14:11
לפני שנה וחצי התקבל אימייל במחלקת חסידי אומות העולם של יד ושם. השולח, גרמני, ביקש לבדוק אם קרוב משפחה שלו, חייל הוורמאכט גרהרד קורצבך, ראוי לקבל את התואר "חסיד אומות עולם". בעקבות האימייל, פתחה אירית שטיינפלד, מנהלת המחלקה, בתחקיר. תוך כדי חיפוש, סיפרה השבוע, "פתאום התחילה להתחבר לי פרשה מופלאה".
בעזרת תוכנת מחשב מתקדמת עלה בידה לאתר עדויות של ניצולי שואה משנות ה-40, ה-50 וה-70. "פתאום צצו המון עדויות שתיארו סיפור הצלה שלא היה מוכר לנו לפני כן", סיפרה. היא פנתה לארכיון גרמני בברלין, שבו שמורים התיקים האישיים של חיילי הוורמכט, בחיפוש אחר פרטים נוספים. אנשי הארכיון איתרו עבורה את התיק האישי של קורצבך וסייעו לה להשלים את הפאזל.
רב-סמל ראשון קורצבך, יליד 1915, גויס לצבא הגרמני באוגוסט 1939 והוצב בחיל התותחנים. במאי 1941 מונה למפקד של מפעל לשיפוץ כלי רכב צבאיים בעיר בוכניה ליד קרקוב שבפולין. במפעל הועסקו בכפייה מאות מתושבי הגטו.
-
רומק מרבר בצעירותו. תצלום רפרודוקציה: תומר אפלבאום
/polopoly_fs/1.1876640.1354232053!/image/3811232808.jpg_gen/derivatives/landscape_653x378/3811232808.jpg
-
קורצבך
/polopoly_fs/1.1876649.1354232450!/image/1967771478.jpg_gen/derivatives/landscape_653x378/1967771478.jpg
-
מכתב ששלחו יהודי גטו בוכניה לאשתו של קורצ...
/polopoly_fs/1.1876643.1354232210!/image/305627500.jpg_gen/derivatives/landscape_653x378/305627500.jpgצילום: יד ושם
-
קורצבך ביום חתונתו, 1940
/polopoly_fs/1.1876646.1354232339!/image/1445701481.jpg_gen/derivatives/landscape_653x378/1445701481.jpgצילום: יד ושם
-
רומק מרבר בת"א, השבוע
/polopoly_fs/1.1876651.1354232804!/image/2750549842.jpg_gen/derivatives/landscape_653x378/2750549842.jpgצילום: תומר אפלבאום
ניצולי השואה מבוכניה סיפרו כי קורצבך הציל יהודים רבים מאקציות ומגירוש, בכך שהסתיר אותם במפעל שניהל והבריח אחדים מהם למקומות מסתור. אחת העדויות היתה של רומק מרבר, ניצול שואה בן 87 שחי בבריטניה. מרבר, יליד פולין, גורש לבוכניה ב-1939. שנתיים לאחר מכן נשלח יחד עם 200 יהודים נוספים לעבוד במפעל שניהל קורצבך. "ב-23 באוגוסט 1942, ביום האקציה הגדולה בגטו, נאמר לנו שעלינו להישאר לעבוד בלילה. במקביל, שער המפעל נסגר באופן מאוד חריג", סיפר השבוע.
למחרת, כשחזרו העובדים מהמפעל, גילו כי הגטו ריק. "הבנו, שקורצבך החביא אותנו והציל אותנו מהאקציה", סיפר מרבר, "אחר כך לא ראיתי אותו עוד". מי שלא הוסתר במפעל נשלח באותו לילה למחנה ההשמדה בלז'ץ. זה היה גם גורלן של אמו ואחותו.
בהמשך המלחמה הועבר מרבר בין מחנות שונים, כולל אושוויץ. קורצבך נעלם במארס 1943. בדיעבד התברר, כי הועבר בפתאומיות ליחידה אחרת. אות החיים האחרון ממנו התקבל מרומניה, במכתב ששלח למשפחתו בשנת 1944. ב-1945 הוא מת במחנה שבויים של הצבא האדום. השאלה האם נשלח לחזית כנקמה על שהציל יהודים נותרה פתוחה עד היום.
בתום המלחמה התאחד מרבר עם אביו ואחיו, שהיגרו לבריטניה. הוא השתקם והיה למעצב גרפי מצליח.
בין היתר עיצב עטיפות של ספרי הוצאת "פינגווין" ושל המגזינים "אקונומיסט" ו"ניו סוסייטי" והיה המעצב של העיתון "אובזרבר". בשיא הקריירה היה ראש המחלקה לעיצוב גרפי במכללת הורנסי לאמנות בלונדון.
את מאורעות השואה הותיר מאחור. "אם אתה חי עם שנאה כל הזמן, בסופו של דבר תהרוס את עצמך", הוא אומר. "עוצמת הטרגדיה היא כה גדולה, אבל ממשיכים. בלי לשכוח". את זיכרונותיו פרסם בספר בשם "No Return: Journeys in the Holocaust" שיצא לאור ב-2010. באחד הפרקים בספר הזכיר גם את קורצבך ואת העובדה שהציל יהודים.
