תל אביב
22°-11°
- קצרין 16°- 9°
- צפת 14°- 6°
- טבריה 21°-14°
- חיפה 18°-13°
- אריאל 17°-10°
- ירושלים 16°- 9°
- באר שבע 22°- 9°
- מצפה רמון 16°- 9°
- ים המלח 25°-14°
- אילת 25°-12°
- לדף מזג אויר
09:55
בדרך חזרה מההפגנה ברחבת המוזיאון, כשעברתי ליד בניין העירייה, ראיתי שכיכר רבין גודרה כולה ושלט ענק בישר שהיא סגורה לשיפוצים. בהיתי בכיכר החצי הרוסה וניסיתי להיזכר בפעם האחרונה בה ראיתי כל כך הרבה אנשים יוצאים למחות בערב לח שכזה. זה היה מזמן ולכיכר עדיין קראו אז כיכר מלכי ישראל. הערב, 16 שנה וראש ממשלה ירוי אחד מאוחר יותר, האזרחים שוב יוצאים לרחובות.
המפגינים שהתאגדו אז בכיכר לא העזו להביע יותר מתקווה אמיתית אך מאוד מהוססת לעתיד טוב יותר. אלו שראיתי סביבי הערב נראו נחושים ובטוחים הרבה יותר בכוחם. במאבק הזה, הם יודעים, אם נפסיד - הכישלון כולו יהיה רשום על שמנו, בלי שום פרטנר נוכח או נפקד עליו אפשר יהיה לנסות ולהפיל את התיק. המאבק הזה הוא 100% כחול-לבן. והוא, כפי שלא מעט שלטים בהפגנה ציינו, הקרב על הבית. "בית" לא רק במובן של מחירי דיור ומשכנתה, אלא במובן העמוק יותר של המלה: "בית" כמקום בו אתה חש רצוי ומוערך ושאליו אתה מרגיש שייך.
המדינה שלנו איבדה כבר מזמן כל תחושת סולידריות ואחריות הדדית והחליפה אותן במכנה המשותף היחידי שנותר: הפחד הקמאי מכל מה שאחר ושונה.
ובכל פעם שעוברים כאן מספר ימים עצלים של קיץ מהביל, בלי טילים, משטים, ושאר אירועים מעוררי חרדה קיומית, אנחנו נאלצים להביט זה בזה ולגלות מחדש שכבר מזמן שכחנו מה זה להיות עם אחד.
את האמת העצובה הזו חשים כולם. הליכודניקים ידברו אתך בעיניים מצועפות על בגין ועל דירתו הצנועה, אנשי העבודה על בן גוריון והצריף בשדה בוקר. המרחק משם לקיסריה ולאקירוב צורם לכל עין ולא חשוב אם היא מביטה לימין או לשמאל.
וזה אולי הדבר היחידי שבאמת דמוקרטי בממשלה העצובה הזו: היכולת המופלאה שלה להצליח ולנכר כמעט את כולם. אני מסייג ואומר "כמעט" כי אלו מבינינו שמחפשים נבחרי ציבור שיזרקו איזה "דיר באלאק" מאיים לשופטי בית המשפט העליון, דווקא מרגישים איתה מאוד בנוח, כמו גם אלו שחושבים שטוב עושה סגן שר הבריאות כשהוא מראה למערכת הבריאות, על גבם של מיליוני חולים, מהיכן משתין הדג ומקפיד לשמור את רחמיו לגמ"חים ולתלמידי החדר.
גם ההורים שמאמינים שהדבר היחידי שבאמת בולם את מערכת החינוך הקורסת שלנו מליצור נוער משכיל ולא אלים הוא ביקור החובה ששר החינוך הנוכחי ארגן להם במערת המכפלה, ומסדר שבועי הכולל הנפת דגל ושירת ההמנון לילדי הגן, היו ודאי שמחים לראות את חברי הממשלה הזו מתגלגלים לעוד קדנציה, ואליהם ניתן להוסיף את הכמה שבאמת מאמינים לראש הממשלה המבטיח לנו שוב "סופרטאנקר", תוך אזכור פרויידייאני משהו של עוד אחד מהכישלונות הבלתי נתפסים שלו. אבל כמה אנשים כאלו יש?
