רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין עניין בפועלי בניין

בכל 22 דקות נפגע בישראל פועל בניין בנפילה מגובה. מספר ההרוגים גבוה פי כמה בהשוואה למערב. זהו המחיר של האצת בנייה זולה כמו זו שתבוא בעקבות החוק שאושר השבוע. וכשהוא משולם במטבע אנושי ערבי או סיני, למי אכפת

תגובות

זוהי סטטיסטיקה שמייצגת אנשים ללא פנים ושם, והיא קשה: בכל 22 דקות נפגע בישראל פועל בניין בנפילה מגובה. פעם בשבועיים, בממוצע, זה מסתיים במוות. 25 הרוגים בשנה. ההרוגים הם סינים, בדרך כלל. או ערבים. או פלסטינים. במלים אחרות: למי אכפת? המרב שיוכלו לצפות לו יהיה מבזק שורה - נטול שם או תמונה - באתרי האינטרנט. עוד פועל בניין נפל אל מותו.

כך קרה גם ביום שלישי השבוע, כאשר פועל בניין נפל אל מותו באתר בנייה בהרצליה. כך קרה בכל אחת מחמש הפעמים שבהן נהרגו פועלים בחודש יוני האחרון: בטבעון, באשדוד, בכפר מצר, ברחובות ובאולם ספורט בבית ספר בהרצליה. "רק חמישה אחוזים מכוח האדם במשק מועסקים בבנייה", אומר ד"ר סמי סעדי, מנהל הצפון במוסד לבטיחות וגהות, "ולמרות זאת חמישים אחוז מתאונות העבודה הקטלניות הן בענף הזה". אבל כשבעיית הדיור עולה על הפרק ופתרונות להאצת ענף הבנייה מועלים, אין מי שמתחשב באסונות שיודע השוק הפרוע והלא מפוקח הזה.

סעדי, מנצרת, עוסק כבר 17 שנים בענף הבניין. הוא מספר על פועל שעלה על גג שהחלו לפרק ונפל מגובה חמש קומות אל מותו. "ראיתי אותו נופל, איך הוא צעק. זה קרה לפני עשר שנים, ואני זוכר עדיין את הצעקה. הביאו משטרה. באו לקבלן. אז הקבלן הוסיף, אחרי המוות, מין מחסום ליד הגג. ככה עושים כל הקבלנים. למחרת הכול המשיך. מנהל העבודה חזר לעבוד. מי שילם על זה? רק הפועל שמת".

גם השבוע, באתר הבנייה של מגדל סי-וואן הנבנה על הטיילת בתל אביב - פרויקט שבו ממוקמת הדירה היקרה בישראל, שנמכרה לאחרונה לאיל המתכות הקזחי אלכסנדר משקביץ במחיר 110 מיליון שקלים, ניתן היה לצפות בפועלי בניין שבונים את דירות היוקרה ללא קסדות בטיחות לראשיהם. בתשובה לשאלה איפה הקסדות, הם עונים: "בבניין שאתה עובד תעשה מה שאתה רוצה".

סעדי מכיר את האווירה: "כשעבדתי בברזלים, נכנס לי מוט ביד לעומק שני סנטים, כי לא חילקו כפפות. אם הייתי אומר שאני צריך כפפות, היו אומרים לי, ?חביבי, לך. לא נביא עובד במקומך, נביא עשרה'. אתה צריך לשתוק, לא לדבר. על פי החוק, המעביד צריך להביא לפועל נעלי עבודה, אבל אף אחד לא מביא. כולם חוסכים כסף".

כפועל בניין, לא עברת הדרכות בטיחות?

"באו, הכניסו אותנו לאוטו לחצי שעה, הסבירו כמה כללים. אני שואל אותך: זה מספיק, חצי שעה?".

פירמידה של חאפרים

הכפר כאבול נפרש כחביתה על צלע הר, כמה דקות מעכו. במשרד עמוס תעודות הוקרה של ממונה הבטיחות חסן שולי, אני נפגש עם הפנסיונר מוחמד מורשד. כ-35 שנים הוא עבד כמנהל עבודה בענף הבניין. גאוותו של מוחמד על כך שבעשורים שניהל אתרים, אף פועל לא נהרג. "הייתה לי קשיחות", הוא טוען. מוחמד אומר שהוא יכול לישון בלילה בשקט. רק הפנסיה הנמוכה - 3,700 שקל בחודש - מקשה עליו לשרוד. אבל על דבר אחד הוא לא מדבר: על מות בנו שלו, בתאונת עבודה.

למעשה, נפגשנו כדי לדבר על תאונת העבודה ההיא. בנו של מורשד, אברהים, נדרס למוות על ידי מפלס בעת סלילת כביש בצומת כורסי. אבל מורשד לא מעלה את הנושא. אני שואל אותו על ילדיו והוא מזכיר בן אחר, פרופסור, חוקר גידולי מוח באוניברסיטת לובלין בפולין.

חסן שולי, מי ששם עצמו לוחם במוות באתרי הבנייה, יושב אתנו בחדר, והוא ישיר יותר. הוא מזכיר את רשלנות הדריסה של אברהים. בעידודו, הם מתארים יחד את אותו בוקר ביוני לפני שנה. את הרגע שבו נסע המפלס ברוורס ובשל תקלה לא צפצף לאזהרה. את צעקות הפועלים לעצור. אבל היה מאוחר מדי. מרשד מוחה דמעה. העברית שלו טובה, אבל את המלה מפלס הוא אומר בערבית כל פעם. הוא מבקש להפסיק לדבר על זה, "מה זה כבר יעזור לי? נהרג הבן אדם. זה מאלוהים". חסן שולי כועס על הגישה הפסיבית של האב השכול: "זה לא מאללה, זה מעבדאללה. אללה נתן את כל הכלים כדי למנוע תאונות, הן לא קורות, הן נגרמות".

הסיבה המרכזית למספר התאונות החריג היא כלכלית. הקבלנים - רצונם להוזיל את עלות הבנייה כמה שיותר. ופועל בניין - חייו זולים וגם מותו זול. בעבר, נשלט ענף הבניין בידי חברות גדולות שהעסיקו את העובדים ישירות, ואלה היו מאוגדים ובטוחים יחסית. לאחר שגורשו עובדים זרים רבים בשנות התשעים, החברות עברו להעסיק דרך קבלני משנה, שלעתים לוקחים תחתם תת-קבלנים נוספים. מי ששולט בשטח, הם לעתים קרובות חאפרים.

אסמא אגבריה מארגון העובדים מען, שמנסה לאגד עובדי בניין, מספרת על ההפקרות: "היום כל מי שיש לו טנדר, אוסף חמישה חבר'ה וקורא לעצמו קבלן. השיטה הזו היא מנגנון של הרג. ההשקעה הדרושה בבטיחות היא כאחוז אחד ממחיר הבנייה, גרושים, אבל כשמביאים קבלני משנה, האחוז הופך בשבילם ל-25%, אז הם יחסכו אותו.

"דיבר אתי קבלן שהשתתף במכרז לבניית שלד למכללה ותיערך את עבודתו ב-1.2 מיליון שקל. בסוף לקח את המכרז קבלן אחר שהציע 700 אלף. רק החומר עולה חצי מיליון. איפה הוא מרוויח? בין השאר, מוויתור על הבטיחות. הבטיחות הופכת לדבר האחרון שמעניין מישהו. אם הקבלן רוצה להרוויח משהו מהעסק, הוא יבנה מהר, יחסוך בפיגומים, וייתכן מאוד שבסוף גם לא ישלם לעובדים. המדינה מוציאה שלושה מיליארד שקלים בשנה בפיצויים על תאונות עבודה, הרבה כסף שהקבלנים הקטנים חוסכים לעצמם".

בלונדון הפיגומים יותר בטוחים

כל עוד המרתון להוזלת עלויות מביא לעבודה בשיטת פירמידה לא מפוקחת, של קבלן מביא קבלן משנה שמביא קבלן משנה - תמשיך הסטטיסטיקה לדבר על 25 פועלים מתים בשנה.

התקנות הרשמיות, אמנם, מחייבות את המעסיקים להעניק לעובדיהם הדרכות בטיחות על חשבונו, אולם בשטח נדיר שהדבר קורה. הדרכות רבות שנרשמו על הנייר כאילו בוצעו הן פיקטיביות. בצמתים אפלים, קבלנים מעבירים שטרות כסף מזומן ומקבלים תמורתם אישורים על הדרכות בטיחות שלא נעשו. שולי מספר שקבלנים רבים הציעו לשלם לו כדי שיוציא אישור בלי ההדרכה עצמה, משום שהיא גוזלת יום עבודה. "אני לא מוכן. הבטיחות של הפועלים היא שליחות בשבילי", הוא אומר.

במרפסת משרדו הוא מעביר הדרכה לשני עובדים שבונים את הקניון המרשים של עזריאלי בעכו. אחד מהם כבר שמונה שנים בענף, אבל עד היום מסתכמות הדרכות הבטיחות שקיבל בצפייה בסרט של ארבעים דקות.

גם את ההדרכה אצל שולי - על אף שהקבלן אמור לדאוג לה ולממן אותה, ומדובר בקבלן שמבצע פרויקט שהושקעו בו 150 מיליון שקל - עוברים הפועלים על חשבונם ובזמנם הפרטי. חולצותיהם מנוקדות בטיח קרוש. הם באו ישירות מיום עבודה בשטח, מהפחד ליפול ברולטת הפיגומים. כובעי-הפלסטיק הכתומים שלהם מרצדים בשמש הדועכת, והם מופתעים מהידע המצומצם שהיה ברשותם. הם יכלו בקלות להפוך לחלק מהסטטיסטיקה.

"אחת הסיבות לסטטיסטיקה היא הרכב האוכלוסייה: עובדים זרים ופלסטינים", אומר ד"ר אבי גריפל, יועץ במוסד לבטיחות. "זה קהל שאין לו כוח לדרוש בטיחות. אין אדם שירים קול צעקה". לשם השוואה, בבריטניה נהרגים בממוצע 42 פועלי בניין בשנה. אם משקללים את הנתון הזה עם גודל האוכלוסייה כאן ושם, הרי שפועל בניין בישראל חשוף פי חמישה לסכנת מוות מאשר עמיתו הבריטי.

