הרב הראשי לישראל, שלמה עמאר, כינס אתמול במשרדי הרבנות בירושלים כ-200 רבנים ודיינים, בצעד שנועד ללחוץ על הדרג המדיני להתנער מפסיקת בג"ץ מהחודש שעבר, שלפיה גם מספר מוגבל של רבנים לא-אורתודוקסים יוכלו לקבל משכורות במימון המדינה.

"זו מלחמה על הנשמה של עם ישראל", הכריז הרב הראשי, וקרא שלא להעניק תקצוב ממלכתי כלשהו לרבני קהילות רפורמים וקונסרבטיבים. לכנס התייצבו גם שני שרים - אריאל אטיאס ויעקב מרגי - וכן ח"כים מסיעות ש"ס ויהדות התורה. בחוץ נערכה הפגנה נגדית של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית.

לדברי הרב עמאר בכנס, אם המדינה תכיר בשירותי דת שאינם אורתודוקסים, הדבר יאפשר במרוצת הזמן גיורים וחופות שאינם מוכרים על ידי ההלכה. "אם זה יתבצע אז נצטרך לעשות חלילה פנקסי יוחסין, וזו הסכנה הגדולה", אמר הרב והוסיף ש"כרגע, למרות המחלוקות שיש בעם ישראל, אנחנו מתחתנים זה עם זה. אבל אם לא נוכל, המשמעות היא של קריעת העם לשני עמים, זו סכנה שאין לה תרופה". לכן, נוכח פסיקת בג"ץ, "צריך להתפלל על העניין הזה לא פחות מאשר כשנורים טילים וכשיש מלחמות. זו גזירה קשה", אמר.

בחודש שעבר הודיעה המדינה שיש להכיר בראשי קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות כרבנים ולתמוך במשכורותיהם. בתשובה לעתירת התנועה הרפורמית מ-2005, היועץ המשפטי ויינשטיין הודיע כי רב המשתייך לאחד הזרמים יוגדר "רב קהילה שאינה אורתודוקסית", ורשות מקומית תוכל, אם תרצה, לממן את משכורתו.

השר לשירותי דת, יעקב מרגי, האשים את שופטי בג"ץ בנגיעות אישיות שהיו אמורות לדבריו למנוע מהם לדון בעתירת הרפורמים. בדיון שהתקיים בוועדת הכספים של הכנסת בעניין, הודיע היו"ר, ח"כ משה גפני (יהדות התורה), כי יעכב כל מהלך כזה כל עוד לא יתבררו ההאשמות שהשמיע מרגי.

בינתיים שלח הרב עמאר מכתב שלפיו מימון המשכורות הוא "נתינת יד לעוקרי והורסי היהדות שכבר הביאו חורבן איום ונורא על עם ישראל בתפוצות". דברים אלה ואחרים שהופיעו במכתבו, הציתו זעם בקהילות הלא אורתודוקסיות בעולם. ראשי כנסת הרבנים הקונסרבטיבים בארה"ב, האשימו את עמאר בהסתה לאלימות והשוו את אמירותיו לתקופה שקדמה לרצח רבין. הרכב הרבנים שהתייצב אתמול בכנס של הרב עמאר, העיד עד כמה הרבנות הראשית הפכה למוסד חרדי הומוגני, שגם כיפות סרוגות נכחדו ממנו כמעט כליל; הנאומים לימדו כי סוגיית הרפורמים והקונסרבטיבים היא רק אחת מאלה המדירות שינה מעיני הרבנים.

הרב שמחה הכהן קוק, רבה של רחובות, קישר בנאום חריף שנשא בין הדרישה של בג"ץ לתקצב רבנים לא-אורתודוקסים, ובין ההישג העצום שנחלו לאחרונה רבני צהר, אורתודוקסים למהדרין מהציונות הדתית, ובעיקר האוטונומיה שתהיה להם לרשום זוגות לנישואים ולערוך חופות. כמו כן, הוא הזכיר יוזמות מהמחנה הדתי-לאומי להקים ארגוני כשרות אלטרנטיוויים, שלא דרך הרבנות.

מחוץ לכינוס החירום של הרב עמאר, נערכה עצרת נגדית של רפורמים וקונסרבטיבים. כ-50 איש צעקו "העם דורש צדק רבני", וגינו את דברי הרב עמאר במכתבו. הרבה עדה זבידוב, ראש הקהילה הרפורמית "הראל" בירושלים, אמרה כי הרבנות נשלטת בידי "קומץ חרדי קנאי שכבוד האשה אינו נר לרגליו", והכריזה: "אנחנו דורשים שוויון זכויות מלא לכל הזרמים ביהדות".

בשני האירועים הפוליטיים, הוקצה זמן גם לתפילת מנחה, וזו התקיימה, לגמרי במקרה, באותה שעה: מניין אחד בתוך בניין הרבנות הראשית, השני על המדרכה בחוץ. שליח הציבור במניין האורתודוקסי היה הרב אברהם יוסף, רב העיר חולון ובנו של הרב עובדיה יוסף, ואילו במניין השני נכללה הרבה חיה רואן-בקר מקהילה קונסרבטיבית בגבעה הצרפתית בירושלים. הטקסט היה כמעט זהה, אבל לא היה צריך מכונת אמת או תואר במדעי הדתות כדי לדעת שכל קבוצה מתפללת לאלוהים משלה. כל אל התבקש בידי מאמיניו לרחם עליהם, בין אם כדי לשמר את המונופול של הרבנות הראשית האורתודוקסית לישראל, בין אם כדי לקלקל אותו.

הרפורמים והקונסרבטיבים סיימו את הטקס בתפילה לשלום המדינה ובאמירת "התקווה". עוברי אורח חרדים הביטו בנעשה נדהמים, נמנעו מלהגיד "אמן" בסוף הברכות, וכשהמתפללים הגיעו לפרק סיום התפילה "עלינו לשבח", אחד הצופים סינן לעברם "שהם משתחווים להבל וריק".