המחאה הזו, שהחלה במסלולי השחייה ובמלתחות, עברה למשרדי עורכי דין ולוועדה לתכנון ובנייה בעיריית ירושלים. "אני מתקשה לזהות את האנשים עם בגדים", צחקה אחת המפגינות.

מחאת השחיינים מצטרפת לאינספור יוזמות של מחאה אזרחית בירושלים. אם יש טרנד חם בירושלים בשנה האחרונה הרי זה טרנד ועדי הפעולה של הציבור החילוני והדתי-לאומי. נראה כי כל שלושה ירושלמים לבושים בסוודרים שיושבים בבית קפה הם כבר "ועד פעולה אזרחי". ואם מדובר רק בשניים, אז הם כנראה מהווים ועדת הקמה של ועד פעולה חדש. ועדים כאלו הוקמו בין היתר להצלת בריכת ירושלים, להצלת קולנוע סמדר, להצלת התחבורה הציבורית, נגד שכונות הרפאים, נגד הריסות בתים לשימור, נגד מחירי השכירות הגבוהים, בעד שמירה על הכותל חילוני, נגד התחרדות קרית יובל ובעד הגברת התדירות של קו 19. את המאבקים מובילים לרוב צעירים, חילוניים או דתיים-לאומיים, כולם מרגישים שזה הזמן להשפיע וכולם משתמשים בפייסבוק כדי לעשות זאת.

לירושלים יש היסטוריה מפוארת של מאבקים ציבוריים שהסתיימו בניצחון אזרחי. רק בשנים האחרונות הצליחו הירושלמים להציל את עמק הצבאים בקטמון, לבטל את תוכנית ספדי לבנייה במערב העיר, לבטל מגדל תצפית בארמון הנציב ולהקים פארק לאורך פסי הרכבת הישנים. אבל נראה שהבחירות ובחירתו לשלטון של המועמד החילוני, ניר ברקת, שחררו פרץ של אנרגיה אזרחית שכבש את העיר. "הבחירות האחרונות הזכירו שלרוב בעיר יש כוח. הן עזרו לנו להרים את הראש", אומרת מירב כהן מתנועת "התעוררות", תנועת סטודנטים שהצליחה להכניס שני חברי מועצה ועומדת מאחורי חלק ניכר מהמאבקים, במיוחד אלו הקשורים בעימות החרדי-חילוני.

"אחרי הבחירות אנשים הרגישו שכמעט וגנבו להם את הבית", אומר יוסי סעידוב, תושב הקטמונים שעומד מאחורי שני מאבקים ציבוריים - "פארק המסילה", למען הקמת פארק על פסי הרכבת הישנים, ו"15 דקות", למען שיפור התחבורה הציבורית בעיר. "לירושלים יש שמיכה מאוד קצרה", אומר סעידוב, "תמיד אחת האוכלוסיות מושכת לכיוון שלה. ב-15 השנים האחרונות השמיכה היתה כולה בצד אחד ויש צד שממש קפא, עכשיו אנחנו רוצים חלק מהשמיכה הזו. שתחולק בצורה טובה יותר".

לשייקה אל עמי, מנהל המינהל הקהילתי גינות העיר, שממלא תפקיד מפתח במאבקים על הבריכה, קולנוע סמדר ומאבקים אחרים באזור המושבה הגרמנית ורחביה, יש הסבר אחר לתופעה. "כל ירושלמי שנוסע בכביש בגין ורואה את מגדלי הולילנד (מגדלי יוקרה שהוקמו בתקופת אהוד אולמרט כראש העיר, ומאז זוכים שוב ושוב בתואר הבניינים המכוערים והשנואים בעיר - נ"ח) מבין שאם משאירים לעירייה לעבוד לבד, זה מסתיים בבכי. בלי להבין את הטראומה שהולילנד גרם לירושלים אי אפשר להבין את המאבקים בעיר".

אבנר ענבר, דוקטורנט לפילוסופיה ותושב רחביה, הקים לפני חודש וחצי, יחד עם חברו אסף שרון, ועד פעולה להצלת רחביה מכרישי הנדל"ן ומהאמריקאים שרוכשים דירות ומותירים אותן ריקות (ראו ידיעה בעמ' 10 בחדשות). אתמול הוא התיישב לעבוד על הדוקטורט שלו ב-8:00 בבוקר, ב-14:00 בצהריים הוא עוד לא הגיע לזה. "אני רק מתעסק בטלפונים ובמיילים", הוא אומר. כיום יש לארגון רשימת תפוצה של 250 איש, גרעין פעיל של 20 איש ו-13 רכזי צוותים. זאת כאמור, חודש וחצי בלבד לאחר שהוקם.

בין רכזי הצוותים אפשר למצוא אחראים על התקשורת, על כתיבת חומרי הסברה, על מעקב אחר ועדות התכנון וצוות לאיסוף חומר על בתים לשימור כדי להכין להם שלטים. "יש לפחות פעם בשבוע מפגש בהקשר הזה. האמת שזה קצת מעייף", אומר ענבר. ביום חמישי תקיים הקבוצה הזו אירוע מחאה מקורי ומחתרתי, שלא ניתן לפרסם את פרטיו. לענבר הסבר פוליטי לתופעה; לדבריו, למרות שלמועצת העיר נכנסו בבחירות האחרונות גורמים חילוניים וצעירים, לא קיימת בירושלים מפלגת האחות של "עיר לכולנו" שזכתה להצלחה בבחירות בתל אביב. "בתל אביב, 'עיר לכולנו' מושכת את האנרגיות האלו", אומר ענבר.

אתמול יצאה לדרך יוזמה אזרחית חדשה, גם היא מבית "התעוררות", והפעם - קריאה לחלק את שכרם של סגני ראש העיר בין כל חברי המועצה, כדי לאפשר גם למי שאינו עשיר להתמודד על מקום במועצת העיר. "זה חלק מהמאבק הציוני-פלורליסטי בירושלים", אומר יניב אפרים, מנכ"ל התעוררות ובין יוזמי הקבוצה החדשה, "הציבור שלנו הוא כמו קפיץ שלחצו אותו יותר מדי זמן ועכשיו הוא משתחרר וקופץ גבוה. יותר ויותר אנשים וארגונים אומרים אנחנו לא מוכנים, נילחם על מה שמגיע לנו".

עם ברקת מנהלת הקואליציה האזרחית הזו יחסי אהבה-שנאה. הם לרוב בחרו בו אבל לא מהססים לתקוף אותו על פעולותיו או על כך שאינו מבצע במהירות מספקת את האג'נדה שאליה התחייב. "ניר ברקת צריך עזרה ואנחנו פה כדי לעזור לו, לכוון אותו. היו לנו שנים נוראיות שאיבדנו שכונות, למעלה מ-100 אלף איש עזבו וחטפנו על ימין ועל שמאל. אנחנו נלחמים על הבית", אומר סעידוב.

לדברי כהן, "לפעמים אני מרגישה שלתושבי ירושלים יש יותר מדי על הכתפיים שלהם. ההתחרדות ובעיות אחרות. אני מרגישה שנדרשת התערבות יותר מערכתית. למה אני צריכה להדוף בכוחי חרדים שלא ייכנסו לאינטל?".

ברקת מצדו מברך את היוזמות השונות: "אני אוהב להיענות לאתגרים שהציבור שם לפתחנו. אם הציבור צודק אני זורם איתו", אמר בראיון ל"הארץ" לפני שבועיים. ואכן לעתים קרובות העירייה מאמצת את המאבק כבר בשלביו הראשונים. כך קרה עם קולנוע סמדר, שם קבעה ועדת השימור של העירייה כי יש לשמר את בית הקולנוע. כך קרה עם בריכת ירושלים, כשהעירייה הצטרפה לשחיינים נגד היזמים לאחר שהיועץ המשפטי של העירייה, עורך הדין יוסי חביליו, קבע כי בעלי המקום מחויבים להמשיך ולקיים את הבריכה.

גם ענבר וחבריו זכו לחיבוק ממסדי. זמן קצר לאחר ההפגנה הראשונה שלהם, זומנו לפגישה עם סגנית ראש העיר נעמי צור. ועדיין, ענבר חש שהעירייה צריכה להוכיח את עצמה: "נכון שהעירייה מראה רצון טוב, אבל בהרבה מאוד מקרים כל מה שיש לעירייה להציע זה רצון טוב".