אחותי ואני סיירנו לאחרונה באחוזת דיור מוגן, שאמא הודיעה כי היא מתכוונת לעבור אליה. כבר ראיתי מוסדות קליניים עגומים לקשישים ללא נפש אחת בצלילות הדעת, ומחמת הנימוס דיכאתי את הדחף לברוח. אבל לא היה כל דמיון שהוא בין המקום שראינו לאותם מוסדות. היה זה קומפלקס מהודר ומודרני שהיה פעם סמינר, עם בתי דירות נפרדים, מטבחים גדולים וחדרי שמש, מסעדות טובות, דוכנים, מרכז כושר, אולם קונצרטים, ספרייה, חדר יצירה, מספר סלוני יופי, בנק וחדר תפילה משיש איטלקי. המתחמים היו מחוברים במסדרונות תת-קרקעיים ושבילים מקורי זכוכית שעברו ביער. אמא השוותה את המקום ל"מעונות סטודנטים, חוץ מזה שהבנים קצת פחות חתיכים". למרות הכל, רוב היום התאפקתי לא לבכות.

עם כל משבר אמיתי שפוקד אותנו בחיים, חברים ובני משפחה ממהרים לעטוף אותנו ברגשות מעושים. "זה נהדר!" אמרו כולם על בחירתה של אמא לעבור לדיור מוגן. "זו החלטה מאוד אצילית מצדה". הם ציטטו דברים שסיפרה על הוריה, שבגיל 90 התעקשו להישאר בשיכונים עלובים, עד שהשבץ כפה עליהם את המעבר. "אתה צריך לחוש הקלה ולהיות אסיר תודה", "היא תהיה הרבה יותר מאושרת שם", אמרו. בשל הפטרונות ואחדות הדעים של המקהלה, התגנב ללבי החשד כי יותר מכפי שהדברים נועדו לעודד, הם נבעו מהדחקה והתכחשות עמוקה לתחושת העצב - כרגש הכי מובן וטבעי במצבים כאלה.

העצב שלי אנוכי לחלוטין, אני יודע. חברי צודקים: כל הרעיון היה של אמא, היא מצפה לרגע המעבר, ואכן תהיה מאושרת במקומה החדש. אך המשמעות היא גם לאבד את המשק שאבא קנה ב-1976, בו אחותי ואני גדלנו, ובו אבא מת ב-1991. ניפרד גם ממספר הטלפון שהיה שלנו מימי ממשל פורד, מספר שאני מכיר כמו את כף ידי. למרות שאני ממעט לבקר שם, זה המקום היחיד בעולם שהוא הבית שלי, ושאליו יכולתי לשוב במקרה שהחיים הבוגרים לא יסתדרו. רק מאוחר יותר הבנתי, כי עמוק בפנים האמנתי שביום מן הימים, בתום המסע, אחזור להיות בן 9 ואשב לשולחן ארוחת הערב עם אמא, אבא ואחותי. המניע לתחושה זו, גם בגיל 45, הוא פחד לא רציונלי של ילד קטן שתוהה "מי יטפל בי?". אני זוכר שאמא סיפרה לי פעם איך בגיל ארבעים, כשאיבדה את אמא שלה, המחשבה הראשונה שלה היתה: עכשיו אני יתומה.

רבים לפני ביקרו את היחס השלילי לאוכלוסייה המבוגרת במערב. אנו רואים בזקנים ציבור לא פרודוקטיבי או מוצרים שאבד עליהם הכלח, וסוגרים אותם במוסדות מרוחקים במקום לפתוח את ביתנו מתוך רגשי הוקרה ומסירות. רוב המבקרים עוסקים באדישות ובאכזריות כלפי זקנים, ואילו אני תוהה מה זה עושה לנו כבני אדם.

ברובד הנסתר של הדרת הזקנים והחלשים מהמעגל ניצבת פנטזיה - רופפת כמו הפנטזיה שהקפיטליזם יתפשט בלי סוף – האומרת כי הנעורים והבריאות יימשכו לעד, בעוד שהזקנה מצטיירת כמו בחירה בסגנון חיים לא נכון, כמו אכילת ג'אנק פוד, ואם נרכוש השכלה ונהיה בעניינים נוכל להימנע ממנה.

אבל כשראייתכם מתחילה להיטשטש בלי לשאול אתכם, כשאתם כבר לא יכולים להכניס כל דבר לפה מבלי שיהיו לכך השלכות, ותחושת הערפול נמשכת ימים, כשאתם חשים מרומים, ששיקרו לכם. הזִקְנָה מתגלה כלא הוגנת וכפוית טובה. מישהו כבר יצטרך לתת על כך את הדין.

על פי רוב, זקנים וחולים נעדרים מסרטים ומהמסך הקטן. אנו אוהבים לצפות בסצנות מפוצצות שמציגות מוות עקוב מדם, אך פחות מוקסמים מגרסתו האפורה של המוות, המזדחלת לאיטה ומפוררת את הגוף שלב אחר שלב.

זקנה ומוות הם מצבים רפואיים מביכים, כמו טחורים ואקזמה, שמוסתרים ונשארים מחוץ לטווח הראייה. מי שהחלים ממחלה או פציעה קשה מספר כי בעת שהיה מרותק למיטה, מצא עצמו בעולם אחר, עולם של חולים, שנעלם מעיני הציבור. באוסף הסיפורים הקצרים בן ישו (Jesus` Son, 1992) כותב דניס ג'ונסון: אתם ואני לא יודעים על אותן מחלות עד שיום אחד אנו לוקים בהן בעצמנו. אלא שאז, גם אנחנו נעשים שקופים.

אבי מת בבית, על מיטה שהיתה שלי כשהייתי קטן. במובן זה לפחות, הוא היה בר מזל. כמעט כולם מתים היום בבתי חולים, למרות שאיש לא רוצה בכך, כי בעת הדעיכה ניטלת מאתנו כל החלטה רצונית ועוברת לידי הבריאים, והבריאים לא חסים. מובן שאנו מאשפזים את הזקנים והחולים משורה ארוכה של סיבות טובות (טיפול טוב יותר, הפחתת כאבים), אבל, לדעתי, אנחנו מרחיקים אותם מהחברה גם כי אנחנו פוחדים מהם, כאילו הגיל הוא מחלה מדבקת. בדיוק כך הוא נתפש.

בגלל כל הסיפורים שספגנו, אנו נוטים לדמיין את סיפור חיינו כמו מבנה העלילה המשולש של אריסטו – עקומה עולה ויורדת עם התחלה, אמצע וסוף – התפתחות הדרגתית של הפעולה (מאבק ומכשולים), שיא (חתונה מאושרת, הצלחה מקצועית) וההתרה- סצנת הרפיה קצרה בסיום (אז נוכל להתרווח לאחור ולהיזכר בימים הטובים עם משפחה וחברים). אבל החיים אינם תואמים את הפירמידה הקלאסית של מבנה הסיפור, כי אם נפרשים לאורכם ולרוחבם באיטיות, עם דעיכה מתמשכת הדומה לתהליך הגדילה בראשית החיים. חברים תיארו איך הוריהם סבלו מאובדן הדרגתי של כְּשָרים אינטלקטואליים ופיזיים, כמעט ביחס הפוך לאופן בו הילדים הקטנים שלהם רוכשים אותם.

אשליה אחרת, המטופחת בין השאר על ידי תעשיות גדולות ועשירות שמתחזקות אותה, אומרת כי ניתן לשלוט בהזדקנות ובמוות עם מספיק ידע וכסף. אולם הזקנה מתאפיינת באובדן שליטה. גם מי שידם משגת להבטיח לעצמם הזדקנות בתנאים נוחים, עשויים למות בחוסר כל, בהשפלה וסבל, ממלמלים כתינוקות, וללא יכולת לזכור את ילדיהם. במובן מסוים, המוות דומה ללידה. אנו מקיפים עצמנו בספרים, קורסי הכנה ומומחים – אך כל לידה שונה, חלקן עוברות יחסית מהר וללא כאבים, ואחרות טראומטיות וארוכות, אך כל הלידות מדממות ולא נעימות ולמעשה אין הכנה שיכולה להכשיר אותנו לכך.

אני לא מנסה להציג באור רומנטי את בריחת הסידן, את "חוכמת" האלצהיימר או לייפות את המציאות ולומר שאי-השליטה על הסוגרים היא דבר מכובד. לא פעם ולא פעמיים קשישים הזהירו אותי - "אל תזדקן". הם לא התלוצצו. אני לא מדבר על לימוד מניסיון החיים היקר של הזקנים, או על השלמה עם גורלנו בשיווין נפש. "אל נא תלך דומם אל תוך הליל הזה הטוב," כתב דילן תומס, "על הזקנה שומה לבער ולהשתולל בערב יום; זעם, זעם על גסיסת האור" (עברית: משה דור). ואם אי פעם תהליך ההזדקנות יואט באמצעות דנ"א או כל שיטה אחרת, איאבק בציפורניים להדוף את וורן באפט, רופרט מרדוק ומיליארדרים אחרים כדי לפלס דרך ולהיות בראש התור.

אבל אין לנו ברירה. ברגע זה אתם זקנים מבעבר, וכבר לא תהיו צעירים מכפי שהנכם עכשיו. שיעור התמותה עומד על הנתון השערורייתי של 100 אחוז. העמדת פנים שאפשר להתחמק מאמיתה זו לנצח על ידי יוגה טרנדית, תפריט ללא גלוטן, נוגדי חמצון או פשוט חוסר רצון לראות את הדברים נכוחה, אינה אלא התכחשות פחדנית. "התמודדות, תמיד התמודדות, רק זו הדרך," כתב קונראד ב"טייפון". "התמודדו עם זה". הוא לא דיבר כמובן רק על סופות. מייסד הבודהיזם היה הנסיך סידהרטא גאוטמה, המכונה הקדוש מאיזור סאקיה. מסופר כי גמל בליבו לעזוב את תפנוקי ארמונו ולצאת לחפש תשובה לשאלה למה יש סבל וכיצד ניתן להתמודד איתו. הנסיך פגש את הסבל בדמותם של איש חולה, איש זקן ואדם מת בסיורו הראשון ברחובות עירו. כיום היתה נחסכת ממנו המבוכה, וההארה, אלא אם נאלץ לנסוע בתחבורה ציבורית.

רק אתמול אמא שלחה לי שיר של לנגסטון יוז, "Mother to Son", שקראה לראשונה בימי הקולג'. היא כותבת שהיא עדיין זוכרת איך עיינה בספר על תולדות הספרות האמריקאית, ממיטתה שבמעונות. אולם השיר אינו כרטיס ברכה. "החיים לא היו מדרגות בדולח עבורי", לפיכך, החיים אינם סיפור או הרפתקה או מסע רוחני לגילוי עצמי, אלא תלאות ועבודה קשה. והם מצווים עלינו להמשיך בדרך, בשום פנים לא להעז להרים ידיים, ולא משנה מה. למה? כי ככה אמא שלכם אמרה.

 

תרגום: יותם מורציאנו