שוויון בנטל, גרסת תקופת המנדט

הוויכוח על גיוס חרדים בארץ ישראל התעורר לראשונה במלחמת העולם השנייה. גם אז הרבנים סירבו לכל גיוס, והיו מי שצידדו בכפייתו על בני הישיבות

ב-22 בספטמבר 1942 הופיע ב”הארץ” מאמר ובו השורות האלה: “מספר בני הישיבות הוא לערך 3,000 והאם כולם  צריכים להיות פטורים מן החובה להגן על הארץ, על תינוקות של בית רבן שבה, על בתי הכנסת ובתי המדרש שבה?”

בעת פרסום הדברים עוד לא עברו “200 ימי החרדה” שאחזו בציבור היהודי בארץ ישראל: עד לסתיו של אותה שנה נראתה סכנה שכוחותיו של “שועל המדבר” הגרמני, ארווין רומל, יבקיעו את קו ההגנה הבריטי במצרים ויכבשו גם את הארץ.

כותרת המאמר ב”הארץ” היתה “השתמטות מגיוס לשם שמים” והוא נכתב בהמשך לוויכוח פנימי בקהילה החרדית. שבועון בשם “היסוד” דרש “להוציא את כל בני הישיבות מחובת גיוס”. עיתון דתי אחר, “המישור”, מתח ביקורת על דרישה זו. “הארץ” התערב בוויכוח ומסקנתו: “למראה היחס הזה מצד יודעי תורה החפצים בתקנתה אל שאלת הגיוס, שמפני התנאים המיוחדים – תנאי ארץ מנדט – אין הממשלה מכריזה גיוס של חובה, אתה בא לכלל מסקנה שרק המגלב כוחו יפה, לא רק לגבי ספסרים וסתם בחורי חמד המבלים את זמנם בבתי קפה ועל חוף הים (...) אלא גם לגבי רבנים ולומדי תורה”.

המאמר ב”הארץ” פורסם במדור אישי שנקרא “רשימות עפרון” והיה חתום רק בשתי אותיות – ב”מ. כך היה מקובל אז לגבי כותבים רבים, כי לא אישיותו של הכותב נחשבה לחשובה אלא תוכן דבריו.

הקוראת חנה לברון, שהפנתה את תשומת לבנו למאמר הזה, זיהתה את מחברו: אהרון ליטאי. לברון היא נכדתו (ב”מ היה קיצור של בן משה). ליטאי (רבינוביץ) היה מורה ומוציא לאור ופובליציסט יליד רוסיה, איש החבורה הספרותית שגם חיים נחמן ביאליק השתייך אליה. הוא התיישב בארץ ישראל ב-1921 והצטרף למערכת “הארץ”. בנו היה האלוף מיכאל בן־גל. את דעתו, שרק כוחו של מגלב ייאלץ את תלמידי הישיבות להתגייס לצבא הבריטי, חיזק ליטאי בשורות מתוך שיר של ביאליק: “הוא לא ייקץ אם לא יעירנו השוט – הוא לא יקום אם לא יקימנו השוד”.

ליטאי. "רק המגלב כוחו יפה", כתב
ליטאי. "רק המגלב כוחו יפה", כתב

זה היה מאמרו השני של ליטאי באותו נושא: ב-9 במארס 1942 התפלמס עם טענתם של יהודים דתיים שאין הם יכולים להתגייס לצבא הבריטי מפני שהמזון שניתן לחיילים שם אינו כשר. נראה שבשלב הזה עדיין לא האמין ליטאי במגלב. במקום זאת נעזר באחד העם וציטט את דעתו על “התאבנות הלב” שהיהדות החרדית הקיצונית לקתה בה, כלומר חוסר היכולת להתאים את ההלכה לתנאים משתנים.

דברי אחד העם לא יכלו כמובן לשכנע את הציבור החרדי וליטאי ידע זאת, על כן עבר להנמקה דתית: כשהנהיג הצאר אלכסנדר השני שירות חובה לנתיניו, סיפר ליטאי, פנו כמה מחסידי חב”ד אל רבם ושאלוהו מה לעשות: אם יזינו את עצמם רק בלחם ובמים – לא יחזיקו מעמד כחיילים. הרב מנחם מנדל הורה להם לאכול הכל, גם בשר, ובלבד שלא יגרמו את העצמות ולא ימצצו אותן. “הנה כי כן”, סיכם ב”מ “יש אילנות גדולים חסוני גזע שהרבנים שלנו היו יכולים להיתלות בהם ולהורות דעה את הנבוכים שבצעירי החרדים בענייני גיוס.  מפני מה אפוא הם שותקים ומגדילים את המבוכה?”  

שאלתו של ליטאי שיקפה את חולשת החילונים: לעולם הם ניסו להתגבר על הדתיים בציטוטים ממקורות היהדות. בתוך כך ניסו גם להוכיח לחרדים שההלכה אינה מונעת מהם להתגייס.

דוד בן־גוריון עשה זאת במכתב ששיגר ב-1958 אל הרב הראשי, יצחק הלוי הרצוג. “אינני יכול למצוא בתורה או בנביאים או בכתובים שלומדי תורה היו פטורים מהגנת המולדת”, כתב לו והוסיף: “בלי קיום עם ישראל – לא תהיה תורה, ופיקוח נפש האומה קודם לכל”. זה היה טיעון ציוני מובהק. ציבור גדול של יהודים חרדים, בישראל ובארצות הברית, אינו מזהה את “נפש האומה” עם מדינת ישראל.

מקובל לייחס לבן־גוריון משגה כבד: אי הפרדת הדת מהמדינה. השבוע חזר על טענה זו פרופ’ גבי שפר במאמר שפרסם ב”הארץ”. למעשה, לא היה עוד נושא שבן־גוריון ניהל בתבונה כה רבה כמו העימות בין דתיים לחילונים. אילו ניהל כך עימותים אחרים – ההיסטוריה היתה שונה.

המשא ומתן על שחרורם של תלמידי הישיבות התחדש בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות. המגעים לא התקדמו, בין היתר בשל הדרישה להגביל את הסידור הזה לתלמידי ישיבה בלבד, לא לכל צעיר חרדי. זו נשארה נקודת המחלוקת העיקרית גם בשנים הבאות.

ההנחיות המוקדמות של שר הביטחון בן־ גוריון בעניין זה ברורות לחלוטין: פטור רק לתלמיד ישיבה שזה עיסוקו בפועל, ותורתו אומנותו. לא ברור היכן שאב יאיר לפיד את הטענה שהכוונה היתה רק ל-400 תלמידים. בהנחיה הראשונה של שר הביטחון לא מוזכרים מספרים.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5