ישעיהו שפיר נולד בבודפשט כשייקה, או יונצ'י פישר, למשפחה ציונית אמידה. ב-1939, כשהוריו חשו בסכנה המתקרבת, הם שלחו אותו לבדו לירושלים, עם סרטיפיקט של האוניברסיטה העברית. חברו ללימודי המתמטיקה והפיסיקה היה אנואר נאשאשיבי, לימים שר בממשלת ירדן. תוך כדי כך התגייס להגנה ועבר קורס מ"כים, אלא שלימודיו נקטעו כשהתגייס לחיל התותחנים המלכותי של הצבא הבריטי וירד למצרים. כדי שלא להדאיג את הוריו, הפקיד בידי חבר בארץ צרור מכתבים וביקשו לשלוח אותם לבודפשט אחת לחודש.

מן הבריטים הוא למד הרבה. "הערצנו אותם על נאמנותם לצבאם ומדינתם", נזכר לימים. בתחום המקצועי לא היה פרט שנעלם מעיניו, ובחופשותיו בארץ העביר לחבריו בהגנה קורסים המבוססים על הידע שצבר. כשהוקמה הבריגדה היהודית הוא הפסיק קורס קצינים כדי להצטרף אליה. מפקד הארטילריה שלו היה הברון אדמונד דה רוטשילד, שעמו שמר על קשר חם כל חייו.

עם הבריגדה נע לאיטליה, ובתום המלחמה הגיע לבודפשט, אל בית הוריו שניצלו ברגע האחרון מידיו של אייכמן. אביו, שפתח את הדלת, לא הכיר בתחילה את החייל שלפניו. אחותו, חוה, התחננה שייקח אותו עמה, ואכן הוא חזר אחרי כמה חודשים, הלביש אותה ואת חברתה במדים של חיילות בריטיות, הבריח אותן על גבי אופנוע עם סירה ברחבי אירופה, ודאג שיעלו לארץ. אחרי קום המדינה העלה גם את הוריו.

שהותו באירופה שאחרי המלחמה זימנה לו תפקידים משונים: מפקד יחידת כלבנים של משמר הגבול הגרמני; מפקד יחידת משטרת תנועה של שיירות צבאיות בהמבורג; מפקד בית כלא צבאי בהולנד; מארגן תעודות מזויפות לשליחים יהודים שהגיעו לטפל בשארית הפליטה. מכל התפקידים האלה שאב ניסיון פיקודי וניהולי שיועיל לו בהמשך. תוך כדי כך, כחלק מההטבות שניתנו לחיילי הוד מלכותו, למד בהתכתבות באוניברסיטת לונדון, וקיבל תואר בהנדסה אזרחית.

לא חלף זמן רב מאז שהשתחרר ושב לארץ, וצה"ל הצעיר הזדקק לניסיונו הצבאי, קודם כמ"פ במבצע "דני" ואחר כך כאחד מראשוני חיל התותחנים. אחרי המלחמה חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, במסגרת חברת "חריש" וכעצמאי, מודד ומניח תשתיות ליישובים החדשים, ושותף לסלילת כבישים. משום שמעולם לא ראה בקיומה של המדינה דבר מובן מאליו, נאמנו עליו דברי הנביא נחמיה, "באחת ידו עושה במלאכה והאחת מחזקת השלח".

ב-1954 הוא הקים את גדוד הנ"מ 207, ואחרי מלחמת סיני נאלץ לשכך את זעמם של חייליו על פקודת הנסיגה שנתן דוד בן גוריון. ב-1959 זכה הגדוד בפרס הרמטכ"ל לגדוד המצטיין. כשגויס הגדוד ערב מלחמת ששת הימים נדהם שייקה לגלות כי מחסן החירום נפרץ וכל הציוד הוחרם לטובת יחידה אחרת. בכל זאת הצליח להתארגן וללחום עם האוגדה של אריק שרון באום כתף - הקרב האוגדתי הרציני הראשון של צה"ל. תא"ל רוניה לפיד, אז סרן צעיר ולימים קצין נ"מ ראשי, מספר איך הביאו חיילים שבוי מצרי - קצין רופא שדרגותיו נתלשו, ואיך השמיע שייקה דברי כיבושין ולימד אותם מהו יחס של כבוד לשבוי.

ב-1971 הוא הקים את גדוד 291, שכלל תותחי 20 מ"מ מתנייעים. סא"ל אורי צין, אז מ"פ צעיר, מספר כי "שייקה היה כאב לחייליו - מקצוען ומקפיד, ועם זאת קשוב למצוקותיהם". במלחמת יום הכיפורים חצה הגדוד את התעלה והתפצל לשלוש סוללות. צין, שפיקד על אחת מהן, נזכר איך התקשר אליו שייקה ממרחקים והתעקש שייצא לחופשה קצרה, בהיותו הקצין הנשוי היחידי בסוללה. הגדוד הפיל מטוס מצרי אחד, טילי "פרוג" ו"קלט", ולא איבד אף איש מחייליו. עם תום המלחמה הנחה שייקה את אנשיו לא להסתחרר משמחת השחרור, אלא לנהוג בזהירות הביתה.

מן המלחמה חזר שייקה לסלול את נתיבי איילון ולהרחיב מסלולים בנתב"ג. הוא הניח אחריו את רוני ודיתי, ילדיו מאשתו הראשונה זהבה ז"ל, ואת שרה, אשתו השנייה וילדיה יוני ומיכל רכטר. מי שהכירו לא חשב לרגע שהוא מדבר במליצות, כשהכתיב את מורשתו לדור הצעיר: "היו אזרחים הגונים. הקימו משפחות, הולידו ילדים, שרתו בצבא, והישארו בארץ".

ישעיהו שפיר