בכניסה לאחד ממגדלי השיכונים בפרבר סנט-אואן בפאריס, ציבור הלקוחות מתחיל לאבד סבלנות. ההמתנה נמשכת כבר יותר משעה. אחד הלקוחות הקבועים אומר שניידת משטרה נמצאת ברחוב המקביל, ולכן הדילרים מתעכבים. למרות ההמתנה הארוכה, איש מהנוכחים לא שָׂשׂ לעזוב בידיים ריקות. מקצתם ניצלו את הפסקת הצהריים שלהם להצטיידות מחודשת.

אם עישון מריחואנה הוא עסק לצעירים, כפי שמשתמע מהדיון הציבורי בצרפת בסוגיית הסמים, הרי שהמדגם מחוץ לדלת השיכון מספר אחרת. בקבוצה המונה 15 נפשות (בהם אשה אחת) הרוב כבר מזמן השאיר מאחור את גיל הנעורים. נראה אפילו כי המבוגר שבחבורה נושק ל-50. אין להם שום סממן חיצוני שמעיד על השתייכות לתרבות שוליים. הם נראים בדיוק כמו כל אחד מאתנו.

"מי בעניין של ירוק?", "מי רוצה חום?", אומרים לבסוף הדילרים הצעירים, שיצאו מבין הצללים. שטרות של 10 ו-20 אירו עוברים ידיים בזריזות. הקונים עוזבים את המקום, מצוידים בכמה גרמים של סם, ונבלעים במדרגות של תחנת המטרו הסמוכה. דבר לא מבדיל אותם מיתר הנוסעים, והם נטמעים בין ההמונים על הרציף. הרכבת הבאה עוד שתי דקות. מהמטרו-לעבודה-לג'וינט.

"אני מעשן בערב, כשאני לבד בבית, למשל בזמן צפייה בסרט. זו דרך לנקות את הראש, קצת כמו טקס הכנה לשינה", מעיד הרווה מרטין (שמו, כמו שמותיהם של יתר המרואיינים, שונו לצורך הכתבה), אב לארבעה, בן 40 המשמש ביומיום כמורה בבית ספר יסודי. לדבריו, בזמן מסיבה הוא מרשה לעצמו "לעשן קצת יותר".

עם זאת, הוא מספר, הצורך "לדפוק את הראש" והסכנות שבצריכת יתר כולם שייכים לזיכרונות מגיל הנעורים. "בגיל 40 לא מעשנים כמו בגיל 18. עם הגיל נרכשת בקרה עצמית. אנחנו כבר לא נתונים ללחץ חברתי. בצעירותי, הרעיון היה לגעת במשהו 'אסור'. הריגוש מהסכנה היה חלק מהעניין. כיום אני מעשן רק בשביל הכיף". הוא מוסיף כי ההנאה גדולה אף יותר כשהמקור שלה הוא יבול עצמי, שלושה-ארבעה צמחי קנאביס שהוא מגדל בביתו. "זה ממש כמו לאכול פרי או ירק שגידלת בגינה".

איכות החומר

מעשנים מבוגרים מקפידים מאוד על איכות החומר שהם צורכים, ולא רוצים לשאוף עוד אלף ואחד חומרים כימיים יחד עם הסם שלהם, כפי שקורה ברבים מהסמים שנמכרים ברחוב. לכן רבים מעדיפים את הביטחון שמציעים משלוחים עד הבית. "לעולם לא תראו אותי רודפת אחרי דילר. אלה לא אנשים שמתחשק לי להכיר", אומרת פרנסואז מסאז'ה, מנהלת פרויקטים בתחום האירועים ואם לשניים מחבל הרון-אלפ.

לדבריה, לקנאביס גם כמה יתרונות לא מבוטלים בהתמודדות עם "מקצוע" האימהות. "אני אוהבת לעשן לפני שאני משחקת עם בני בן ה-4", היא מספרת, "זה מאפשר לי להתחבר לצד המשוחרר של הילדים ולהיכנס בקלות לעולמם". יחד עם זאת, האשה החברותית בת ה-40 מחשיבה עצמה כ"אחראית מאוד", ואומרת שלעולם לא תנהג תחת השפעת אלכוהול או סמים. אשר לסכנת ההידרדרות לסמים קשים, פרנסואז משוכנעת שבמקרה שלה אין חשש כזה. "תרבות עישון המריחואנה ממש לא דומה לתרבות הקוקאין. אנשים שעושים קוק מפתחים דפוסים של התמכרות גבוהה יותר עם נטייה להרס עצמי. יש גם פן של בליינות קיצונית, עם התפרעויות שאני לא אוהבת. עישון מריחואנה רחוק מלהוביל להתנהגות כזו".

"חריגה שהפכה לנורמה"

שעה שצריכת סמים קלים בקרב הנוער מעסיקה מאוד את התקשורת, הפוליטיקאים והמחקר האקדמי, הרגל העישון שהתפתח עם השנים אצל מבוגרים אינו מעורר הרבה עניין. רק מחקר מועט ומוגבל נערך בנושא, שמתגלה כקרקע שלא נחקרה. "אם מנסים לבודד את קבוצת הגיל של בני 35 ומעלה, לא מוצאים כלום", אומר מישל קוקורף, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת פאריז-8, ומחבר הספר "האם סמים הם אכן בעיה?". ואכן, במחקרים שערך המרכז האירופאי לפיקוח על סמים והתמכרות לסמים, ההתייחסות היא לקבוצות הגיל הבאות: 24-15, או 35-15, או 64-15. הרגל העישון בגילים 50-35 ראוי למחקר נפרד.

ואולם בני דור זה אינם עושים דבר כדי להתבלט. "הממד הפוליטי נעלם", אומר קוקורף. "היום זו תופעה רחבה שכבר אין בה שמץ התבדלות. השימוש נע בין התמכרות לנוחיות: הסם מציע השתחררות והפגת מתחים. זה כמעט בגדר חריגה שהפכה לנורמה". אפילו מפקח משטרה ממערב צרפת מודה שלא לציטוט כי אין לו שום כוונה "להציק לאנשים" שמרחרחים עשבים אקזוטיים במסיבה פרטית.

קצין המשטרה ללא ספק אינו מתרגש מהמעשנים המבוגרים, "בצרפת, אף אדם לא יושב בכלא על עישון סמים קלים", הוא אומר. ואולם לדבריו, מטרידה אותו מאוד הדוגמה האישית שהם מעניקים לצעירים. "כשמעשנים מבוגרים מתאמצים פחות ופחות להצניע את מעשיהם, צריכת הסמים הופכת לדבר שבשגרה עבור הדור הצעיר. נפוץ לראות היום צעירים שעושים, כמו שהם קוראים לזה, בין 10 ל-15 שאכטות ביום". בעיה אחרת שהוא מציין היא כי "במקרים רבים אותם הדילרים סוחרים גם במריחואנה וגם בקוקאין, והאינטרס המובהק שלהם הוא לדרדר את הלקוח לשלב הבא".

עבור ההורים המעשנים, אותה אחריות מוסרית ודוגמה רעה לדור הצעיר, מדאיגה הרבה יותר מהחשש מהמשטרה או מהסכנה התיאורטית לעונש מאסר בן שנה או קנס בגובה 3,750 אירו.

"אני לבן, עברתי את גיל 40 ואני נוהג להתלבש באופן נורמטיבי. אם המשטרה תערוך חיפוש, ברור לי שלא אעורר חשד", אומר כריסטוף ברטולי, מנהל של הוצאה לאור בפאריס, שמודה כי הוא "די מחבב את הצד הלא חוקי של העישון". עם זאת, הוא אומר כי לא יתגרה בגורל ויצא למשל לחופשה עם סמים ברכב. "לא אגיע למעבר גבול עם לבנת חשיש באוטו בחופשה עם אשתי והילדים", הוא אומר.

"לפתוח את הסכר"

ואולם הסיוט הגדול ביותר מבחינת ההורים המעשנים, הוא לא המשטרה או מעברי הגבול, אלא הסכנה להיתפס על ידי ילדיהם. מאמצים רבים מושקעים לפיכך בהסתרת "החומר" מחוץ להישג ידי ילדיהם. "יש מעט מאוד דברים שעשיתי בחיי ולא הייתי רוצה שילדי יעשו אחרי. עישון הוא אחד מהם", אומר ברטולי.

"אני לא שלם עם השקר, אבל גם לא יכול לומר את האמת. אין לי מושג מה תהיה עמדתי כשיהיו גדולים. על כל פנים, זה מהווה עבורי גורם מתח רציני", הוא מוסיף ומציין כי העישון הוסיף גם מתח בזוגיות. "אשתי לא מקבלת את זה בעין יפה. היא אומרת לי: 'אלוהים, כבר עברנו את ה-40, הגיע הזמן לעבור הלאה!', אבל את הדף הזה אני פשוט לא מצליח להפוך. היום אני בן 42, יש לי שני ילדים, התפתחתי יפה, ובניתי לעצמי חיים בוגרים מיושבים. העישון הוא הקשר האחרון שמחזיר אותי לחיי הצעירים".

