רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על שואה, כסף ופיוס

ערב החתימה על הסכם השילומים איים בגין במרי אזרחי. בטקס במלאות 60 שנה להסכם, הדיון כבר התמקד בהכרה באחריות ואיך היא מתורגמת לדולרים

תגובות

ביום רביעי בצהריים, בטמפרטורה של אפס מעלות, התקבצו כ-20 אנשים בפתחו של בניין מגורים ברחוב ויכמן 10 בשכונת טירגארטן בברלין, לא רחוק מהמקום שבו שכן הבונקר של היטלר. הם באו לחלוק כבוד אחרון לאשה שאיש מהם לא הכיר אשר התגוררה באחת הדירות בבניין, עד שנשלחה אל מותה באושוויץ.

70 שנה חלפו מאז. הבניין נהרס במלחמה ובמקומו ניצב היום בית מגורים מכוער מבטון. ראובן מרחב מירושלים ביקר בברלין אינספור פעמים, אך רק השבוע התפנה לארגן את הטקס לכבוד סבתו, אלזה אדלר (לבית אליאס). על המדרכה בפתח הבניין הונחו "אבני נגף" - חלק מפרויקט הנצחה בינלאומי בן 20 שנה - קוביות בטון שעליהן לוחיות פליז עם שמות ופרטים ביוגרפיים של אנשים שנרצחו בשואה. שלוש אבני נגף כאלה נקבעו שם, לזכרם של אלזה ושני אחיה שגרו עמה: גרטרוד ואלפרד.

אלזה גורשה לאושוויץ כשהיתה בת 64. בתה עלתה לישראל לפני השואה, אך היא מעולם לא סיפרה לבנה, ראובן, על מה שאירע לסבתו. "זה היה דור השתיקה, לא דיברו על זה. גם לא שאלנו. רק אחר כך הגיעו ידיעות", אמר מרחב השבוע בברלין.

אמו של מרחב לא הסתגלה לחיים בארץ וחזרה לגרמניה עשור לאחר תום המלחמה, שם חיה עד מותה בשנת 1995. "במשך שנים הייתי מבקר אותה, אבל לא היינו מדברים. היא חיה בעולם משלה", אמר. בשנים האחרונות סקרנותו גברה והוא החל לשאול שאלות ולחפש בניירות, בניסיון להתחקות אחר גורלה של סבתו. לעזרתו גייס גם את אנשי ועידת התביעות, ארגון הגג שמנהל את המשא ומתן עם גרמניה על פיצויים לניצולי השואה, שבו מכהן מרחב בהתנדבות כיו"ר הוועד המנהל. "מצאנו את הניירות שמתארים איך לקחו להם את הרכוש והפשיטו אותם עירום ועריה ואת ספרי הכתובות שמעידים מאיפה ולאן עברו", סיפר מרחב. לפני כמה חודשים, מצויד בכתובת האחרונה שבה גרה סבתו, יצא לסיור בשטח.

שילומים
מארק כץ

מדי שנה הוא מגיע לברלין כדי להשתתף במשא ומתן עם משרד האוצר הגרמני על גובה הפיצויים שתעביר גרמניה לניצולי השואה באמצעות ועידת התביעות. הישיבות מתקיימות ברחוב וילהמשטראסה, בבניין ששימש בעבר את המטה של הרמן גרינג, מפקד חיל האוויר הגרמני. "באחת ההפסקות עשיתי סיבוב ברגל והגעתי לרחוב ויכמן – הרחוב שבו גרה סבתי. שם ראיתי את הבית: בניין פינתי חדש, בלב אזור שהופצץ לגמרי בסוף המלחמה", סיפר מרחב השבוע. "חשבתי לעצמי, יש כבר אנדרטה גדולה לשואת יהודי אירופה, יש אנדרטה לזכר שריפת הספרים בכיכר בבל, אבל פה, בבית הזה, גרו רק שלושה אנשים. שלושה גורלות. עוד כמה שנים אני ואחי כבר לא נהיה כאן. גם קבר אין. כלום לא יישאר".

ביום רביעי נגן קלרינט חובש כיפה מילא את חלל האוויר בנעימה עצובה, בשעה שגונטר דמניג, האיש שמאחורי פרויקט "אבני הנגף", התקין את האבנים לזכר סבתו של מרחב ואחיה. 38 אלף אבני נגף נוספות הוא התקין מאז 1993 ברחבי אירופה, אבל לדבריו, "זו לא שגרה. כל אבן מייצגת אנשים וגורלות אחרים. יש הבדל בין לקרוא בספר היסטוריה על מספר אבסטרקטי כמו שישה מיליון, לבין לראות אבן שמספרת סיפור משפחתי על רצח או גירוש".

בשבוע שעבר, ביום השנה ל"ליל הבדולח", השחיתו ניאו-נאצים 11 אבנים כאלה בעיר גרייפסואלד שבמזרח גרמניה. "זה קרה עד כה מאה פעמים. מספר זניח בהשוואה למספר האבנים. אבל נתקין אותן מחדש מהר ככל שנוכל", אמר דמניג.

בלי ללחוץ ידיים

אחרי הטקס המשפחתי המשיך מרחב לטקס אחר בברלין, שארגן משרד האוצר הגרמני, לציון 60 שנה להסכם השילומים, שנחתם בשנת 1952 בלוקסמבורג, בין גרמניה לישראל. ועידת התביעות, שבה מכהן מרחב, אמונה על יישום ההסכם. בשנים הראשונות העבירה גרמניה לישראל סחורות בשווי של שלושה מיליארד ו-450 מיליון מארק (כ-845 מיליון דולר), והכירה באחריותה לרצח העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. בנוסף, היא התחייבה לפצות אישית אזרחים שנרדפו על ידי הנאצים.

"התשתית בארץ היתה מפגרת וישנה. המדינה היתה על עברי פי פחת ולא יכלה לשלם על סוכר ודלק, בעוד האוכלוסייה הכפילה עצמה מדי שלוש שנים", אומר מרחב. "הכסף הגרמני איפשר לבנות כאן תשתית לכבישים, לרכבות, לתעשייה ולאוניות. היום אין חולק על כך שהסכם השילומים היה הדבר הכי חשוב שקרה לנו. הגרמנים שילמו בסחורות וזה דפק כמו שעון ובנה את התשתית למדינת ישראל קולטת העלייה".

החתימה על ההסכם עוררה ויכוח מר בישראל. מנהיג האופוזיציה אז, מנחם בגין, אמר לפני הדיון בכנסת שבו אושר ההסכם: "זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות... אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל... ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון".

מעבר למטען הרגשי, הסכם השילומים היה גם מסמך משפטי מורכב, "מסמך שנחתם בין שתי מדינות שלא היו קיימות בתקופה שאליה הוא מתייחס – מערב גרמניה וישראל – ושכלל גם גוף שלישי, שכלל לא נתון למשפט הבינלאומי – העם היהודי", אמר שלמה גור, מבכירי ועידת התביעות, ששימש בעבר מנכ"ל של משרדי המשפטים ומבקר המדינה. לדבריו, "זה גם היה ההסכם הראשון שבו מדינה שהובסה במלחמה התחייבה להעביר פיצויים אישיים לנפגעים של אותה מלחמה".

הדרך לחתימתו לא היתה קלה. רוברט ולטש, שליח "הארץ" אז לוואסאנאר שבהולנד, שם נערך המו"מ בין גרמניה לישראל, דיווח באפריל 1952: "כל הבעיה מסובכת יותר משחשבו רבים. הגרמנים לא יגישו שלל דולרים על גבי טס של כסף. הם מוכנים לשלם... הם גם מודים בצדקת התביעה הישראלית למרות היעדר יסוד חוקי מקובל. אך בל נשכח שהסכומים שמדברים עליהם הם עצומים. קל לגזול ולהרוס, אבל קשה לשלם סכומים כאלה בדרכים נורמליות".

בגין
לע"מ

והיו רגישויות, למשל: ישראלים שלא רצו ללחוץ ידיים לגרמנים. לדברי מרחב, הבעיה נפתרה בכך ש"מישהו מחוליית האבטחה של בן-גוריון הציע להשתמש בחדר הכי גדול ולהציב בו שולחן ענק, שלא יאפשר מגע בין שני הצדדים".

את הפיצויים האישיים לניצולים גרמניה העבירה באמצעות ארגון חדש שהוקם כמעט במקביל להסכם השילומים, במטרה לייצג את יהדות העולם במשא ומתן עם ממשלת גרמניה. הארגון, שנקרא ועידת התביעות, הורכב מ-24 ארגונים יהודיים, נציגי ניצולים, אישי ציבור ואנשים מטעם ממשלת ישראל.

עד היום נפגשים נציגי הוועידה עם נציגי ממשלת גרמניה מדי שנה כדי לדון בגובה הפיצויים לשנה הבאה. לפי נתוני ועידת התביעות, עד כה העבירה גרמניה באמצעותה 70 מיליארד דולר ל-800 אלף ניצולי שואה יהודים בכ-90 מדינות. "הכנסנו להם עם פטישים על הראש, היכינו אותם בתדהמה, כדי שיבינו שיש להם אחריות גם לסבל של אוכלוסיות נוספות", אמר מרחב.