גם הפועלים שלא נפגעים בתאונות חריגות, משלמים מחיר כבד בבריאותם. אגבריה: "אצל עובדי הבניין, בגיל ארבעים גמרת את הקריירה. הגב נשבר. לכולם יש פריצת דיסק. שק מלט זה 50 קילו, על פי התקנות צריך שניים כדי להרים, אבל לא מקפידים. תראה לי פועל אחד בלי בעיות בגב". היא כועסת על כך שהאחריות לפועלים לא מוטלת על איש. "אף קבלן לא נכנס לכלא על רשלנות שהובילה למוות, מקסימום מקבלים קנס כמה אלפי שקלים ומשוחררים לרצח הבא. אבל לא פחות, מטרידה אותה אדישותם של הפועלים עצמם, ובני משפחותיהם.

היא מספרת על מקרה שבו הגיעה לבקר את משפחתו של פועל בניין שנהרג, לפני ארבע שנים. "אנחנו מגיעים לכפר שלו, רואים אשה בהריון, אחרי תשע שנים שלא הצליחה להרות. בעלה מת והיא בוהה בחלל. לא הצלחנו להוציא ממנה מלה. הלכנו לבקר את האבא, והוא מספר שאין לבן פנסיה או ביטוחים. קבלנים קטנים לא עושים פנסיה, כך שאלמנת ההרוג לא תקבל כסף. אבל מה המדהים בכל הסיפור? מתברר שגם הבן השני שלו עובד אצל אותו קבלן. אני אומרת: למה אתה שולח את הבן כצאן לטבח? ברור שהיתה רשלנות. הוא אומר: ?כי כולם ככה'. ה'אין ברירה' הורג את הפועלים. אם יתארגנו ויגידו ?מגיע לי ציוד בטיחות', יגידו להם: ?לך הביתה, נביא אחרים במקומך'".

אבל אני שואלת את הציבור הערבי בישראל: זה הבנים שלכם או לא? אם היו אומרים שכל שנה מתים 30 רופאים, זה היה עובר בשתיקה? אבל גם הערבים רואים בפועל הבניין לוזר".

שם אחד, מאחורי נפילה אחת

נאדר שתיוי, רצף בעל ותק של 40 שנה בענף הבניין, נהרג ב-27 ביוני. שתיוי, מכפר איכסל שליד נצרת, נפל מבניין בקרית טבעון בעת שהרכיב מעקה. גופתו נתגלתה אחרי שש שעות, כיוון שביצע את העבודה לבדו ואיש לא היה עד לנפילה. הוא הותיר אחריו אשה ושמונה ילדים, שנותרו כעת ללא מפרנס. לא היה לו ביטוח חיים.

אחיו, פאיז שתיוי, הוא עורך עיתון "כל אל ערב". הוא מספר שתמיד הקפיד לסקר בעיתונו את כל מקרי המוות של הפועלים ואת סיפורם האישי, אך לא חשב שיהיה זה גם סיפורו האישי. "כשערבי מת", הוא אומר על ההתעלמות מההרוגים בתקשורת הישראלית, "זה כאילו לא קרה כלום. זה לא חדשות".

יש תקנות, אין אכיפה

"הקדשנו תקציבים משלנו לקורסים בבטיחות כדי לנסות להתמודד עם העלייה הגוברת במוות כתוצאה מתאונות בענף", אומר יו"ר הסתדרות עובדי הבניין איציק מויאל, "אבל בסופו של דבר אנחנו לא יכולים לשאת באחריות. מבדיקות שעשינו, רוב מקרי המוות והפציעות הקשות בענף נובעים מנפילות מגובה: או שהעובדים לא שמו חגורות בטיחות, או שלא סגרו את הפיגום, או שלא היו מצוידים כמו שצריך. בהסכם עבודה קיבוצי שאנו חותמים עם הקבלנים, ישנן הנחיות ברורות לגבי ציוד מגן שיש לתת לפועלים, אבל הבעיה האמיתית בנושא היא העדר פיקוח ואכיפה של משרד התמ"ת. פנינו והעלינו את הנושא, אבל אין לנו לא את יכולת האכיפה וגם לא את הכלים לחקור תאונות. אין ספק שיש פה בעיה שדורשת בדיקה יסודית ופתרונות, אבל את החלק שלנו עשינו על הצד הטוב ביותר".

במשרד התמ"ת לא השיבו כיצד הם אוכפים את החוק, אך הזכירו כי האחריות לשמירה על שלומם של העובדים חלה על המעסיקים. ואלו, לטענת המשרד, מצוידים בתקנות רבות ומפורטות בכל הקשור לציוד עובדים והדרכתם בענייני בטיחות.

רנית נחום-הלוי



הקבלנים חוסכים כסף על חשבון בטיחות והפועלים שותקים כדי לא לאבד את עבודתם. אתר בנייה בעכו


נאדר שתיוי. נהרג ב-27 ביוני, בן 59 במותו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות