ספר משוחרר לא יוחזר

הסרט "שוד הספרים הגדול" חושף איך במלחמת העצמאות הועברו לספרייה הלאומית עשרות אלפי ספרים מבתים שנטשו פלסטינים. על השאלה האם היתה זו הצלה או ביזה יש מחלוקת. על השאלה מה הם עושים שם עד היום לאיש אין תשובה

במחסן של הספרייה הלאומית בירושלים נמצא אוסף של כ-8,000 ספרים שעליהם מודבקת התווית AP. באופן רשמי מייצגות האותיות האלה את ראשי התיבות של הביטוי "רכוש נטוש" (Abandoned Property). בספרייה, עם זאת, נהוג להתלוצץ כי AP מסמל דווקא את המלה "אפוטרופוס" – על שמו של  "האפוטרופוס לנכסי נפקדים", שאחראי על הספרים האלה.

כבר 64 שנים הספרים שם, עדות חיה לפרשה היסטורית כאובה שנשכחה כלא היתה. "היו אנשים שידעו עליה, אבל החיים ממשיכים והפרשה שקעה לתהום הנשייה", אומר בני ברונר, במאי הסרט "שוד הספרים הגדול", שיוקרן בהקרנת בכורה בישראל ב-3 בינואר בסינמטק תל אביב.

הספרים האלה היו שייכים פעם לפלסטינים מירושלים ומערים נוספות שנמלטו או גורשו מבתיהם ב-1948. חיילי צה"ל, בליווי ספרנים של "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" (גלגולה הקודם של הספרייה הלאומית), לקחו אותם מבתים פרטיים וממוסדות ציבוריים והעבירו אותם לספרייה.

ד"ר גיש עמית . חשף את הפרשה באקראיתומר אפלבאום

כמעט כל מלה בפרשה הזו טעונה פוליטית ואידיאולוגית. האם הספרים נאספו או שמא נבזזו? האם איסופם היה חלק ממבצע הצלה ישראלי או חלק מהרס שיטתי של התרבות הפלסטינית? לא כולם תמימי דעים באשר לכך.

את הפרשה חשף ד"ר גיש עמית מאוניברסיטת בן גוריון בעבודת הדוקטורט שהשלים לפני כמה חודשים, שעוסקת בהיסטוריה של הספרייה הלאומית ותצא לאור כספר בקרוב. הכל התחיל באקראי: עמית כתב את המאסטר שלו על "מושג הארכיון" וחיפש חומרים בארכיונים שונים. כשעיין במסמכים על ההיסטוריה של הספרייה הלאומית צדו לפתע את עיניו מסמכים שהחיו את הפרשה הנשכחת.

חילוץ תחת אש

ממאי 1948 עד סוף פברואר 1949 עובדי בית הספרים אספו כ-30 אלף ספרים, עיתונים וכתבי יד שהותירו אחריהם ערבים תושבי ירושלים. מלבדם נאספו עוד אלפי ספרים שהיו שייכים למוסדות חינוך ולכנסיות בנושאים מגוונים – משפט, הלכה, פירושים של הקוראן, ספרות יפה, תרגומים, ספרות מדעית, היסטוריה ופילוסופיה.

עדות לכך נמצאה, בין היתר, בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-20 בדצמבר 1948. "בזמן האחרון אורגנה ועדה מטעם האוניברסיטה, אשר עוברת אחרי הצבא ואוספת את הספרים מתוך הבתים", אמר שר הפנים אז, יצחק גרינבוים.

"באה ההצעה והדרישה שבית הספרים של האוניברסיטה יוציא את הספרים משכונות הכיבוש, מקום שבו הם נמצאים במצב של אי-ביטחון, ויעמידם תחת חסותו", נכתב בדו"ח של הספרייה כמה חודשים לאחר מכן.

"עובדי הספרייה יחד עם פועלי האוניברסיטה סרקו בסכנת נפשות את השטחים, ולא פעם ניתכו עליהם צרורות כדורי הלגיון הערבי, וניצלו בנס", כתב עשור לאחר מכן איש הספרייה הלאומית שלמה שונמי.