הרוב הגדול של העם כאן הפנים כבר מזמן שמנהיגה אותו ממשלה שמצטיינת בייצוג האינטרסים של מתנחלים, חרדים, טייקונים וכל קבוצת לחץ או לובי מאורגן אחר שמכופף לה את הזרוע, אבל שהיא לא ממש סופרת את השאר. וזה לא שהממשלה הנוכחית המציאה כאן משהו. גם אם היא גרועה הרבה יותר מקודמותיה היא בסך הכל ממשיכה מסורת מפוארת של סיאוב וניתוק. ועם שר אוצר לשעבר בכלא, נשיא לשעבר בערעור לעליון וראש ממשלה לשעבר המתפתל באי נוחות על כיסא הנאשמים, מה הפלא שסיסמה כמו "צדק חברתי" נשמעת לאוזני רבים מנבחרינו כמלמול לא ברור של השמאל הסהרורי?
ולכל אלו שטוענים נגד המחאה החברתית הזו שהיא בעצם מחאה פוליטית, צריך וחשוב לומר את האמת: נכון, המחאה החברתית הזו היא גם אחוש-שילינג פוליטית, כי במציאות שלנו כרגע לא ניתן להפריד את הפוליטי מהחברתי. לכן, אם כל השינוי שהמחאה תצליח להביא יסתכם בהפחתת המע"מ על הקוטג' עם הזיתים, חופשי-חודשי חינם לסטודנטים והקפאת מחירי הארנונה, תוך השארת הממשלה הקיימת על כנה - זו תהיה תבוסה מוחצת. הניצחון היחיד אליו המחאה הזו צריכה לשאוף הוא כזה שיביא לשינוי מהותי במערכת השלטונית הקיימת.
האם באמת ובתמים יש מישהו שחושב ש-120 האנשים היושבים בבית הנבחרים שלנו היום הם הטובים ביותר שניתן למצוא בארץ הזו? או לחילופין שמישהו ישר, הגון ומוכשר כמו רבים מאלו שתוכלו לפגוש במאהלים יכול באמת למצוא את דרכו לכנסת בלי איזה פטרון או דיל מסריח עם חברי המרכז? השבוע, עם פרשת המתפקדים החרדים של מופז ל"קדימה", תוזכרנו בפעם המי יודע כמה ששיטת המרכזים והפריימריז לא ממש פועלת. המתפקדים הפיקטיביים של מופז רק חברו לאלו של עמיר פרץ, ואלו הצטרפו לפייגלינים ולמתפקדי ג'ועריש של שרון, כשכל אחד ואחד ממתפקדי הכאילו האלו רק מדגיש את הנתק המובהק בין רשימות המפלגות בערב הבחירות ורצונו האמיתי של הבוחר.
כך שאם אנשי המחאה הזו רוצים באמת להחזיר את המדינה לעם הם חייבים, בטווח הארוך, לא להסתפק בהישגים חומריים נקודתיים ולחתור לשינוי השיטה הקיימת. כיפופי הזרוע והאיומים אותם יכוונו לממשלה יכולים אולי להפוך אותם ללובי חזק נוסף אשר יצטרף אל כל אותן קבוצת לחץ קיימות, אבל הם לא יביאו איתם את הבשורה שהוציאה רבבות לרחובות. לשאיפות להישגים המיידים חייבת להתווסף גם שאיפה אחרת, תמימה ועקשנית יותר: להביא משהו ממשב הרוח החדשה של מאהלי תנועת המחאה אל מסדרונות הכנסת.
הוספת תגובה
|
|
שלום אורח
הארץ מתאים את עצמו אליך. התחבר לאתר כדי להפוך את חוויית הגלישה לאישית יותר. תוכל לעקוב אחר מניות ותגובות גולשים, לשמור כתבות לקריאה מאוחרת יותר או להתעדכן בנעשה בפייסבוק שלך
הצעות מיוחדות
כל הזכויות שמורות לקבוצת הארץ
