טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חלום הלימודים הגבוהים נפתח עבור הלוקים בתסמונת דאון

27 תלמידים הלוקים בתסמונת דאון לומדים בתוכנית מיוחדת בבר-אילן. הם לא מתלוננים על בחינות, נהנים מכל רגע וחלקם ימשיכו ללימודי תואר ראשון

תגובות

יש משהו מוזר בכיתה הזו, בבית ספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן: כשהמרצה מודיעה לסטודנטים בקורס מבוא לסוציולוגיה, שבשיעור הבא יהיה מבחן, כולם עד האחרון, פורצים בקריאות שמחה. לכמה רגעים, פני השיש החיוורים של שמרית קרויטרו, בת ה-27 מתל אביב, מוארים בהתלהבות עילאית. ואז, היא מליטה אותם בידיה, כאילו ההתרגשות היא מעל לכוחה. בעבור קרויטרו, כמו בעבור חבריה לכיתה, שרובם ככולם לוקים בתסמונת דאון, לימודים באוניברסיטה נחשבו מאז ומתמיד מחוץ לתחום. אבל זה לא אומר שהיא לא רוצה ללמוד ולהתפתח. נראה שעד כה איש לא שאל אותה על כך.

לכאורה יש היגיון בכך שבמוסד שהלימודים בו מבוססים במידה רבה על יכולות מגוונות של הבנת הנקרא, העמקה וחקר, וגם זיכרון ושינון, אין דריסת רגל לאלה המוגבלים ביכולותיהם הקוגניטיביות. ואולם, אוניברסיטת בר-אילן החליטה לאפשר לקבוצה של מוגבלים שכלית להתנסות בלימודים אקדמיים באמצעות מה שמוגדר בשפה המקצועית תיווך – עזרה רבה בפישוט החומר הנלמד והתאמתו לרמתם. כל זאת במטרה שמקצתם לפחות ישתלבו בלימודי תואר ראשון כבר בשנת הלימודים הבאה.

זו האוניברסיטה הראשונה בישראל שמסמנת יעד ממשי של שילוב אוכלוסיית המוגבלים. בעולם עד כה המגמה הזו נוסתה רק באוניברסיטת אונטריו, קנדה, שם משולבים כיום כמאה בעלי מוגבלות שכלית בהצלחה בלימודים לתואר ראשון.

פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה בפני המוגבלים שכלית אינה רק עניין מנהלי – זוהי פריצת דרך, הן בתפישה המחקרית של האדם המוגבל שכלית והן ביחס החברה אל המוגבלים. הרוח החיה מאחורי פרויקט השילוב הזה, הנקרא "עוצמות", היא הפרופ' חפציבה ליפשיץ-והב, ראש המסלול לתואר שני בחינוך מיוחד של בעלי מוגבלות שכלית, תחום בלעדי הייחודי לבר-אילן. היא התוותה את המסלול שהיא עומדת בראשו כך ששילוב בעלי המוגבלות הוא חלק מהדרישות להשלמת התואר משאר הסטודנטים שלה: במסגרת העבודה המעשית שלהם הם משמשים מרצים לבעלי המוגבלות.

תוכנית ללוקים בתסמונת דאון באוניברסיטת בר אילן
מוטי מילרוד

אם בדרך כלל, בחברה שלנו, המוגבלים שכלית, בעיקר הבוגרים שבהם, מנותקים ומורחקים במוסדות, במעונות יום, במרכזי תעסוקה המיועדים להם בלבד – לשילוב בקמפוס יש גם אפקט של נראות. הפרויקט מכוון לשינוי עמדות של האוניברסיטה כמוסד, דרך המרצים והסטודנטים העובדים לידם בספרייה, מתחככים בהם בקפיטריה ובעתיד גם בכיתות. אם המהלך יצליח זו תהיה מהפכה ממש בתפישה של מוגבלים שכלית, שעשויות להיות לה השלכות, כך מקווה ליפשיץ-והב, גם לגבי ההשקעה הלאומית בעתיד במוגבלים המבוגרים.

על פי אמנת האו"ם מ-2006, "יש לאפשר גם לבעלי מוגבלות מערכת חינוך מכילה בכל הרמות ובלמידה לאורך החיים... וכן לאפשר להם לפתח את מרב האפשרויות הגלומות באישיותם... ובכישוריהם השכליים והפיזיים". ישראל אמנם חתומה על האמנה, אך פיתוח הכישורים הקוגניטיביים מוזנח למדי במערך הכללי של טיפול במוגבלים. בגיל 21, לאחר שסיימו את בית הספר התיכון (לרוב בחינוך המיוחד), הם מופנים למרכזי תעסוקה והמחשבה על עתידם מצומצמת לעבודה מוגנת בניקיון, הדחת כלים, עבודות מחסנאות קלות וכדומה.