מחלקת חסידי אומות עולם ביד ושם מונה עשרה עובדים, דוברי שפות שונות. בשנה ממוצעת היא מטפלת בכמה מאות תיקים של מועמדים לקבלת האות. הקריטריונים ברורים: על המועמד להיות לא יהודי שהציל יהודים בשואה תוך סיכון חיים ולא למטרות רווח כספי. מדי שנה מתווספים לרשימה כ-500 שמות. ב-50 השנים שבהן מוענק האות הצטברו ברשימה כ-24,500 בני אדם.
המקרה של קורצבך ענה על הקריטריונים. בהתאם לנוהל, עבר התיק לאישורה של ועדה ציבורית שמורכבת מניצולי שואה ובראשה השופט בדימוס יעקב טירקל. לאחר שהוחלט להעניק לקורצבך את האות, פעלו אנשי יד ושם ושגרירות ישראל בברלין לאיתור קרובי משפחה נוספים שלו.
עד מהרה התברר כי המשפחה מפוצלת בין שתי מדינות - בוואריה וברנדנבורג - וכי שני חלקי המשפחה לא נפגשו מעולם. "קשה לי לתאר את ההתרגשות שאחזה בהם כשהתקשרתי אליהם. איש מהם לא הכיר את קורצבך, אבל הם התחילו לבכות", סיפרה סנדרה ויטה, עובדת שגרירות ישראל בגרמניה, שממונה על ארגון הטקסים לחסידי אומות העולם הגרמנים. בתו של קורצבך מתה בתחילת השנה. בנה ובתה - נכדיו של קורצבך - אותרו, וגם קרובים אחרים.
אחד מהם, אחיינו של קורצבך, התרגש מהפנייה הרשמית שקיבל מישראל והעביר ליד ושם תמונות של דודו וכן מסמך נדיר: מכתב שקיבלה אשתו של קורצבך בשנת 1943, מיהודים שבעלה הציל, מיד לאחר שעזב את המפעל ונעלם. "200 אנשים אבלים על עזיבתו", הם כתבו לה. "נפרדנו לא רק מן הממונה עלינו, שאותו אהבנו וכיבדנו, אלא גם ממי שהיה לנו כמו אב וחבר טוב, שלו כל אחד מאתנו אסיר תודה".
לפני כמה שבועות, בחופשה בישראל, קיבל מרבר שיחת טלפון משגרירות ישראל בברלין, שבה התבשר כי יוענק לקורצבך אות חסיד אומות עולם בטקס שתערוך שגרירות ישראל בברלין. מרבר, היחיד שהכיר את קורצבך ועודו חי, הוזמן להיות אורח הכבוד באירוע ולהיפגש שם עם משפחתו של קורצבך, שהציל את חייו.
"לא הסכמתי לכך מיד, הייתי צריך לחשוב על זה. עברו כל כך הרבה שנים מאז. אסור לחיות את העבר", אמר.
ההחלטה להגיע לטקס בברלין לא היתה קלה. מאז השואה הוא לא ביקר בפולין ולא בגרמניה. בסופו של דבר החליט לנסוע בכל זאת. "אני מרוצה שהוא מקבל את התואר הזה. כנראה שהוא לא היה יכול להשלים עם מה שעשו ליהודים", אמר.
ביום שלישי נפגש מרבר עם 26 מבני משפחתו של קורצבך בטקס שבו הוענק לקורצבך אות חסיד אומות עולם. לצד שגריר ישראל בברלין, יעקב הדס, נכח בטקס גם נשיא גרמניה יואכים גאוק, שקם ממקומו וחיבק את מרבר.
"אני עומד כאן מולכם היום בזכות האיש שבתמונה על המסך", אמר מרבר. "קורצבך הצליח להציל אותי ועוד יהודים, אבל העובדה שהוא ניסה להציל חשובה אפילו יותר מכך שהצליח. הוא עשה זאת נגד הזרם ותוך אומץ אישי רב... אנחנו לומדים מכך שאלה ששונאים ומפיצים אידיאולוגיה של שנאה מפסידים בסוף. אין עתיד לשנאה".
בטקס נכחו מאות תלמידי תיכון גרמנים. "הם היו מרותקים לדברים ומחאו כפיים בעמידה כשסיים מרבר לדבר. רובם בני 15-16 - הגיל שבו היה מרבר כשעבד במפעל של קורצבך", אמר איתי טגנר, דובר שגרירות ישראל בברלין. "ארגנתי כבר לא מעט טקסים כאלה, אבל דבר כזה לא ראיתי מימיי", אמרה ויטה. "אני נוהגת לומר שכבר ראיתי הכל אבל בעצם כל מקרה וסיפור כזה - זה לא ייאמן", סיכמה שטיינפלד.
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
