שרון כץ, פעילה ב"נשים בירוק" היטיבה להגדיר את המצב, ועוד באנגלית של שפת אם: זהו "קרב במלחמת טרור חקלאי". כך היא אמרה בסרטון יוטיוב של תנועתה, שצולם ב-7 באפריל 2011.

באדמות הכפר אל ח'דר, הכלואות בין ההתנחלויות אלון שבות ואלעזר שמדרום מערב לבית לחם, כבר חדלו לספור את מספר הקרבות. כל בעל קרקע פלסטיני מחזיק תיק עב כרס ובו מסמכים המעידים שהקרקע בבעלות ובחזקת משפחתו שנים רבות לפני שנדיה מטר, מייסדת תנועת נשים בירוק נולדה באנטוורפן, בלגיה. ועוד בתיק: אישורים על תלונות נגד פלישה לאדמותיהם שהגישו הפלסטינים במשטרת קרית ארבע או גוש עציון.

על כורחם, כלי הנשק הם שתילים רכים, מערכת טפטפות ויריעות ניילון לבנות שמבטיחות שהמים לא ימהרו להתאדות. בקרב אין סנטימנטים: כמה פעמים השתילים הרכים נעקרו. נשים בירוק שבו ונטעו כמה פעמים, וגם כמה עצי זית בוגרים, שלדבריהן הובאו על ידי תומך מהגליל. פעם אחת הצליחו בעלי הקרקע הפלסטינים לעוקרם. נשים בירוק שבו ושתלו שישה עצים בוגרים אחרים. ואחר כך עוד שישה.

שלשום, ט"ו בשבט, רעול פנים במסיכה שחורה "להגנה על דרכי הנשימה", כדבריו, ובמשקפי שמש כהים, שצעיף כתום לופף את צווארו, עמד בין הטראסות והשגיח על מאות השתילים שניטעו מאז אוקטובר 2010 באדמת יאסין דעדוע מהכפר אל ח'דר ובאדמת סועאד ופטמה סנד מארטאס. חמוש במצלמה הוא הרבה לצלם את אורחיהם הישראלים והפלסטינים של דעדוע ובעלה של סועאד סנד - ג'מאל אסעד. בשביל זירת קרב שבה, לטענת נשים בירוק ערבים תקפו אותן בעבר, הוא נראה בטוח מאוד בשוטטו, ללא נשק נראה לעין. גבר מזוקן אחר, במורד הגבעה, גם הוא ללא חשש, שב ותקע באדמה שתילים שנעקרו והציב סביבם מגיני פלסטיק צרים וארוכים. מהר מאוד הגיע ג'יפ צבאי, ולאחריו רכב של המינהל האזרחי. יצא ממנו קצין בקריאה לבבית, ודעדוע ואסעד הסבירו: "זהו אסד". שמו אריה או אריאל, והוא אחראי על תשתיות מטעם המינהל האזרחי. בפרסומי נשים בירוק המינהל האזרחי מוצג כמי שעומד מאחורי פירוק המאחז הנוסף שהן מנסות להקים במקום: "נצר". "אסד" אכן ביקש לברר איפה נשתלו השתילים החדשים, ואמר ש"בזמן האחרון היא (נדיה מטר) באה בימי שישי". כל מה שעשה בינתיים המינהל האזרחי הוא להוציא צווי פינוי מכמה חלקות שלטענתו הן "אדמת מדינה".

למרות כל התלונות, רשויות החוק והסדר לא פעלו נגד הפלישה לאדמותיהם של דעדוע וסנד. "אנחנו לא רוצים שיהיו בעיות", אומרים הפלסטינים שהם שמעו מנציגי המינהל האזרחי, כי הם נדרשים כמה פעמים לעזוב את אדמתם ולחזור כשהמתנחלים יעזבו, לפני שתפרוץ קטטה או אחרי. ב-5 בנובמבר 2011 הלכו סנד, אחותה ובעלה למשטרת קרית ארבע כדי להתלונן שהמתנחלים שעלו על אדמתם, הכו אותם. לתדהמתם הם נעצרו כחשודים בתקיפת המתנחלים. הם סירבו לשלם ערבות, נשארו עצורים עד הלילה והורשו לעזוב בתנאי שלא יתקרבו לחלקה במשך שבועיים. כשחזרו, מצאו עוד שתילים.

נגד דעדוע נפתח תיק במשטרה אחרי שמתנחלים שעלו על אדמתו ב-1 באפריל 2011 טענו שתקף אותם. לדבריו, הם תקפו אותו. שתילים עולים כסף. הנשים קוראות לתומכים בארץ ובחו"ל לתרום להן כסף. בארה"ב מוזמנים אנשים לשלוח תרומה פטורה ממס למשרד כלשהו בשדרה השישית בניו יורק. המטרה: לגאול את אדמות המדינה "שהערבים משתלטים עליהן". בכסף לא רק קונים שתילים ומטפלים בהם אלא גם טפטפות וספסלי עץ שיישאו את שמות התורמים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות היישר לפייסבוק

עקיבא טפרמן, למשל, תרם ספסל לכבוד דוד ורחל טפרמן ודוד ומלכה מרקר. הספסל גואל הקרקע מוצב באדמה שדעדוע, בן 52, זוכר מאז ילדותו: כשליווה את אביו לכרם המשפחה, ולאט לאט למד איך לטפל בגפנים. בשביל סועאד סנד, אשתו של אסעד בת ה-53, הגבעות הרכות האלו והעמק הרחב שביניהן הן הדבר הראשון שראו עיניה "כשהתעוררתי לעולם". אביה, יליד ארטאס, קנה אדמה מתושב אל ח'דר בתחילת שנות ה-50. בשנות השמונים, לפני מותו, דאג שהאדמה תועבר לבעלות שתי בנותיו. עם האדמה הוריש בית אבן קטן, שבו חדר אחד, שבנה ב-1959 למשפחתו.

בית האבן קיים עד היום. לפני כמה שנים אלמונים הציתו בו אש. אסעד סייד אותו כמה פעמים, ועדיין השחור מבצבץ. כמה חלקות, שבין הטראסות והסלעים, זרועות עצי גפן ערומים, שחורים למראה. "אחרי 15-20 שנה הגפנים מתעייפות", מסביר דעדוע. בשנתיים-שלוש האחרונות הוא וקרוביו החלו לעקור את הגפנים העייפות, ואז, כדברי סנד "כשנתיים נתנו לאדמה לנוח", כולם אספו פרוטה לפרוטה כדי לטייב את הקרקע, לחרוש ולהתחיל לקנות שתילים חדשים. ובזה הרגע גילו שאדמתם הפכה מושא לגאולת קרקע יהודית בתואנה שהיתה "לא מעובדת" ו"ריקה".

בחלקה אחת שלה, אומרת סנד, המתנחלים גם עקרו את עצי הגפן שלה והרסו את הטראסות הקיימות. "עכשיו אנחנו מפחדים לעקור את העצים הקיימים ולהמשיך בטיוב הקרקע", אומר דעדוע. הם גם מפחדים להביא אתם את הנכדים, שעד כה נהגו לבוא בימי שישי ולשחק בחברת המבוגרים.

ב-1 בינואר אסעד ובני ביתו ניסו להרחיק שתי מתנחלות ומתנחל שהילכו באדמתם כבשלהם, הוא סיפר. עוד מתנחלים הגיעו, עם כלבים. פרצה קטטה, הם הוכו. סועאד סנד נפגעה בגבה, שכואב עד היום. אחותה סדקה את ידה. כלבים התנפלו על ילדים, בהם נכדה בן התשע מועאז, ונגסו בבגדיהם. הם התבצרו בבית הקטן (שאת מנעולו היו צריכים לפרוץ באותו בוקר, כי אלמונים יצקו לתוכו דבק מגע), והתקשרו לכולם. באה משטרה, בא צבא. הודיעו להם שזה שטח צבאי סגור ושעליהם לעזוב.

וכך מתארות את המצב הנשים בירוק: "בגבעות הפסטורליות של גוש עציון, בין אלון שבות לאלעזר ניטש מאבק שקט לשמירה על שטחי המדינה. הערבים, על ידי עיבודים (יפים ביותר), מנסים לדחוק אותנו מן המקום ובכך לשבור את הרצף ההתיישבותי היהודי. ב"ה, גוש עציון נתברכה במתיישבים עם אכפתיות ונחישות, מבוגרים וצעירים, וכבר חמש שנים נאבקים לשמור על אדמות אלה".