טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלבנון, מהדורת הדיגיטל

150 שנה אחרי שנוסד העיתון הראשון בארץ ישראל, וקצת יותר מ-125 שנים לאחר שהלך לעולמו עורכו יחיאל ברי"ל, קם "הלבנון" לתחייה באינטרנט

תגובות

ב-20 בפברואר 1863, יצא לאור הגיליון הראשון של עיתון "הלבנון", בעמודו הראשון – מבין ארבעה – הציג את משנתו: "מבשר שלום ירושלים, משמיע חדשות מארץ הקדושה בכללה, מודיע נעלמות מארץ סורי וארץ תימן ומדינות הודו, וחידושי תורה מהיושבים לפני ה' בהררי קודש, כל דבר אשר ישתוקק איש ישראל לדעתו".

מעל המניפסט הקצר, שהיה נהוג בעיתונות של אמצע המאה ה-19, התנוסס שמו בלא פחות משלושה כיתובים: בעברית, בערבית ולטינית. עיון חוזר בו, לרגל יום הולדתו ה-150, הוא מסע בזמן אל ימי ראשית העיתונות בארץ ישראל. היום, בזכות העידן הדיגיטלי והאינטרנט, זוכה "הלבנון" לעדנה מחודשת – כמעט 130 שנה אחרי שנסגר. באתר "עיתונות יהודית היסטורית" – פרויקט דיגיטציה של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב – אפשר לעיין ולבצע חיפוש בגיליונות העיתון – בחינם ומכל מחשב.

בגיליון הבא, שראה אור כשבועיים לאחר מכן, ב-5 במארס, פנה המו"ל אל הקוראים: "הגיליון הזה הנהו השני אשר יצא לאור מאיתנו. נקווה כי על הגיליון הזה תוסיפו להתענג".

"הלבנון", שהוגדר כעיתון אורתודוקסי-חרדי, שקוראיו היו אנשי היישוב הישן, היה העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, והתווסף בכך לעיתונים עבריים ויהודיים אחרים שכבר ראו אור בגולה. למעשה, הוא אף היה העיתון הראשון שהודפס בארץ ישראל אי-פעם. "במהלך עשרות השנים הבאות רק יהודים כתבו, ערכו והוציאו עיתונים בארץ. הערבים הוציאו לראשונה עיתון רק ב-1908", מציין הד"ר מרדכי נאור בספרו "רבותי, העיתונות".

מי שעמדו מאחורי המיזם החדש היו שלושה שותפים צעירים בשנות ה-20 לחייהם: יחיאל ברי"ל, מיכל הכהן ויואל משה סלומון, הרב המפורסם, שבשנת תרל"ח (1878) היה בין מייסדי פתח תקווה.

השלושה העזו לעשות מה שאיש לפניהם לא הצליח: הם שברו את המונופול על הדפוס שהיה בירושלים מאז 1841. בשנה זו, 400 שנה אחרי המצאת הדפוס, נפתח בעיר הקודש בית הדפוס של ישראל ב"ק, שעלה מאוקראינה. בזכות הסכמים שונים ומשונים עלה בידיו לקבל בלעדיות על הדפוס בעיר. בק ניסה למנוע מהצעירים לממש את רצונם, אך ניסיונו לתבוע אותם לא צלח. כך נסללה הדרך לעיתון העברי הראשון בארץ ישראל.

בשורה לאיש היהודי

"הלבנון" לא האריך ימים בארץ ישראל. למעשה, רק 12 גיליונות של העיתון ראו אור בארץ, בין פברואר לדצמבר 1863. היריבות שפרצה בינו ובין המתחרה, "החבצלת", שיצא לאור לראשונה ביולי של אותה השנה, הביאה לסגירתם בידי המושל הטורקי של ירושלים – לאחר שהלשינו זה על זה על כך שיצאו לאור ללא אישור. את "החבצלת", אגב, ערך ישראל ב"ק – המדפיס שניסה למנוע את צאתו לאור של "הלבנון".

הלבנון

ניסיונותיהם של עורכי העיתון להסיר את רוע הגזירה ולדבר אל לבם של היושבים באיסטנבול – העלו חרס. ב-20 השנים הבאות יצא "הלבנון" לאור בקהילות יהודיות באירופה, לאחר שעורך העיתון ברי"ל נדד ליבשת זו. תחילה ישב בפאריס, אחר כך במיינץ שבגרמניה ובסוף בלונדון, שם מת העורך ב-1886, ואתו עיתונו. "זו דוגמה טובה, ואולי יחידה במינה, לתיאור הבעייתיות העומדת בדרכו של עיתון יהודי", כתב העיתונאי וההיסטוריון גדעון קוץ במאמר בכתב העת "קשר". "זוהי דוגמה חיה לגורל 'היהודי הנודד', שעבר גם על העיתונות".

הטלטלות שעברו על "הלבנון" התבטאו גם באופן בו הציג עצמו לקוראים: לא עוד "מבשר שלום ירושלים" ו-"משמיע חדשות מארץ הקדושה". בתקופה שהופץ מאירופה הוצג "הלבנון" כמי ששם לו למטרה "להודיע ולבשר ולהורות כל דבר הנדרש לאיש יהודי באשר הוא יהודי".

ואולם, גם בפאריס נתקל "הלבנון" בקשיים מול הרשויות. בהתאם לחוק, רק אזרח צרפתי הורשה להוציא לאור עיתון באותם ימים. ברי"ל עקף את המכשול בדרך מתוחכמת: הוא רשם אותו על שמו של אדם אחר – סוחר יהודי-צרפתי, שהתחזה לעורכו של העיתון. אלא שהמשטרה גילתה תוך זמן קצר, כי האדם שהגיש את הבקשה להוציא לאור את העיתון - אינו עורך העיתון בפועל. "הוא אנאלפבית מוחלט", נכתב על המתחזה, בדו"ח פנימי. הדו"ח מגלה כי המשטרה חשדה בכלל באדם אחר – גרמני מקלן ש"דעותיו הפוליטיות אינן ידועות", כמי שעומד מאחורי העיתון.