מגמה זו נובעת מהתפישה שהיכולות השכליות ובמיוחד הזיכרון בקרב המוגבלים מידרדרים מוקדם יותר מאשר בקרב האוכלוסייה הרגילה, ולכן אין מקום להשקיע בהם מבחינה שכלית. ואולם, ליפשיץ-והב טוענת כי התפישות הללו "הן ביטוי לדחייה חברתית ולדעה קדומה". על פי התאוריה שפיתחה, שהיא מכנה "גיל מפצה", דווקא בגילים מבוגרים יותר בעלי מוגבלות שכלית מצליחים יותר. זאת בניגוד להנחה של חוקרים כמו ז'אן פיאז'ה, שהגיל הצעיר הוא המתאים ללימודים.

ליפשיץ-והב התבססה על שיטותיו של פרופ' ראובן פוירשטיין לעבודה עם ילדים והמשיכה משם. לדבריה, "כל המחקרים והפרויקטים שהופעלה בהם למידה מתווכת מראים שבעצם אנשים עם מוגבלות שכלית יכולים להשתנות ולהתקדם מעבר לציפיות שלנו, מעבר לגיל הכרונולוגי. יש גיל מפצה. בגלל הבשלות, הניסיון, החשיפה ליותר גירויים, הגיל הבוגר יותר מאפשר לקלוט משימות שלא נקלטו בעבר. כלומר לעיכוב בהתפתחות יש פיצוי בשנים שלאחר מכן. באמצעות תיווך והוראה נכונה בעלי תסמונת דאון למשל מסוגלים להגיע לרמות חשיבה שניתן להגיד שהן מופשטות".

הכל מעניין

מטרה נוספת של הלימודים בגיל מבוגר, אומרת ליפשיץ-והב, היא לעכב את הירידה בכישורים הקוגניטיביים. היא מסתמכת על מחקרים שהראו כי פעילות קוגניטיבית עשויה לדחות את הירידה בגיל המבוגר, ובאופן דומה היא מאמינה שלמידת תכנים אקדמיים תסייע למוגבלים שכלית לפתח מנגנוני פיצוי מוחיים שישמרו את היכולת.
העלייה בתוחלת החיים לא פסחה על אנשי תסמונת דאון, "מה שמעלה את השאלה איך נעזור להם לפתח זקנה מוצלחת ונמנע את הירידה", אומרת ליפשיץ-והב. היא מאמינה שהקורסים באוניברסיטה הם "אחד האמצעים לעבוד על עצמם, להתקדם, לרכוש מידע חדש, ולא לאבד מה שהיה קודם".

בבר-אילן פועלות כיום שתי כיתות לקבוצות של בעלי מוגבלות שכלית שמאובחנים כבעלי מנת משכל גבוהה יחסית (הקרובה לנורמה). לומדים בהן 26 תלמידים, פעם בשבוע במשך ארבע שעות. בתוכנית הלימודים, ביו היתר: פרקים נבחרים בסוציולוגיה ופסיכולוגיה, ידע עולם וסנגור עצמי. החומר נלקח מתוך יחידות לימוד של האוניברסיטה הפתוחה והותאם לשונית עבורם. בשנה הבאה ישולבו כמה מהסטודנטים שיאותרו כמתאימים בקורסים לתואר ראשון בבר-אילן כשומעים חופשיים שיכולים לגשת למבחנים. יוצמדו להם חונכים שיישבו אתם בכיתה. "כך נעמוד מקרוב אחר היכולות ויכולת ההתמודדות. כמה חזרות צריך, עד כמה צריך להפוך את הלימודים לקונקרטיים מבחינת השפה וההגשה", אומרת ליפשיץ-והב.

חפציבה ליפשיץ-והב
מוטי מילרוד

השבוע העבירו שתי סטודנטיות את החומר בשיעור הסוציולוגיה. בסוף השיעור נערכה חזרה שבה הסטודנטים המוגבלים למדו בין היתר מהן נורמות התנהגות. כמה מהם הצטיינו בתשובות קולעות וממצות. "חשוב לי ללמוד פה", אומרת קרויטרו בסיום השיעור. "לא להשתולל, ללמוד. אני לומדת, מכינה שיעורי בית, עושה מצגות על מה יש במדינה, בארצות אחרות, כישורים חברתיים, כדור הארץ והר געש". כשהיא נשאלת מה הכי מעניין אותה, היא מהרהרת רגע לפני שהיא משיבה: "הכל מעניין".