ואכן, בשנת 2008, הכירה גרמניה בזכותם לפיצויים של ניצולים יהודים מהמצור הנאצי על לנינגרד, וב-2011 סוכם כי גם אלפי יהודים שנמלטו מאימת הנאצים מאזורים שלא נכבשו, כמו מוסקווה, זכאים לפיצוי ואף יוצאי מרוקו שחיו בתנאי עוצר במלחמה. השנה תעביר גרמניה כ-177 מיליון דולר, ב-2013 – 191 מיליון וב-2014 – 196 מיליון – למימון שירותי רווחה לניצולים. "יהיה מי שיגיד, ש-70 מיליארד זה לא מספיק", אומר מרחב. "את ההון האנושי, הסבל של הניצולים וגם את השוד המטריאלי לא ניתן בכלל לכמת".

לפני כמה שנים חוותה ועידת התביעות משבר תדמיתי קשה בעקבות הסדרה התיעודית "מוסר השילומים" של אורלי וילנאי וגיא מרוז ששודרה בטלוויזיה. בין היתר נטען בסדרה כי "כספם של ניצולי השואה נגזל" בשל מה שהוגדר כ"מעשי שחיתות". ועידת התביעות הגישה תביעת דיבה נגד יוצרי הסרט, וטענה כי הוא "עלילה אכזרית ומעוותת" וכן: "רצוף בטענות והאשמות אשר כולן שקר וכזב, הבל ורעות רוח, אנטישמית לעתים". בהסכם שנחתם בין הצדדים בתחילת השנה, התנצלו היוצרים על הפגיעה בשמה של הוועידה, טענו כי "תרמה תרומה מכריעה וחסרת תקדים לסיוע לניצולי שואה...שאין לה אח ורע" ושילמו לה פיצוי כספי שהועבר לניצולים.

לספר לילדים

סגן שר האוצר הגרמני, ורנר גצר, השתתף בטקס לזכר סבתו של מרחב. השניים מכירים מהדיונים שבהם הם יושבים משני צדי השולחן. "כל עוד קורבנות השואה חיים, גרמניה חייבת להכיר באחריות ההיסטורית שלה לקורבנות היהודים", אמר גצר ל"הארץ". כשנשאל אם יש התנגדות בגרמניה להמשך התשלומים, השיב: "ברור שיש גם קולות בודדים - אבל באמת רק בודדים – שקוראים להפסקת הפיצויים. הצעירים לא תמיד רואים לנגד עיניהם באופן מלא את ההשלכות ההיסטוריות של הפיצויים. רבים לא יודעים ש-70 שנה אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, גרמניה עדיין משלמת פיצויים. חייבים להצליח להבהיר להם כי הסבל שגרמניה גרמה לקורבנות השואה עדיין נוכח היום. אחד מהם אמר לי פעם: 'זה טוב שאתם עוזרים לנו. אבל הכי טוב שאתם יכולים לעשות עבורנו הוא לספר על כך לילדים שלכם'".

המשא ומתן הוא לפעמים "קשה ולא נעים", אמר השבוע גרג שניידר, מנכ"ל ועידת התביעות. "מעורבים כאן רגשות ושאלות של מוסר ושל כסף. אנחנו מנסים לשמור על יחסים מקצועיים". לדבריו, בסופו של דבר, "בלי החלק הרגשי לא יכולה להיות למשא ומתן משמעות. ובלי החלק המקצועי לא היינו יכולים לעשות את זה".

בן הלפגוט, ניצול שואה, הגיע מבריטניה כדי להשתתף בדיונים. הוא שרד בגטאות ובמחנות עבודה, והוריו ואחותו מתו. לדברי שניידר, "ניצולי השואה מספרים לגרמנים בפירוט רב את מה שעבר עליהם. למשל, כשדנים בשאלה 'כמה חודשים היה צריך אדם להיות בגטו כדי שיהיה זכאי לפנסיה', נביא ניצולים שיספרו איך היה בגטו. זה לא קל. לפעמים הגרמנים אומרים: אנחנו לא יכולים, ואנחנו עונים להם: אתם חייבים. זה נושא מוסרי".

איך הוא מסכם 60 שנות הסכם? "הכסף הוא לא העניין", אומר שניידר. "העניין הוא ההכרה וההבנה של הגרמנים. זה מה שאיפשר את הפיוס בין העם היהודי לגרמניה, זה מה שאיפשר לשני העמים להתקדם לשלב הבא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות