המקום החשוב ביותר להיות בו השבוע היה עצרת הזיכרון שהתקיימה אמש בגן לוינסקי בתל אביב ליוהנס (יונתן) ברקו, חסר הבית ממוצא אתיופי שקפא למוות בגן לפני שבועיים. יוהנס היה דייר קבע, אם אפשר לקרוא לזה כך, במאהל שהוקם בגן ולמרות שפונה מהמקום המשיך לשהות שם בלית ברירה.

מהמוות האיום הזה נולדה אמש אחדות יוצאת דופן של פעילות ופעילי שכונות, פליטים סודנים, ישראלים ממוצא אתיופי, בדואים שתרגמו לסודנים, וסתם אנשים טובים שהתגודדו סביב שלט שמבטיח: "המאבק לא מזוין, אבל בקרוב".

בינתיים, סמוך לבית ראש הממשלה בירושלים, הפגינו עשרות פעילים חברתיים במחאה על המקרה. הם נשאו ארון קבורה לזכרו של ברקו ושלט שעליו נכתב "די לפינויים, אנשים מתים ברחובות".

באירוע בתל אביב, האווירה היתה יוצאת דופן. מצד אחד היה בה את הדחיפות והאבל על המוות, אבל מצד שני בין בליל השפות האפריקאיות, העברית, האנגלית והערבית, צמח סוג של אופטימיות. פעילה חברתית מחתה על סגירת התיק בשל "חוסר עניין לציבור", ולפתע אחד ממבקשי המקלט, אוחז כיריים לבישול, צעק: "איפה ציפי לבני? תחי ציפי לבני".

היה גם ניגוד בין הישראלים ובין הפליטים. הישראלים גינו את חולדאי בכל מלה שנייה ומחו בכעס. לעומת זאת, הפליטים החמיאו לישראל. "כולנו ישראלים", צעק דרפורי. פטריק מדרום סודן הלל לפתע את שמעון פרס והתפייט: "אני אוהב את ישראל כי ישו מישראל. היהודים הם אנשים טובים".

באופן קצת מוזר, המקום בישראל שבו יש את האהבה הגדולה ביותר לישראל, הוא בתי הקפה של מדרחוב נווה שאנן. אוסקר אוליבייר מקונגו, חי כבר מעל 15 שנה בישראל, יודע לדבר ישראלית: "היינו פה עם חבר שלנו יוהנס. האשימו אותנו שבאנו למאהל כי זה אופנתי. המוות של יוהנס הוא הוכחה שלא באנו לשחק".

המשורר תומר גרדי כתב שיר על המקרה, וקישר בין ברקו למוחמד בועזיזי, שהצית עצמו בתוניס והבעיר את האביב הערבי: "זה שרף עצמו למוות, זה קפא עצמו בפארק". קובי שחר, שמנגן מדי שישי עם יושבי הגן, ניסה לאבחן: "אם יש משהו שהמערכת מפחדת ממנו זה החיבור של הג'ינגי והשחור. מי שנמצא כאן זה עם ישראל, לא ביבי", אולי תשובה מקורית לשאלה של יאיר לפיד מיהו ישראלי. "לא האמנתי שזה לא פתח את מהדורת החדשות", נאמה אפרת ירדאי, משוררת ופעילת זכויות אתיופים שבזמנו פגשתי במאהל פתח תקווה. "אנחנו יודעים שאם יוהנס לא היה אתיופי, אלא מחפש מקלט, אז הוא היה מקבל עוד פחות סיקור. גם בתוך הצבע השחור יש רמות שונות".

מישהו שלא מבין מה קורה מגיע מהבסטות שליד בגלל הרעש. מסבירים לו שזו עצרת למישהו שמת במאהל. "שחרחר?", הוא שואל. מה שחשוב לזכור הוא שהיה יוהנס ברקו, שהוא היה בן אדם, שהיה לו שם, שהוא קפא למוות על ספסל בתל אביב, אותה עיר עשירה וכייפית.