חבריה לכיתה, אודליה יונה גבאי ממבשרת ציון ועודד נפתלי מראשון לציון, מהנהנים. שניהם מועמדים לשילוב בקורסים הרגילים. "בשבילי זה עולם חדש, עולם של מדע", אומרת גבאי שעובדת במשרד רואי חשבון. "אני בחיים לא הגעתי לאוניברסיטה, בחיים לא ידעתי מה זה להיות סטודנט. אמרתי, 'אני, מה לי ולאוניברסיטה?' כשנכנסתי אמרתי וואו. רואים בי אחת אחראית, מבינה עניין. תני לי עיפרון ומחק ואשב שעות. הראש שלי פתוח".

למרות ההתלהבות שלה מהלימודים באוניברסיטה, גבאי לא בטוחה ששילוב בגיל הצעיר בהכרח מתאים לילדים עם תסמונת דאון. היא עצמה למדה בחינוך המיוחד. בינה ובין חבריה מתפתח דיון. גם קרויטרו מצדדת בחינוך המיוחד אך עודד נפתלי מתנגד. "אמא ואבא שלי נלחמו בשיניים ובציפורניים כדי שאלמד בחינוך רגיל", הוא אומר. "כשאתה משולב, מתייחסים אליך כשווה בין שווים וכך אתה יכול להשתלב בחברה הרגילה".

בשנות ה-90 היתה בארץ התלהבות מרעיון השילוב שיובא מארצות הברית. המגמה תפשה תאוצה בהשפעת הפעילות של ההורים בארגון ית"ד (ילדי תסמונת דאון) ודיונים בכנסת, אך זו ירדה בשנות ה-2000 עם הפרסום של מחקרים שגרסו שילדים מוגבלים בשילוב מרגישים מבודדים ושהחינוך בנפרד עשוי לחזק אותם. איך הם מרגישים בספרייה למשל או בקפיטריה? האם הם לא מרגישים את כל כובד המוגבלות שלהם כאן לצד הסטודנטים הרגילים?

תהייה זו מתחזקת למראה תוכנית הקורסים, שכמה מהם עוסקים במוגבלות שכלית. בקורס סנגור עצמי למשל, לומדים גישות תיאורטיות על יחסה של החברה לאדם החריג. "הקורס יקנה מידע על המגבלה וכלים להתמודדות ולהעצמת האדם עם מוגבלות שכלית", נכתב בדף שחולק לסטודנטים. "בקורס יתנסו הלומדים בהתמודדות עם קשיים שלהם ושל אחרים. הלומדים ייחשפו למושגים כגון זכויות וחובות וילמדו להפעיל מודלים של סנגור עצמי".

כלומר, זהו לא קורס תיאורטי בלבד אלא קורס שמטרתו לפתח מודעות. לדברי רכזת התוכנית, שושנה נסים, בעבר מנהלת בית ספר לחינוך מיוחד, "הם לומדים על הזכות שלהם לבחור ולומדים לבטא מה מתאים להם, מקשרים אישיים דרך איפה לגור ואיפה לעבוד, או על תפישות שונות כמו מוטיבציה והכוונה עצמית, שמשפיעות על היכולת שלי". עם זאת, הם לומדים גם מה היחס החברתי לאוכלוסיות מוחלשות. האם זה לא עלול לפגוע בהם? ליפשיץ-והב אומרת שגם כך הם מודעים למגבלה שלהם, ש"תמיד דיברו אתם על תפישת מגבלה, גם בבתי הספר". לדבריה, הלימודים דווקא נוסכים תקווה. "אנחנו לומדים שההגדרה של מוגבלים שכלית על פי רמת איי-קיו עבר זמנה. יש לזה השלכות עצומות מבחינת המדיניות המערכתית במדינות שונות, מבחינת קביעה של תוכנית חינוכית לאנשים עם חריגויות".

ליפשיץ-והב אומרת שהסטודנטים בתוכנית "מאובחנים כבעלי רמת פיגור קלה והם מגיעים מעל ומעבר לאיי-קיו שלהם. לכן לא מעניין אותי האיי-קיו שלהם אלא יכולתם לאחר שהם מקבלים העשרה אקדמית. כל המחקרים על בעלי תסמונת דאון מראים שהזיכרון שלהם פגוע, אבל בשטח אנחנו רואים שהם זוכרים טקסטים לימודיים. כיום אני תוהה אם יש מחוננים בקרב בעלי המוגבלויות", מהרהרת ליפשיץ-והב בקול. "שנים הם עוסקים בניקיון. היצע התעסוקה עבורם הוא מאוד קטן. אני רוצה להוכיח שהם יכולים להתפתח בלימודים. השמים הם הגבול וזו תחילת הדרך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות