המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

82 שנים למות רחל המשוררת || "כל שיר עצוב נראה לי כסיפור חיי"

עשרות מכתבים אישייים של רחל בלובשטיין שפורסמו היום מלמדים מהיכן נבעו מכאוביה של המשוררת - אך ניכרים בהם גם אופטימיות והומור

באחד ממכתביה הרבים לידידת נעוריה, שולמית, מתוודה רחל המשוררת על אכזבתה של כותבת שאינה מקבלת מכתבים: "התרגשות מיוחדת שולטת באדם כשהוא פותח את תיבתו במפתח הקטנטן, העשוי לדבר, ומוציא... ואולם עדיין לא הוצאתי מאומה, כי מי יכתוב לי, ולמי נחוצה 'פלפלית זקנה' שכמותי?".

המכתב הוא חלק מסדרה של 36 מכתבים, שארכיון המדינה פרסם היום (חמישי) באתר שלו במלאות 82 שנים למותה של המשוררת, רחל בלובשטיין. רוב המכתבים באוסף המתפרסמים לראשונה, נכתבו מאמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת ועד ימיה האחרונים של המשוררת, שמתה משחפת ב-1931. המכתבים נמסרו לארכיון המדינה לפני כמה שנים כחלק מהארכיון של יצחק בן צבי, הנשיא השני של ישראל. אחותו של בן צבי, שולמית קלוגאי, היתה חברתה של רחל ובמכתבים היא מכונה לעתים "שו".

"המכתבים, כטבעם של מכתבים בין חברות קרובות, משקפים בעיקר חוויות פרטיות ולא עוסקים בהתלהבות חלוצית וציונית", אמרה מיכל זפט שערכה את המכתבים בשביל ארכיון המדינה. "רחל מספרת בגילוי לב על מכאוביה, אך בד בבד ניכרים במכתביה אופטימיות והומור. המכתבים שופכים אור על אהבותיה וגעגועיה ועל כמיהתה לחברות אמת ולאהבה, אך גם מגלים משהו מיחסה האמביוולנטי לבדידות שהיא חווה".

דלל המעיין
רחל נולדה ברוסיה ב-1890. בשנת 1909, בהיותה בת 19, באה לסיור בארץ-ישראל ונשארה כאן. ב-1919, אחרי כמה שנים שבהן למדה חקלאות בצרפת ועבדה ברוסיה, חזרה לישראל והתיישבה בקבוצת דגניה. לאחר שהתגלה כי היא חולה בשחפת החלה לנדוד בין צפת, ירושלים ותל אביב. היא מתה ב-16 באפריל 1931 – בגיל 41 – השבוע לפני 82 שנה.

רחל ושולמית קלוגאי היו חברות ילדות. הקשר ביניהן חודש לאחר שעלו ארצה, בנפרד. קלוגאי היתה מורה ומשוררת. רחל כתבה לה מבית החולים בצפת ומדירות שונות בתל אביב – ברחוב הירקון, ברחוב בן יהודה וברחוב בוגרשוב. "דעי לך, שו, שאופיי הכבד השניאני על אחרוני מוהיקנים בידידי, ונותרתי לבדי, לבדי... והמוזר שבדבר כי טוב לי ככה, טובה לי בדידות של סרטן-פרוש זו, לכן חושבת אני כי הגורם לכך, לניתוק הקשרים הזה, עמוק הוא מרוע לב בלבד", כתבה לה רחל במכתב שכמו רוב האחרים, גם הוא אינו מתוארך.

;

"היעדר התאריך במכתבים אינו יוצא דופן ואפיין את אנשי העלייה השנייה", כתב ההיסטוריון והביוגרף מוקי צור, במאמר נלווה שמתפרסם באתר הארכיון. לדעתו, "נראה שהדבר נובע מתחושת זמן מיוחדת שפקדה את החלוצים". 

רחל הרבתה לספר לחברתה על קשיי כתיבה: "מה נשמע בעולם השירה, שו? אני באמת לא כתבתי מאומה כל הימים האלה ומסופקני אם אכתוב פעם. דלל המעיין. ולעומת זה קוראת הרבה מאוד". בפעם אחרת כתבה: "הכתבת מה, שולינקה, בימים האלה? אני במריי עומדת, כלומר אינני כותבת וחסל. זה – ביחס לשירים... ושירים, אם אינני כותבת, הרי רשאית אני בכל אופן לאהוב אותם ולדקלם בקול רם בשממת חדרי".

באחד המכתבים כתבה: "לפי שעה אין לי אף חצי שיר מן המוכן. אני מתרגמת ספר (לשם פרנסה בלבד) וזה גירש את בת שירתי". ובאחר: "כיוון שדלל מעיין השירה חייב הקב"ה לתת לי פיצוי בצורת פרוזה מלבבת. כי לכתוב שירים מתוך כאב בטן ושאר פורענויות לא ייתכן, מה שאין כן בנוגע לפרוזה".

למחסום הכתיבה שלה התייחסה רחל גם כשסיפרה לחברתה על הקשר בינה לבין זלמן רובשוב (לימים זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל), שהיה חבר במערכת "דבר" ועודד אותה לכתוב ולפרסם את שיריה. "זלמן סר אלי כפעם בפעם להציק לי בעניין 'חומר' למוסף. בכל פעם אני כמו שנקל לך לשער לעצמך נשבעת לי בכל הקדוש לי בעולם הזה שאינני כותבת עוד שירים. הוא מקשיב לדברי באורך רוח מפליא וקורץ עין בערמומיות... לבסוף אני מרשה לו לדפדף במחברתי ויש אשר הוא שולה משם איזה דג קטן... בריאותי לא טובה ומצב רוח מתאים. הימים זוחלים, זוחלים".

וגם את שמחתה על פרסום פרי עטה בעיתון רחל חלקה עם חברתה: "האין זה בכל זאת רגש נפלא להיות מודפס, לדעת כי אלפי עיניים רואות את אשר נראה בראשונה לעינייך את בלבד?"

מכתב אחד ברוסית, מתקופה מוקדמת יותר (סביב 1911) שלחה רחל מהמושבה כנרת. לפי מוקי צור, "המכתב הוא אולי המסמך היחיד המצוי בידינו מהתקופה ההיא והוא בבחינת עדות למצב רוחה באותם ימים". 

וכך נכתב בו: "האם מוכר לך כזה, נו, אקרא לזה מצב רוח: המוח עובד ממש בקדחתנות, מחשבות חדשות עצומות, משולהבות, כמו הרים בשעת שקיעה. ואילו בנשמה שקט, לא שקט מת, לא, שקט טקסי, כמעט כמו של תפילה. אוחז אותי מצב רוח כזה כשבערב אני חוזרת מהעבודה בשדה הרחוק. אאח! הייתי רוצה לספר לך, יקירה שלי, על היופי הקורן של הכנרת שלי בשעת ערב... אני אוהבת את הכנרת, ללא סוף, ללא סוף אוהבת אני את הכנרת!" 

ההמשך קודר: "אני חיה, האל עדי, לא רע. רק דבר אחד: הגעגוע לאנשים אוכל אותי. היו כאן שני בחורים. את אחד מהם נדמה לי שאת מכירה... והנה שניהם נוסעים מכאן ואני בהישארותי בבדידות מגיעה למסקנות חמורות סבר, כי כל אחד מאתנו הוא רק אפיזודה בחייו של אחר, והכל כל כך שברירי, והכל כל כך מקרי".

שממת החדר והבדידות מלוות רבים מהמכתבים: "רוח סתיו מנשבת, שו, הסתיו מאחורי דלתנו. כל שיר עצוב נראה לי כווידוי שלי, כסיפור חיי, ואני קוראת אותו עצמי בקול רם בשממת חדרי, ובעיני קמות דמעות", כתבה לה פעם. 

בכמה מכתבים התייחסה למחלת השחפת: "אם גונב דבר אלייך הרי ידעת כי חליתי קשה, אבל התעקשתי להבריא ועתה הכל חזר למקומו. מה שלומך את? איך בימי הפגרה? התבואי להתרחץ כמימים ימימה בים, אשר פניו צופה חדרי?"

והיו גם מכתבים פחות אופטימיים: "שלושת השבועות האחרונים עברו בדכיון רוח מיוחד במינו. עתה רוחי מיישרת שנית את כנפיה (הוי לכנפיים נשורות הנוצות הללו!) ובעוד ימים מספר אעזוב את בית החולים. השאלה 'לאן' ניצבת לפני".

ובמכתב אחר: "אינני מחשיבה את יחסם הטוב של 'סתם' מכירים, כי בתקופה נפשית זו, העוברת עלי, אני זקוקה ליחס יציב ואיתן. שאיננו מתפורר ממלת רוגז אחת ויודע להבין ולסלוח. ועל כן עשיתי ליקווידציה לכל מכירים 'סתם'".

על ירושלים, בה התגוררה זמן מה כתבה רחל: "כל כך מהר נגמלתי מעיר זו... והרי אהבתיה אהבה רומנטית שדיברה ללבי ולשכלי כאחד. מסופקני אם לחורף הזה אציג את עצמי לרוחותיה ודלקותיה. ואולם – נראה". ובהזדמנות אחרת: "התשמעי קולי? רגע אחד נדמה לי כי בירושלים אנחנו, וכי הולכת אני לבקרך, ואת מדליקה את התנור הלבן, מכסה אותי במעילך החום-בהיר... פה, שולינקה, אין בית כזה, אין אף בית אחד אשר יעיר בי חשק ללכת שמה".

צפת נקשרה אצלה במחלה: "יום-יום אני מוצאת על ידי פגרי זבובים, שנחנקים בתוך אדי-שעמום העולים ממני... פרשת צפת עומדת להסתיים. פרשה ארוכה ומרה... אני עוזבת את צפת. עיר זו, שלפנים כל כך אהבתי ושעתה שנואה עלי". 

עשרה מכתבים נוספים שהחליפו ביניהן רחל ושולמית פורסמו בשנת 1985 בספרו של קרוב משפחתה של רחל, ההיסטוריון אורי מילשטיין. "הביוגרפיה של רחל טרם פוענחה כליל", מסכם מוקי צור. "אולם מדי פעם צפים מסמכים החבויים בארכיונים והם מרווים חלק מצימאוננו... מכתביה של רחל לשולמית מספרים על העצב הרב, מעוררים אמפתיה ואהדה, פותרים חידות בפרשות חייה ובעיקר מעצימים את הרצון לדעת עוד על שתיהן".

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 שנים 72
  • 20:47
  • 18.04.13

מלאו למותה של רחל בלובשטיין. או כך לפחות נטען באתר הארכיון

02 ארכיון המדינה - ביזיון משה
  • 21:11
  • 18.04.13

אולי ארכיון המדינה יסביר מדוע המכתבים לא נחשפו עד היום?, הרי הם לא סוד מדינה, וגם אינם חלק ממסמכי המדינה, מוטב היה שהיה מעביר אותם לגנזים, ארכיון הסופרים. אולי בסוף ההחלטה להפריט את הארכיון באופן חלקי מוצדקת.

  •   הסבר למשה הזועם עובד הארכיון
    • 15:29
    • 19.04.13

    מכתבי רחל המשוררת בארכיון המדינה פתוחים לעיון מאז הועברו אליו לפני 13 שנים. כל אחד ואחת יכולים היו לעיין בהם בארכיון, אולם איש לא פנה לשם כך. הפרסום עתה אינו מהווה אפוא חשיפה שלהם אלא הצגתם בפני הציבור כולו שמן הסתם רובו המכריע כלל לא ידע על קיומם. רוב המסמכים בארכיון המדינה הם אמנם מסמכי מדינה, אולם ישנם גם מליוני מסמכים שאינם כאלו ואותם קלט הארכיון מאנשים פרטיים כדי להציל אותם מאבדן פשוטו כמשמעו - כאלו הם למשל מכתבי רחל . "הפרטת" הארכיון תבטיח שמסמכים כאלו לא ישמרו ולא יוצגו לציבור הרחב. האם זה מה שאתה רוצה?

03 מעניין היה לקרוא אודותיה. תודה לעיתון  (לת) כתבה מרתקת
  • 22:10
  • 18.04.13

04 אורי מילשטיין אינו היסטוריון אלא איש הוזה, רדוף שנאות.  (לת) תיקון קטן
  • 23:31
  • 18.04.13

05 רחל וחבריה סתם ג.
  • 08:00
  • 19.04.13

״...ועל כן עשיתי ליקווידציה לכל מכירים 'סתם'". בעברית של היום: ״ עשיתי unfriend"...

06 איזה שירים יפים, המבטאים אהבה לא ממומשת, סבל נורא, בדידות, מחלה נוראית, געגועים ומה לא. היא שירה מהלכת . אשרינו שזכינו לשירים המדהימים של המשוררת רחל.  (לת) קלסיקה.
  • 09:45
  • 19.04.13

07 מקסים. לפני ששירת ה"יה בה בם" ו- "כל העולם כולו" משתלטת סופית - עוד קריאה נואשת אחת ממרומי עגלה עמוסת אלומות: הוי כינרת שלי. (לא יחימוביץ'!).  (לת) .
  • 15:29
  • 20.04.13

08 עברית כזאת משובחת. ואתמול ראיתי את האייקונה ג'ודי שלום ניר מוזס בתוכנית הביקורות שלה . היא דיברה על החיבה שלה לחפלה של רביבו. מה אני אגיד לכם ? לכל מי שפספס יש פער קטן ברמה.  (לת) רוברט
  • 04:47
  • 21.04.13