ד"ר עמית מציג פרשה מורכבת: "בספרייה הלאומית האמינו – ועדיין מאמינים – שמדובר במעשה הצלה של תרבות, שאלמלא התערבותה חלק גדול ממנה, אם לא כולה, היה יורד לטמיון, נגנב על ידי סוחרים פרטיים או הולך לאיבוד", אמר. מנגד, לדבריו, "הפלסטינים רואים זאת, בצדק, כמעשה מובהק של ביזה תרבותית. נישול תרבותי, שהיה חלק בלתי נפרד מהנכבה, האסון שהמיטה עליהם המלחמה".

האם אפשר ליישב בין שני אלה? עמית סבור שכן: "זה סיפור של ביזה שהתקיימה לצד מעשה של שימור. זו ביזה שהיא בה בעת גם מעשה הגנה, זה לא סותר".
בתזכיר של בית הספרים הלאומי ממארס 1949 התייחסו אנשי הספרייה למורכבות הזו: "אם כי הצלת הספרים היתה לשמה ומטרתה המיידית היתה להציל רכוש רוחני מאובדן וכליון, לא העלמנו בפני השלטונות הנוגעים בדבר את תקוותנו שתימצא דרך להעביר את הספרים, בחלקם, ואולי בחלקם הגדול, לרשות האוניברסיטה – בבוא השעה".

הדו"ח חושף דילמה מוסרית שניצבה בפני אנשי הספרייה. "כשנתקבלה ההחלטה לטפל בספרים ממין זה, ניגשנו לעבודה מתוך היסוסים של 'מה יאמרו הבריות'. ואמנם נשמע פה ושם הרינון, 'האנשי בית הספרים הלאומי עטים על הביזה?' אך מאחר שראינו שאם נמאן לעסוק בהצלת ספרים אלה, ייחרץ גורלם לגניבה ולכיליון, נעלמו כל ההיסוסים של ההתחלה ופתחנו באיסוף הספרים בכל המרץ".

אנשי הספרייה קבעו כללים לאיסוף הספרים: "עיקרון שמנו לנו שלא להוציא ספרים אלא מבתים פרוצים ופתוחים. לא הוצאנו ספרים מדירות סגורות וכן לא נכנסנו לדירות שבעליהן לא נטשון". במסמך שכתב שונמי, ב-26 ביולי 48', העריך כי "נאספו עד היום כ-12 אלף ספרים ויותר. חלק גדול מספריות של הסופרים והמלומדים הערבים נמצא עכשיו במקום מבטחים".

במסמך בשם "עיבוד הספרים הערביים מן השטחים הכבושים", כתב אליהו אשתור, מנהל מחלקת מדעי המזרח בספרייה, גם על תרומתם של הספרים למוסד: "מספר הספרים שהובאו באופן זה אל הספרייה הוא יותר גדול ממספר הספרים הערביים שנאספו על ידינו במשך כל שנות קיום המוסד. ניתנה  לנו האפשרות להרחיב במידה ניכרת את אוספנו".

הרס תרבותי

בהתאם לחוק, הספרים הם "נכס נפקד" והבעלים שלהם הוא האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ששייך למשרד האוצר. "קובץ הספרים מקוטלג ופתוח לעיון הציבור הרחב, אך לא תתאפשר השאלתם לעיון מחוץ לספרייה", נמסר ממשרד האוצר. "בסיכום (של האפוטרופוס)  עם הספרייה הלאומית נקבע שהספרים ימשיכו להישמר אצלם בספרייה, שכן המומחיות לשמירת חומר ספרותי נמצאת בידיהם".

לשאלה אם נשקלת אפשרות להשיב את הספרים האלה לבעליהם, להעבירם לרשות הפלסטינית או לאחת האוניברסיטאות בשטחים, לא השיבו אנשי האפוטרופוס והאוצר.
שאלה נוספת שנותרה פתוחה היא מה עלה בגורלם של אלפי ספרים נוספים, שנלקחו בידי צה"ל וכלל לא נמצאים ברשימות של הספרייה. מסמכים אחדים, לא מפורטים, מעידים כי כמה מהספרים נמכרו במכירות פומביות. ייתכן, כי חלקם נטמעו באוספי הספרייה וחלקם אף נגרסו.

בספרייה לא ששים לדבר על הפרשה וטוענים כי הנושא אינו באחריותה. עם זאת, את המסמכים שחושפים אותה איתר ד"ר עמית בארכיון שלה. "זה המבנה הפרדוקסלי של ארכיון באשר הוא: המקום שמשמר את הכוח ומארגן אותו הוא גם המקום שחושף את האלימות ואת העוול. במובן הזה, הארכיון הוא מקום שחותר תחת עצמו", אומר עמית. לצד זאת, הוא מוסיף כי העובדה שהספרים נאספו עומדת בסתירה להתכחשות של הציונות לנוכחותם של הפלסטינים ילידי הארץ.

המאמרים שפרסם עמית בנושא צדו לפני כמה שנים את עיניו של בני ברונר, במאי ישראלי שחי בהולנד ויצר סרטים שעוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובהם "מדינה בהשעיה" ו"אל-נכבה". "תיארתי לעצמי שאני יודע די הרבה על 1948, ושהעניין מסתכם בפליטים ובכפרים הפלסטיניים, אבל בעקבות המאמרים של עמית הבנתי ש-1948 זה גם ההרס התרבותי שנגרם לפלסטינים. אף אחד לא דיבר על זה. כך נולד הסרט", אומר ברונר.

ברונר ועמית ראיינו עדים חיים – פלסטינים וערבים ישראלים – שסיפרו על מה שראו ב-1948. הם גם איתרו עובדים לשעבר בספרייה שסיפרו על איסוף וקטלוג הספרים. כך הם למדו כי עד סוף שנות ה-50 הוצמדו לספרים הפלסטיניים מדבקות עם כיתוב שהעיד על המקום המדויק שממנו נלקחו. בהמשך הוסרו המדבקות והספרים קוטלגו מחדש. "הם פשוט מחקו את הקשר בין הספר למקום שממנו הגיע", אומר ברונר.

עדות נוספת נמסרה מפיו של נאסר א-דין נשאשיבי, בן למשפחת האצולה הערבית המפורסמת. "הוא היה עד לשוד הספרייה המשפחתית שלו", אומר ברונר. את אחד הספרים שהיו בבעלותו, "מכרימאת", הצליחו יוצרי הסרט לאתר במדפי הספרייה הלאומית. הוא עדיין נושא את ההקדשה שקיבל בעליו ב-1945: "לנאסר א-דין, הסופר המבטיח".

גם ספרים של חליל סכאכיני, סופר ערבי נוצרי שנמלט מביתו בשכונת קטמון ב-1948, מופיעים בספרייה הלאומית. על אחדים מספריו נמצאת עדיין חתימתו  - בדיו שחור בערבית. בפתחו של ספר אחד מצוינת הכתובת: "סרי סכאכיני, ירושלים 1940".
"תחושת הבטן שלי היא שהמניע ההתחלתי לאיסוף הספרים היה נקי ואמיתי", אומר ברונר. "הייקים, שניהלו את הספרייה הלאומית היו ביבליופילים והתייחסו לספרים בתשוקה כמעט פיזית". חלקם, כמו גרשום שלום, מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, גם היו חברים ב"ברית שלום" שדגלה במדינה דו-לאומית ושוויון זכויות פוליטי לערבים וליהודים.

ואולם, לדבריו, "בתוך חודשים ספורים מרגע שהספרים הגיעו, היתה טרנספורמציה מנטלית בספרייה. השאלה כבר לא היתה למי שייכים הספרים האלה. הם התייחסו אליהם כאל ספרים ששייכים להם וטענו שרק להם הכלים לעשות בהם שימוש מתאים".

ברונר, שמתאר עצמו "שמאלן ותיק, שמקדיש לכך חלק גדול מהקריירה", אומר כי הופתע מהממצאים. "הופתעתי שאפשר עוד לגלות דברים חדשים על 1948 ממרחק של 60 שנה. לא הופתעתי שישראל עשתה מה שעשתה. כמו שאומר אחד המרואיינים בסרט, זו מנוולות שלא תיאמן – עם ישראל שודד ספרים מבתים נטושים של פלסטינים ושם אותם בספרייה הלאומית שלו".



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות