מהפכה של אהבה בברנינג מן הישראלי

הרחק מהמיינסטרים חגגו מעל אלף איש בחוף הבונים בגרסה הישראלית לפסטיבל האמריקאי. גם פשיטה משטרתית לא הרסה את מסיבת החיוכים

בלי פרסום בתקשורת או פליירים, הגיעו כ-1,200 משתתפים לפסטיבל "ברנינג מן" הישראלי הראשון שהתקיים בין חמישי ומוצאי שבת. במשך שלושה ימים הפך חוף הבונים לאוטונומיה מנוקדת במאות אוהלים. אנשים הילכו עם פאות ומחוכים מוזרים, בנו מבנים משונים, התחבקו שוב ושוב, רקדו ותופפו עד שש בבוקר, והשיא כמובן הוא שריפת דמות איש עשויה עץ.

בארצות הברית התחיל "הברנינג מן" המקורי מ-20 איש ב-1986 והיום מעל 50,000 איש משלמים מדי שנה כ-400 דולר על שבוע פעילות. בעת הפסטיבל צצה במדבר עיר שלמה, שכוללת שדה תעופה, רחובות, שני עיתונים יומיים וחמש תחנות רדיו. בישראל, היו תוכניות רבות לייבא את הפורמט. התקליטנית דיאנה אפ, אחת המארגנות, נטלה חלק בשני ניסיונות קודמים שנפלו בגלל מריבות אגו, לדבריה.

העבודה על הפסטיבל הנוכחי נמשכה כשנה. שישה מהמארגנים נסעו לסאן-פרנסיסקו כדי להיפגש עם המארגנים האמריקאים. בפסח האחרון, ארבעה אחים ממשפחת בר, מבקרת קבועה בברנינג מן האמריקאי, החליטו שיערכו יומולדת לאמם בנוסח הפסטיבל, ויצרו מעין ניסוי של 'מאמא ברן' שאליו הגיעו כ-400 מבקרים. גרסאות ברנינג מן קיימות גם במקומות אחרים בעולם. "מבחינת כמות המשתתפים, הצלחנו לעבור את ספרד שבה נערך האירוע כבר חמש שנים", אומר רעי דישון, אחד המארגנים.

בין הדברים היפים שניתן למנות לזכות הפסטיבל הנוכחי היא שהכניסה היתה בחינם, ולמעשה לא שילמתי שקל מהרגע שנכנסתי. הברנינג מן בנוי על עשרה עקרונות, שאחד מהם הוא ביטול הסחר בעת הפסטיבל. המארגנים הוציאו אלפי שקלים מכיסם, דישון סיפר לי שהשקיע 500 שקלים. בפעם הבאה המארגנים ייאלצו לגבות תשלום, הוא אומר: "אני לא רוצה שנגדל מהר מדי. שיבואו אנשים שלא מבינים, רק כדי לראות שמסתובבים אנשים עירומים. פנו אלי מהתקשורת לקדם את האירוע, ואמרתי 'תודה, לא'". מארגנת אחת אמרה: "אני פוחדת שיבואו פתאום כל מיני אנשים שיעשו בלגן, ערבים. יש ערבים פה. אבל אנחנו רוצים סלקציה טבעית".

מארגני האירוע ביקשו להביע את הסתייגותם מהדברים: "העיקרון הראשון של קהילתנו הינו הכללה רדיקלית. כל אדם ללא הבדל דת, מין, וצבע מוזמן וברוך בקהילתנו. המרואיינת בכתבה הביעה דעה אישית ואינה משקפת את שהתרחש באירוע ואנו מקווים שהחוויה שהייתה לה שינתה את דעתה".

חששתי שהפסטיבל ישאיר לי טעם רע. בדרך כלל כשמנסים בישראל לעשות דבר אותנטי, התוצאה היא אמריקאית. וכשמנסים ליצור העתק של חו"ל, התוצאה היא הכי ישראלית. אבל נראה שהרוח הטובה של המארגנים והמבקרים יצרה אירוע קסום ומלא השראה. הגעתי ביום שישי ואפשר היה לזהות את אלו שהגיעו ביום חמישי לפי חיוך מטומטם הנסוך על שפתיהם. ביום שבת, החיוך האווילי כבר היה מרוח גם על פניי.

