רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המהומות בדרום תל אביב

מעולם לא ראיתי שנאה כזאת, זה היה קרוב להיגמר בלינץ'

מהר מאד המצב הידרדר. מאות מפגינים רדפו אחרי, אחד קרע לי את החולצה, עד שכוח משטרה מילט אותי משם. כתב "הארץ" מספר

10 שנים אני עיתונאי. סיקרתי פיגועים, הלוויות, תאונות והפגנות. ראיתי זעם, ייאוש, תסכול ועצב בשלל גרסאות ומקומות. אבל שנאה כזאת, כמו שהיתה אתמול בשכונת התקווה, לא ראיתי מעולם. אילולא נוכחות המשטרה, זה היה נגמר בלינץ'. אין לי בכלל ספק. אולי רצח של עובד זר, אולי של מבקש מקלט, ואולי סתם של עובר אורח שנקלע למקום במקרה.

זה התחיל בהפגנה לגיטימית. תושבי דרום תל אביב ביקשו למחות על מדיניות הממשלה, או ליתר דיוק על היעדר מדיניות כזאת. תוך כמה שנים זרמו אל שכונות הדרום עשרות אלפי אפריקאים. התושבים מכנים אותם מסתננים, אחרים מגדירים אותם פליטים או מבקשי מקלט. האפריקאים, טוענים התושבים, הפכו את החיים בשכונות הדרום לגיהינום.

על הבמה היה מפגן של שנאה. תושבים עלו בזה אחר זה מספרים סיפורי זוועה על האלימות של המסתננים מסודאן ואריתריאה. אחדים קראו לנקוט פעולות קיצוניות – לפגוע בהם. "ביבי, אני לוקח את החוק לידיים", הזהיר אחד התושבים. מארגני ההפגנה, ובהם חבר מועצת העיר שלמה מסלאוי, ניסו למתן את הטון ולהרגיע את הרוחות. אסור לגלוש לאלימות, אמרו.

את חברי הכנסת זה לא עניין. הם דווקא ליבו את היצרים. "הסודאנים הם סרטן בגוף שלנו", אמרה מירי רגב. "כל השמאלנים שהגישו בג"ץ בושה להם – הם עצרו את הגירוש", הוסיפה. להסתה הצטרף מיכאל בן ארי. "יש פה מטרידים ויש פה אנסים. נגמרו הדיבורים", הלהיט את הקהל. גם הוא הפנה אצבע מאשימה לשמאלנים ולצפונבונים.

נתין זר שהוכה בהפגנה אתמולמוטי מילרוד

רגב ובן ארי עשו את שלהם. ההפגנה יצאה משליטה. ההמון קלט את המסר: נגמרו הדיבורים, הגיע הזמן למעשים. עכשיו העת לקחת את החוק הידיים, להיות אלימים, לפרוק את הזעם. נתינים זרים חלפו במקום מפוחדים, אחרים מעידים כי חששו לצאת מהבתים. רבים מהמפגינים, האמינו, רק מחכים לשעת כושר להפליא בהם את מכותיהם.

רגעים ספורים לאחר נאומו של בן ארי מצאתי את עצמי במצב סוריאליסטי. "אתה שמאלני שזורק אבנים על חיילים במחסומים", האשים אותי אחד המפגינים. "אתה בוגד. אנחנו נגמור אותך", איים עלי אחר. ניסיתי להסביר שאני עיתונאי ולא פעיל שמאל, שמעולם לא הפגנתי במחסום, שלא השלכתי אבן על איש. אמרתי שבאתי לשם כדי לתת ביטוי לזעקה של התושבים, למצוקה שלהם, להעביר את המסר למקבלי ההחלטות. אף אחד לא הקשיב.

מהר מאוד החל המצב להידרדר. האיומים עלו מדרגה, ידיים הונפו באוויר, אחד המפגינים דחף אותי, אחר חטף את הדפדפת מידיי והשליך אותה באוויר. "אתם עושים טעות", המשכתי בניסיונות נואשים לעצור את הטירוף. זה לא עזר. שוטרי מג"ב חילצו אותי הצידה. "אני מזהה אותך. אני נהגת אוטובוס. ראיתי אותך בשבוע שעבר זורק אבנים על חיילים במחסום", אמרה אישה אחוזת אמוק. "את טועה. מסיתים אותך", השבתי. "אני אקרע אותך", איימה מול לובשי המדים.

תוך זמן קצר הצטרף אליה עוד מפגין ועוד אחד ועוד אחד. השוטרים החליטו שחייבים להרחיק אותי משם ומהר. הם התחילו לדחוף אותי במורד דרך ההגנה. "מהר יותר, ירצחו אותך", הזהירו אותי השוטרים, מבוהלים. הבטתי אחורה. מאות אנשים החלו לרדוף אחרי, וכוח המשטרה הקטן לא יכול היה להתמודד עם ההמון. אחדים מהם הדביקו את הקצב. אחד שלח יד אל החולצה שלי וקרע אותה, איים לרצוח אותי. לראשונה ראיתי שנאה של ממש בעיניים של אדם אחר.

השוטרים דחפו אותי לתוך ניידת, בניסיון להגן עלי. הניידת נקלעה ללב המהומה. ההמון הקיף אותה. מפגינים דפקו על הדלתות והחלונות, טלטלו את הניידת מצד לצד. "בוגד", הם קראו. אחד השוטרים נותר מחוץ לניידת. חבריו נבהלו, חששו שההמון יפגע בו. "חייבים להכניס אותו פנימה, תפתח את הדלת", אמר אחד מהם. כעבור רגעים גם הוא חולץ בשלום. בזמן שהניידת מנסה לפלס את דרכה ולהתרחק משם, שמעתי את הקריאות "סודאנים לסודאן". מישהו נזכר פתאום על מה ההפגנה. לרגע הם שכחו. השנאה העבירה אותם על דעתם.

המצוקה של תושבי שכונות הדרום אמיתית. איש לא מזלזל בה. אלה שכונות חלשות שנאלצות לקלוט אוכלוסייה חסרת כל, המצויה במאבק הישרדות יומיומי. אבל זה רק חלק מהסיפור. אתמול, כל מי שצבע עורו שחור סומן כאויב.

לחברי הכנסת יש אחריות רבה בהפיכת המילים למעשים. הם לא יכולים להתנער ממנה. האלימות הקשה והפגיעה בעוברי אורח שכל חטאם הוא שצבע עורם שחור הן תוצאה ישירה של ההסתה הפרועה שלהם. ההתפרעויות אתמול הן התחלה של מדרון חלקלק ומסוכן. מוטב לעצור את זה מוקדם ככל האפשר. אם נבחרי הציבור ומנהיגי השכונות לא ייקחו אחריות, מישהו עלול לשלם בקרוב בחייו. הכתובת על הקיר. שחור על גבי לבן.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות