מורה בתיכון מספרת, מעט בחיוך, כי לכמחצית מתלמידיה בתיכון במרכז הארץ יש כבר התאמות שונות בשל לקויות למידה, וכי זו רק שאלה של זמן וכסף עד שגם המחצית השנייה תשיג אותן. בבתי ספר רבים החליף בשנים האחרונות המרדף אחר ההקלה את המרוץ להשגת תעודת בגרות. גם אם תיאור המצב שמספקת המורה הוא מעט מוגזם - על פי נתוני משרד החינוך כחמישית מהנבחנים בבחינות הבגרות קיבלו הקלות כלשהן - הוא משקף תחושה רווחת, גם במשרד החינוך וגם בקרב מומחים בתחום, כי יותר מדי תלמידים מקבלים יותר מדי הקלות. מבחינה זו, ייתכן שההגדרות החדשות לאבחון לקויות למידה המופיעות במהדורה החמישית של ספר התנ"ך הפסיכיאטרי, ה-DSM, יביאו למעט יותר סדר בתחום.

השינוי העקרוני שמביאות עמן ההגדרות החדשות הוא ביטול הזיקה שבין מבחן אינטליגנציה (IQ) לאבחון לקות הלמידה. אם עד היום היה נדרש להראות פער משמעותי בין ציון האינטליגנציה להישגים בלימודים, הרי שמעתה יצטרך לקוי הלמידה להוכיח את הקושי הקוגניטיבי שממנו הוא סובל - בכתיבה, בקריאה או בפעולות חשבון - על סמך אבחונים סטנדרטיים, בעלי נורמות תקפות ומהימנות. ללא מחסומים בדמות רגישות אבחונית ובקרה חיצונית גדולות הרבה יותר מאשר בעבר, מספר המאובחנים כלקויי למידה צפוי לגדול.

ההגדרות החדשות ב-DSM, שייכנסו לתוקף בעוד כחצי שנה, מנסות להעריך בצורה מדויקת יותר את לקות הלמידה כלקות ולא בהכרח כנגזרת של הפער באינטליגנציה. השינוי בא לא מעט על רקע הביקורת כי מבחני האינטליגנציה אינם מותאמים ללקויי למידה, שלא לדבר על ההטיה התרבותית הגלומה בהם. זו גם הזדמנות לתקן טעות נפוצה: למבחני האינטליגנציה אין שום קשר ללקות למידה. בישראל, כפי שמציינת פרופ' מיכל שני מאוניברסיטת חיפה המתמחה בחקר לקויות למידה, טוב שההכרח להשתמש בהם בוטל שכן הם אינם מיועדים לאבחון לקויות בקריאה, כתיבה ומתמטיקה. יתרה מזאת, חסרים עדיין בישראל מבחנים תקפים לאבחון לקויות אלה. לדבריה, הכלים המועברים כיום לתלמידים בחטיבת הביניים ובתיכון - בדיוק בגילים שבהם ניתנות עיקר ההקלות - אינם בעלי תוקף, כיוון שלא גובשו על סמך סטנדרטים המחייבים מדגם ארצי. התוצאה היא אבחון יתר גדול מאוד.

עד לפני כמה שנים השקיף משרד החינוך מן הצד על האינפלציה במתן ההקלות, וכמעט לא עשה דבר. כיום מפעיל המשרד פיקוח הדוק יותר, במיוחד על ההקלות המשנות את אופי הבחינה. עם זאת, גורמים במשרד מסכימים כי בתחום הרחב של התאמות בקלות יחסית, כמו תוספת זמן ובחינה בעל-פה, עדיין נדרשת מלאכת בקרה משמעותית.

מתן ההתאמות נוח לכל השחקנים בזירה החינוכית: למורים שלא מתאמצים בכיתה ומסבירים את ההישגים הנמוכים של תלמידיהם בלקויות הלמידה; ליועצים בבתי הספר שמגלגלים את האחריות לפסיכולוגים ולמאבחנים; לתלמידים - ולהוריהם המרחפים מעל - אשר אינם מתעקשים מספיק על למידה. הבעיה היא שכאשר תרופת הפלא הזו ניתנת לכולם, באופן גורף וללא אבחנה, היא לא רק מאבדת ממשמעותה בשלב בית הספר אלא פוגעת בסיכויי ההתקדמות בשלבים מאוחרים יותר, בצבא ובמערכת ההשכלה הגבוהה.

המסקנה היא שבישראל ככל הנראה אוהבים יותר לאבחן לקויות למידה מאשר להתמודד איתן ולטפל בהן.