זיכרון קצר יש לנו. עם שמעדיף, בלית ברירה, להדחיק מהר ולשכוח. היום לפני שבוע עוד היינו כולנו עמוק בתוך אימת הכניסה הקרקעית לעזה, יום אחרי כבר נבלע הצבע האדום בשגרת היום יום. ובכל זאת, יש מי שממשיכים לחיות את הקושי וחרדים מפני הרגע שבו המציאות ההיא תחזור ותציף את יומם הקשה ממילא.

אין מקלט

שושנה בן זקן שומעת את הדיבורים על חשיבות חוזקו של העורף ומחפשת את הקיר הקרוב להישען עליו כדי לא להתפרק. כבר 17 שנים היא חיה עם ילדיה בשכונת נוה דקלים באשקלון. היום נותרה בבית עם הצעיר שבהם, בן 11, החולה באפילפסיה וסובל מאסתמה קשה. בן זקן עצמה עברה לפני חודש התקף לב שני, ואמורה לעבור צנתור שעוכב בגלל מבצע עמוד ענן.

הבית שבו היא גרה נקרא "בית עץ אמריקאי", ובתרגום לעברית - דירת דיור ציבורי שנבנתה לפני עשרות שנים במהירות, מלוחות עץ דקים וגבס, כדי שתשמש מקלט זמני לעולים חדשים. בן זקן אומרת שגם בעיטה קלה בקיר גורמת לחור, טיל שייפול בסמוך ימוטט אותו בקלות. רוב הבתים בשכונה נקנו על ידי הדיירים, והם יכולים להוסיף אליהם ממ"ד, אבל הדירה של בן זקן שייכת לעמיגור, ולכן אין לה אישור לבצע כל שינוי, וגם כסף ממילא אין. בהעדר ממ"ד, האופציה היחידה שעומדת בפניה בעת אזעקה היא לרוץ למקלט הקרוב. אלא שזה כל כך רחוק ממנה. חמש דקות של הליכה מהירה נדרשות לה כדי להגיע אליו. הטיל מגיע הרבה לפניה.

בטילים שושנה מבינה היטב. ב-27 בדצמבר 2008, היום שבו החל מבצע עופרת יצוקה, נחת בחצר ביתה גראד שלמרבה המזל לא התפוצץ. ימים ספורים אחר כך נפל עוד אחד כמה בתים משם. מאז היא מתחננת לרשויות כדי שיעזרו לה למגן את הבית איך שרק אפשר, אבל נראה כי איש אינו שומע. אם היתה תקווה שבמהלך מבצע "עמוד ענן" מישהו יקשיב לה - הרי שהנה הסתיים המבצע, וכאמור השיכחה חוזרת.

בינואר 2009 פורסמה כתבה ב-Ynet על מצוקתה של בן זקן. תוארה שם פגישה שלה, בחדר הביטחון של עיריית אשקלון, עם ראש האופוזיציה אז, ח"כ בנימין נתניהו, וגם עם בנימין בן אליעזר, שר השיכון, ועם ראש העיר. כולם הבטיחו לה שהבעיה תיפתר. כמעט ארבע שנים חלפו, מקלט או ממ"ד אין, גם לא מיגונית, רק הרבה יותר טילים ופחד. ראש האופוזיציה הוא היום ראש הממשלה, האיום אותו איום, אבל שינוי בשטח מבחינתה אין.

"אני חסרת אונים", אומרת בן זקן. "פניתי לכל מי שרק אפשר פעם אחר פעם. עמיגור, עיריית אשקלון, משרד השיכון, פיקוד העורף, כל אחד מפנה אותי לשני. כולם מבטיחים, אבל אף אחד אפילו לא בא לבדוק מה עלה בגורלנו. כשהיתה אזעקה, ביום ובלילה, רצתי עם הילד הקטן לעמדת חשמל שנמצאת מחוץ לבית, זה הבטון היחיד באזור, קופסה בגובה מטר, שם התחבאנו. הילד מבוהל, ואני לא יודעת מה לעשות. רק מחבקת חזק".

בתגובה לפנייה שלנו לעיריית אשקלון, עוד בעצם ימי המלחמה, בבקשה להציב מיגונית ברחוב של בן זקן, נמסר לנו, ש"מאות ואולי אלפי תושבים באשקלון סובלים מאותה בעיה של בן-זקן, בעיה שאנו מזדהים אתה. עיריית אשקלון אינה אחראית על מיגון בכלל ועל בתי מגורים בפרט. עם זאת, העירייה מנסה לעודד בניית מיגון לבתים פרטיים על ידי הקלות בתהליכי האישור בבנייה".

קצת שקט בבקשה

כמעט חצי שנה חלפה מאז פורסם כאן סיפורה של דנה, ילדה אמיצה בת 10 שפנתה אלינו בבקשת עזרה, "כדי שאבא לא יהרוג את אמא", כך כתבה לנו במכתב קורע לב. דנה תיארה את האלימות שחווה אמה, ואת חוסר האונים שלה, כמי שמרגישה צורך להגן עליה.

בהתערבות מפכ"ל המשטרה נעצר אז האב, וגם היום תנועתו מוגבלת ומפוקחת. דנה ואמה החליטו לנסות להתחיל חיים חדשים בעיר גדולה בדרום. אבל אז נהפכה העיר לשדה קרב, ואם היו כבר כמה לילות שבהם דנה הצליחה לעצום עין אחרי הטראומות המשפחתיות שחוותה, הרי שעתה באה אימת הטילים והשתלטה על חייה.

בדירת החדר הקטנה שהצליחה אמה לשכור בעבור שתיהן אין ממ"ד, וגם אין מקלט בבניין, וכך הן ישבו פעם אחר פעם, מחובקות ורועדות. אמא מצולקת אחת שמנסה לשאוב כוח מילדה קטנה וצנומה שהתבגרה מהר מדי בעל כורחה.

ניסיון להוציא אותן משם, ולו לכמה ימים עד להפסקת אש, נתקל במכשול הכורח לצאת יום יום לעבודה; אמה של דנה מטפלת בקשישים, אשה חרוצה שעובדת קשה בעבור שכר מינימום שעליו כל קיומן. אתמול באו לדירה הקטנה נציגים ממשרד השיכון, כדי לבדוק אם האם זכאית לקבל סיוע בשכר דירה, כפי שביקשה לא פעם. כל סיוע יכול לעזור לשתיהן להרים את הראש מעל המים. עכשיו בואו נראה מה יבוא קודם: הסיוע (שעומד על כ-600 שקלים בחודש) או הטיל הראשון שאחרי הפסקת האש.