ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ניצל אתמול את פתיחת ישיבת הממשלה השבועית כדי להביע זעזוע מהתקרית בקו אשדוד-ירושלים, שבה התעמתה טניה רוזנבליט עם נוסעים חרדים. "שמעתי על מקרה של הזזת אשה באוטובוס. אני מתנגד לזה בכל תוקף", אמר נתניהו, "אסור לתת לקבוצות שוליים לפרק את המכנה המשותף שלנו".

יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, התקשרה אישית לרוזנבליט ואמרה כי "הנחישות שלה מסמלת את הצורך של כולנו, החרדים לדמותה של ישראל, להיאבק ולא לוותר. טניה גילתה אומץ אישי".

יחד עם פוליטיקאים המזהים בחירות באופק, חצי מדינה עומדת כעת מזועזעת מתופעה ישנה, שקיימת כבר כעשר שנים באופן רשמי, אבל בפועל החלה כמה שנים לפני כן. דבר לא התחדש בה מאז אישר אותה בית המשפט העליון בינואר השנה. שום דבר לא התחדש או השתנה, אבל התקשורת הישראלית, שמטפלת בסוגיה בווליום האפשרי הגבוה ביותר, משחקת כעת לידי נתניהו, לבני ויתר הפוליטיקאים, שמוציאים השכם והערב הודעות משטמה ותדהמה כלפי תופעות של "הדרת הנשים מהמרחב הציבורי". לפי שעה איש לא שואל אותם את השאלה המתבקשת, איך קרה שתופעת ההפרדה בקווי אוטובוס פרחה בעשור האחרון תחת שרי תחבורה, שרובם משמשים גם כיום בהנהגת הליכוד, קדימה וישראל ביתנו: אריאל שרון, צחי הנגבי, אביגדור ליברמן, מאיר שטרית, שאול מופז וישראל כץ.

קו 451 שבו נסעה ביום שישי טניה רוזנבליט הוא קו מהדרין באישור בג"ץ. האישור ניתן ליותר מ-50 קווי אוטובוס עירוניים ובין-עירוניים, לתקופה שהוגדרה כבר לפני יותר משנתיים כתקופת ניסיון. בית המשפט, שהורה לא להוסיף שום קו נוסף בתקופת הניסיון, סירב להגדירם בשם העממי-התקשורתי "מהדרין", ולמעשה סירב להגדירם בכלל. הוא עסק רק בהתרת הנוהל שבו חברות האוטובוסים מאפשרות עלייה מהדלת האחורית, אף כי ברור לכל כי מי שעולים בדלת האחורית הם רק הן, כלומר הנוסעות בלבד. למעשה, הוא זה שהכשיר את ההפרדה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב החדשות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

פסיקת בג"ץ מחודש ינואר היתה כזו, שהיא איפשרה גם לעותרים וגם לשועי הצניעות האולטרה-חרדים להכריז על ניצחון: אלה חגגו את האיסור המפורש על הפרדה בכפייה, ואלו הבינו כי קווי המהדרין נוע ינועו בכבישי הארץ. ואגב כך צריך לציין, כי הדרישה לקיים הפרדה ממוסדת בין המינים באוטובוסים יצאה לראשונה מקווי האוטובוס הצפופים של ירושלים וחוגי "העדה החרדית" הקנאית, המהווים מיעוט בציבור החרדי אך נותנים את הטון בסוגיות ציבוריות רבות. מאז ועד היום לא נפתח אפילו קו מהדרין עירוני אחד בבני ברק החרדית, שרובה מאוכלסת בזרם המרכזי החרדי. בנוסף, דוברים חרדים שיש להם מה להגיד על כל דבר, כמו ח"כ משה גפני או ח"כ יעקב ליצמן, מעולם לא אמרו מלה לציטוט, טובה או רעה, על קווי מהדרין. זו לא המלחמה שלהם, וזו גם לא המלחמה המרכזית של החרדים. ישראל כ"ץ אחראי לקווי המהדרין הרבה יותר מגפני.

קשה לדעת אם הדיון הציבורי הנוכחי יחולל שינוי אמיתי ביחסי המיעוט החרדי עם הרוב הלא חרדי, אבל ברור כי הרעש החיצוני מהדהד פנימה גם אל בתי הרבנים, כולל ביתו של המנהיג הליטאי, "פוסק הדור" הרב יוסף שלום אלישיב.

בין אנשי ביתו של "פוסק הדור" מתחולל בימים אלה ויכוח עז ומרתק בשאלה מהי עמדתו האמיתית על קווי המהדרין. למרות שהרב אלישיב חתם על "קול קורא" לפני כמה שנים בעד ההפרדה באוטובוסים, חלק ממקורביו יוצאים כעת לתקשורת ומבהירים עד כמה הוא מתנגד להפרדה בכפייה. זו תופעה חסרת תקדים, שבה דובריו של המנהיג הנוקשה, שדעת קהל או שיקולים ציבוריים מעולם לא הזיזו אותו כהוא זה מעמדתו הלא פופולרית, יוצאים לתקשורת בזה אחר זה בעקבות דיון ציבורי תקשורתי, שפרץ בכלל בצד החילוני. מעניין גם להקשיב לרב הראשי יונה מצגר, שרואה עצמו כפוף ישירות לרב אלישיב, שאמר אתמול בשידור בתחנת הרדיו החרדית "קול ברמה": "אם אנחנו רוצים שתהיה לנו הפרדה, זה לגיטימי מאוד שנקים חברת אוטובוסים מיוחדת לקווים מסוימים, ואז נהיה ה'בעלי-בתים'. אך כל עוד הם משלמים כמונו, וזו חברה ציבורית שלא משרתת רק ציבור חרדי, מה נעשה?".

התקרית שבה התעמתה רוזנבליט עם שכניה לנסיעה לירושלים היא חריגה, אבל איננה תקדימית. היא גם לא החמורה ביותר שאירעה על סיפונם של קווי המהדרין מאז התניעו לראשונה לפני כעשור, כפי שהתברר בבג"ץ. התקרית הנוכחית פשוט באה בעיתוי מושלם, שבו כל אירוע שמתקשר - עם קשר או בלי - לכותרת "הדרת נשים מהמרחב הציבורי", היא פצצה בפוטנציה. תופעות עתיקות יומין, כמו שחייה בנפרד בבריכות ציבוריות, הופכות לפתע לסנסציה מרעישה הפותחת מהדורה, מבלי להבחין כי אין כאן שום הדרה וכי השעות הנפרדות מוקצות גם לנשים וגם לגברים. בעיקר מבלי להבחין כי אין חדש תחת השמש.

מה שכן חדש, הוא תופעות מצומצמות מבחינה מספרית, בעלות פרופיל תקשורתי גבוה הנוגע למהפכת הצניעות בחוגים דתיים שמרניים, בעיקר בקרב ציבור של "מתחזקים" שהפכו אדוקים הרבה יותר מהוריהם. התופעה האחת, שמטרידה בצדק את הציבור הכללי, באה לידי ביטוי ביציאה הפגנתית של חיילים, לרוב בוגרי ישיבות מהאגף החרדי-לאומי, מאירועים הכוללים שירת נשים בצבא, תוך שהם זוכים לגיבוי מצד רבנים דוגמת אליקים לבנון מאלון מורה, שסבור כי הצבא חדל מלהיות צבא יהודי. התופעה השנייה קשורה לנשות השאלים והטליבאן בשוליים החרדיים, שבאחרונה עוררו ויכוח פנימי סוער בתוך הציבור החרדי. למעשה, בשני המקרים מדובר קודם כל בוויכוח פנים-דתי, שיצא מגבולות המגזר. פתאום כל שעת שחייה נפרדת בקמפוס האוניברסיטה, נראית כמו שלטון האייתולות.