בניגוד לצרכנים רבים בגילו, ברטולי מסרב לראות בג'וינט היומי שלו הרגל מגונה. "עישון ג'וינט זה כמו לשתות כוסית של יין טוב", הוא אומר. הוא מתוודה עם זאת כי יש לו "צורך פסיכולוגי" לעשן, ועל כן זו מעין התמכרות ל-THC (החומר הפעיל העיקרי בסם הקנאביס). לראייה, הוא חולם על עישון גם בזמן השינה.

לעיתונאי אוגוסט בלונשאר, לעומת זאת, לא היה כל קושי להפוך דף. לקראת גיל 50 החליט בלונשאר לפרוש מחייו כצרכן (ויצרן לשימוש עצמי) של קנאביס. האם הסיבה לכך היתה משבר גיל העמידה? – ייתכן. האם הגעת בנו לגיל התבגרות? - קרוב לוודאי. "כשהילד שלך בן 13-12, אתה קונה לעצמך קצת שקט נפשי בנאום הרגיל 'קנאביס ואלכוהול זה בדיוק אותו הדבר, פרט לעובדה שהקנאביס לא חוקי'. אבל יום אחד הילד מגיע לגיל 16, ריח מוזר עולה מהחדר שלו ואתה מבחין שהעיניים שלו אדומות. למרות שברור לך היטב שהוא לא צריך אותך כדי לעשן, כהורה מתחילות לצוץ דאגות לגבי ההשפעה החברתית שלו. אתה לא מסוגל להגיד לילדים: 'אל תעשו את הטעות שעשיתי אני!'. פעם או פעמיים נאלצתי לבקש מבני לעשן קצת פחות. אבל, בסוף הדברים הסתדרו מעצמם".

לדבריו, בנו הפך מאז למעשן מתון (ולתקופות קצובות בלבד) עם "סגנון חיים מאוזן". פה ושם, האב "גונב" כמה שאכטות מהג'וינט של הבן שלו, היום כבר בן 28. עבור שניהם, סיטואציה כזו לא היתה עולה על הדעת לפני עשור. "זה היה מביך אותנו מאוד, על גבול הגילוי עריות", הוא אומר, "מעשה העבירה על החוק לא יכול להיות חוצה-דורות".

כאזרח, מספר בלונשאר כי הוא "נוטה קלות" לתמיכה בלגליזציה של קנאביס. דברים דומים אמר גם מורה בית הספר היסודי מרטין, שסבור כי רדיפת "פושעים מדומים" היא בזבוז מוחלט של זמן. הטענות שהשניים משמיעים בנושא זה מוכרות: בהישען על חוק מה-31 בדצמבר 1970, צרפת שבויה בתפישה שמרנית ולא יעילה בעליל. לפי נתוני מדד הבריאות לשנת 2010 של המכון הלאומי למניעה ולחינוך בריאותי בצרפת, למעלה מ-13 מיליון צרפתים מעידים כי עישנו מריחואנה לפחות פעם אחת במהלך חייהם. הצעירים בצרפת מוצגים כשיאנים אירופאים בעישון סמים קלים.

הצרכנים הוותיקים שכבר זרקה שיבה בשערם זהירים יותר ביחסם ללגליזציה של קנאביס (הנמצאת עדיין בשלבים תיאורטיים). בלונשאר תוהה אם לא "יהיה מסוכן לפתוח את הסכר". ברטולי, בהתבסס על ניסיונו האישי, "מתנגד נחרצות" למכירה חופשית של סמים. "יש לי חולשה בכל הנוגע לסמים. הקושי להשיג אותם הוא דבר מאוד חיובי במקרה שלי", הוא אומר.

לעומתו, פרנסואז מסאז'ה "משוכנעת שהיא לא עושה שום דבר רע או פוגעת בבריאותה". היא היתה שמחה לראות לגליזציה של סמים קלים לפי המודל ההולנדי, עם מכירה מוגבלת ומפוקחת בקופי שופס. לדעתה, היעדר הדיון באוכלוסייה הבוגרת של מעשני הסמים בצרפת אינו מקרי, ונובע מקשר של שתיקה. "ברגע שיתחילו לדבר על כל האנשים המיושבים שמעשנים סמים ולא נמצאים בשולי החברה, אלא כאלה שיש להם יופי של משפחות ועבודה נחמדה, כבר לא ניתן יהיה להתייחס לקנאביס כאילו הוא סכנה", היא אומרת.

תרגום: יותם מורציאנו