מחאה, דור 2.0

העם דורש כל מיני דברים

המחאה המתחדשת נראתה כקואליציה מוזרה של אינטרסים ואג'נדות. אפילו מנהיגי הקיץ שעבר נראו כמו דמויות נוסטלגיות, שטבעו בבליל של מסרים

הקיץ בפתח, ואיתו חזרה אמש כיכר העיר ומלאה אדם. אולם שובה של המחאה הציג פנים חדשות במראה. המחאה החברתית, לא מה שהיכרנו; המוחים החדשים, לא מה שידענו. מה שהחל בקיץ 2011 כתנועת אוהלים קטנה וממוקדת מטרה, שקמה כדי להוריד את מחירי הדיור, התגלה בקיץ 2012 כאוסף אינסופי של ארגונים וארגונונים, קואליציה מוזרה של אינטרסים ואג'נדות, חלקם נוקבים וחלקם תמהוניים, כמה מהם רוחניים, שלא מצאו לעצמם (עדיין) את הקו המשותף. אם מחאת 2011 התחילה ב"העם דורש צדק חברתי", והפכה עם הזמן ל"העם דורש כל מיני דברים", אז אמש סדר העניינים היה הפוך. אתמול התחיל הקיץ עם כל מיני דברים, הרבה מדי דברים.

כיכר רבין דמתה אמש יותר לוודסטוק, לא כולל הסמים, מאשר לכיכר הבסטיליה. המוסיקה העכשווית רעמה, לא עוד אייל גולן ושלמה ארצי, הגיל הממוצע ירד, השפה שונתה לבלי היכר ורק הזעם היוקד שחסר כל כך בקיץ שעבר לא הורגש בה, למרבה הצער, גם אמש.

בשעת ערב מוקדמת סבבו בכיכר האבות המייסדים, דפני ליף ורגב קונטס, כזרים במקום שהיה ביתם, מתראיינים לטלוויזיה במופע שנראה יותר נוסטלגי מאשר פוליטי. כן, ליף היא כבר נוסטלגיה, הייתם מאמינים? ההצגה הזאת נמשכת, אבל כנראה בלעדיה.

כמו שזה נראה אמש, המחאה, דור 2, לא תצמיח עוד מנהיגים חדשים כמותה. מחולליה הקפידו להעלות לבמה דמויות אלמוניות, שקראו טקסטים שנכתבו מראש, מעבירים ביניהם את המיקרופון כמו היתה זו מסכת של חג השבועות בקיבוץ. "תשאלו את עצמכם למה אתם יודעים יותר על הכור באיראן מאשר על שכונת ג'סי כהן בחולון...למה יש ממשלה כל כך רחבה ואינטרס כל כך צר". נוקבים ונכונים ככל שהיו, ריחפה על הטקסטים הללו הקריאה, שלא לומר האזהרה התמוהה והמקוממת, שנשמעה שוב ושוב: "להוריד שלטים פוליטיים. אנחנו לא הפגנה פוליטית. זו הפגנה של ביחד". לא פוליטית? אם כך, בנימין נתניהו יכול להיות רגוע לעוד קיץ אחד של אושר וכושר, התנחלויות, הפצצות ואי צדק חברתי.

מאז הקיץ שעבר גדלה הממשלה עוד יותר, אך התמיכה הציבורית בה לא קטנה בכלום, על פי הסקרים - אולי אות לכישלון הקיץ ההוא. מהקיץ שעבר הפכה היציאה לרחובות כמעט לשגרה, גם אם קיצית בלבד - אולי אות מבשר טובות.

אבל ספק אם קואליציה של "המשמר החברתי" יחד עם אנשי ה"דארמה החברתית"; ה"קואופרטיב הראשון לשינוי חברתי" יחד עם "שלום חדש - בואו ללמוד וליצור"; "מאהל הפראיירים" יחד עם "עמי - עתיד מדינת ישראל"; "ישראל יקרה לנו" יחד עם "פרויקט ונוס"; ו"בית העם" יחד עם מארגני ימי כיף לילדים פלסטינים ומצדדי הקנביס, תאיים יותר על הממשלה ועל הסדר הקיימים והשולטים מאשר זעקת חסרי הדיור הברורה של ראשית הקיץ שעבר.

החדשות הטובות היו שהצעירים (מאד) השתלטו על הכיכר; החדשות הרעות שהם התפזרו אמש הרבה יותר מדי. מישהו ספר לא פחות מ-30 ארגונים מארגנים. אפילו במה מרכזית אחת לא היתה אלא כמה במות, כשבשולי הכיכר ניצבים עשרות דוכנים של הקבוצות השונות, בספק יריד הבלים, ספק שוק מחאה. כיסי מקטורני מלאו פמפלטים שונים ומשונים, שהעיון בהם ובעיקר הירידה לסוף דעתם עוד תיקח לי שעות.

הייתם אמש בעצרות? תייגו עצמכם בפייסבוק

מסכי טלוויזיה ברקע הביאו בשידור חי את המתרחש באותה שעה בערי מחאה אחרות בעולם: מדריד, ברצלונה ולונדון. חודש מאי הוכרז כ"חודש המחאה הבינלאומית", ו"אנחנו לא לבד" - אבל ספק אם הגלובליזציה הזאת של המחאה תיטיב במשהו את גורלם המר של תושבי ג'סי כהן בחולון. אמש הם (שוב) לא באו בהמוניהם לכיכר, גם אם העצרת הזאת החלה בצעדת המעטים מדרום תל אביב. זאת היתה (שוב) העצרת של הצעירים החילונים והתל אביבים מהפייסבוק. טוב לראות אותם מנותקים ממסכי המחשב שלהם, יוצאים לרחובות, דואגים לא רק לעצמם ולפחות מדמים לעצמם שהם מוחים.

שעה קלה לפני תחילת העצרת עוד פרקו פועלי קבלן אפריקאים מחסומים של חברת רון-טון, במסגרת הצדק החברתי. מעגל רוקדים גדול כיסה על הכיכר כדי "לשלב ידיים" על רקע השקיעה; שתי נשים הזמינו אותי לחיבוק, שתיים אחרות לשתי דקות של דומייה יחדיו. ורק אוסף פחיות קשה יום שאל שוטרת תנועה "על מה ההפגנה?", וזו לא ידעה להשיב.

כן, השוטרים פשטו אמש, כמו בכל הפגנה ישראלית, הרבה יותר מדי, אבל אתמול הם לפחות לא היו אלימים, לשם שינוי. המנחה דיברה על ה"קהל המדהים" שנמצא בכיכר, כמו היינו באשראם בפונה, או בכנסייה אוונגליסטית של מטיף בדרום ארצות הברית.

דווקא המנהיג המבטיח של מחאת הקיץ הזה, הפעיל החברתי הוותיק והמסור שאול מופז, לא נראה אמש בכיכר. רק ח"כ אחד או שניים העזו להגיע. השנאה למפלגות ולפוליטיקה התגברה מאז הקיץ שעבר, עם התרחבותה של הממשלה. "כל המפלגות נכשלו. לא הימין, לא המרכז ולא השמאל. קודם תעבדו בשבילנו. קודם נדבר על צדק, אחר כך על מהפכה, ורק לבסוף על מפלגות", הכריז אחד הדוברים, וגם זה לא היה בהכרח סימן מבשר טובות.

"עכשיו אנחנו מוכנים", ריצדה הכתובת על המסכים, והספק כרסם את הלב, שמתקשה (בינתיים) להאמין, אותו הלב שיודע שלמרות הכל, התקווה היחידה נמצאת בכיכר הזאת.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5