על הים, נוצר תמנון מופלא מבקבוקי מים מינרליים, קבוצת בחורות יצרה בגדי חלל מעיתונים ונייר כסף, 'מסלול הגברת האגו' היה שטח חולי שכל מי שעבר בו קיבל מחמאות על יופיו ותבונתו. במקום אורגנה ספרייה ובית קולנוע, שבו צפיתי ב'גברים בגטקס' עם כיתוביות בגרמנית. ויש את הדברים שאי אפשר להימנע מהם בפסטיבלים רוחניים. הייתי עד לשיחה של חצי שעה לגבי דרכי אחסון שקי שינה ונגררתי לוויכוח סרק עם מישהי שדיברה נגד כל מחאה, "מה שצריך זה רק לשנות את עצמנו מבפנים", אמרה בעיניים מוארות. "מה שאני אוהב פה, זה שתמיד כשישראלים עושים קמפינג הם יוצרים סביבם גדרות, וכאן אין", אמר לי אייל, בעל חנות ספרים חיפאי. "אנחנו דווקא בנינו גדר", פלטה מישהי לידו.

והיו הגברים שהעדיפו להסתובב בעירום מלא. בהתחלה הערווה הגברית הייתה מטרידה, אך עם הזמן זה נראה כחלק מהנוף המקומי. חבר שפגש ידיד עירום, ביקש ממנו "שים מכנסיים לפני שאתה מדבר איתי". בתגובה החשפן החובב חיבק אותו בעוז.
לאחר השקיעה, הלכתי לרקוד. לידי עמדה בחורה שהחזיקה פנס והאירה על שלט שהיה תלוי על צווארה ועליו כתוב 'פינת חיבוק'. זו היתה אור-לי בר לב שאני מכיר מדוברות המחאה החברתית. "זו המהפכה שאני רוצה. אנשים בהיי טבעי. כולם מחייכים ונדיבים. חיבקתי מאה אנשים ב-24 שעות", היא השוויצה.

מישהו עם מגפון בישר שב-20:12 יוצת האיש מעץ. הלכתי לבר. האלכוהול היה ללא תשלום, אבל כדי לקבל אותו צריכים לעבור משימה היתולית, ונאלצתי ללקק את הבוהן ברגלי. אשה מבוגרת אחריי זכתה בלאפ-דאנס ארוטי. הקורבן שלה היה צעיר נאה. "אתה דווקא חתיך", אמרה לו כשחשבה שהוא נעלם. הם מצאו כסא, היא ישבה והוא רקד עליה ריקוד צמוד לשמחתה הרבה. בינתיים החלו להפריח מצנחים בוערים לאוויר, דבר שדי הבהיל אותי. המשכתי למאהל שבו התמקמתי, קיבלתי הודעה על אורגיה באוהל מסוים והצעה לפונדו שוקולד באוהל אחר. וכך טעמתי פונדו שוקולד שהתגבש על במבה.
"עוד כמה שנים נספר שהיינו בברנינג מן הראשון בישראל, לא הראשון, אם מחשיבים את הניסוי, אבל הראשון הגדול", מתרגשת מישהי. סביב איש העץ הציבו נרות שיסמנו את מרחק הביטחון מהאש. "קישרו את הכלבים", דרש האיש עם המגאפון.

הרעיון היה להדליק את האיש עם חץ בוער ממרחק, כדי לא להסתכן. פעמיים החץ סטה מהמסלול. לבסוף הגיע למטרה, האיש בער, והפעיל זיקוקים שהוטמנו בקורקבן העץ שלו. כולם מחאו כף כילדים ביום העצמאות. האש עלתה במהירות והאיש נטה ואז קרס. מאות רצו סביב המדורה, צעקו ורקדו בהתלהבות.

האווירה הייתה מצוינת, עד שבעשר וחצי הגיעו שוטרים וסגרו את המוזיקה. לא ברור למי זה הפריע שאנשים נהנים הרחק ממקום מיושב. הם החרימו את מערכת הסאונד והמחשב הנייד של התקליטן. כמה מבקרים הקיפו את מכוניות המשטרה וניסו לשכנע את השוטרים שיחזירו את הציוד. "אנחנו הילדים שלכם", התחנן מישהו. אבל השוטרים המשיכו משם עם הציוד. "מי בעד חיסול הטרור?", קרא מישהו בכעס.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5