מעניין להיווכח, שכבר בתחילת הדרך דאגו העיתונים להראות את מעלותיהם לעומת אחרים – לא תמיד בחינניות. כך, נכתב ב"לבנון" כי "מדברים מדיניים לא אודיע - רק אלה הדברים אשר כבר נעשו. או דברים אשר נגמרו לעשותם, ועוד לא נודעו. או דברים אשר דיבר בפיו אחד מהמלכים האדירים בענייניים הנוגעים ברומו של כסאות מלכים".

בתקופה בה ראה אור העיתון בפאריס, הוא אף הרחיק לכת, והתפאר בכך שהוא מעתיק מידע מעיתוני הממשלה: "כי פה פאריש (פאריס, ע"א) יוצאים מכתבי עת חדשים לבקרים וגם אחר הצהרים, ומהם אעתיק לפניכם כל אשר אבין כי חפצכם ונדרש לכם לדעתו בעתו", כתב העורך לקוראים.

העורך לא חסך מחמאות מעצמו. ב-1 בספטמבר 1867 הודיע לקוראיו כי "הורשיתי מאת ממשלת צרפת האדירה ירום הודה, להודיע בלבנון גם דברים מדיניים". בגיליון הבא המשיך להתפאר: "קוראים אהובים!...ידעתי כי הבשורה הזאת אוזניים כרתה לכם ועשיתם אותם כאפרכסת", כתב. "הנני שומע כי איזה מהקוראים בשערי מכתבי העתים לישראל (מעיתונים אחרים, ע"א) נדברים איש אל רעהו לאמר: נסורה נא עתה אל שערי הלבנון ונשמע שם מחדשות ונצורות אשר עוד לא שמענו מאיש פלוני אלמוני".

המאבק על הקוראים ידע גם רגעים מביכים. בינואר 1874 פרסם "הלבנון" ידיעה ששלח אחד מקוראיו – דוד הלוי בירנבוים, תושב העיר ז'שוב שבפולין. הכותב סיפר לקוראים על כך שבעיר לא מקפידים על דיני הכשרות. "פעמים לא מעט יקרה מקרה כי מצאו בתוך הבשר הכשר רגלי בהמה טריפה מעורבים", כתב. עורך העיתון לא טרח לבדוק את המידע, ופרסם אותו כלשונו. שבועיים לאחר מכן פורסם מכתב התנצלות מאת אותו הכותב, בו חזרה מדבריו: “הנני מודיע בפרסום כי שגגה נפלטה מפי קולמוסי הפוחזת", כתב.

בלי התנצלויות

עורך העיתון, ברי"ל, לא טרח להתנצל בפני הקוראים. להיפך. “הוא הסיט את הדיון כדי להסיר אשמה מעצמו, פיאר את קוראיו, ורומם את הלבנון", כפי שכותב הפרופ' דוד טל במאמר בכתב העת "קשר". יתר על כן, ברי"ל אף יצא נגד "הסופרים הנמהרים", כדבריו, שמנסים לרצות את המו"ל ושולחים לו כתבות שלא נבדקו כראוי. "סופרים נמהרים...הלוקחים מן המובא לאוזנם ושולחים למו"ל כדי להצילו ממבוכתו. אבל ידעו נא הסופרים הנמהרים, כי אם אולי נוכחו לדעת כי ישנם איזה מו'ל המייחלים לדבריהם, גם אם לא כנים המה, אנחנו לא כן עמנו. הודות לה' יש לנו חדשות ומועילות נאמנות מסופרים ידועים לנו להודיע בכל עת, והחדשות אשר בשקר יסודן הן לנו למותר ולמחסור יחד", כתב. בהתייחסו לטעות של בירנבוים הוסיך כי “ז'שוב אינה גדולה כפעקינג...ונקל להיוודע".

היום, 150 שנה אחרי הולדתו של "הלבנון", הוא נולד מחדש, כשנסרק ועבר דיגיטציה בפרויקט "עיתונות יהודית היסטורית". הפרופ' ירון צור מאוניברסיטת תל אביב, שמרכז את הפרויקט מטעם האוניברסיטה, מדבר על שתי מהפכות בעולם התקשורת.

"יהודי בפולין עד המאה ה-19 לא ידע שום דבר. הוא לא ידע שקיימת תוניסיה ושיש שם יהודים. הוא ידע מה קורה בקרקוב ומשהו על ירושלים", אומר צור. "העיתונות פתחה בפניו עולם שלם – אוסטרליה, הודו, קיסרים ומלחמות. סיפרה לו שיש קוטב צפוני ודרומי ושהעולם הוא עגול".

המהפכה השנייה, לדבריו, מתרחשת בימים אלה. "150 שנה אחרי 'הלבנון' באה הדיגיטציה לעולם. היא מביאה את תחיית המתים, בכך שנותנת אפשרות לבצע חיפוש של תוכן בתוך העיתונים האלה. כך, עולם הידע הזה שב ונפתח".

"עד הקיץ יהיו באתר של הפרויקט מיליון עמודי עיתון סרוקים", מבטיח הד"ר חזי עמיאור, שמרכז אותו מטעם הספרייה הלאומית. “הלבנון" הוא רק אחד מ-35 כתבי עת יהודיים שעלו לרשת. “אנחנו מצילים אותם מכליה", אומר עמיאור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות