טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשמדובר במודעות אבל, הפרינט עדיין חי

בקושי שלושה אתרים בעברית מיועדים למודעות אבל. הפייסבוק "שמח מדי", לאפליקציה אין עדיין קהל מושבע והציבור מעדיף ללמוד מי מת בדפדוף היומי

תגובות

"מדורי מודעות האבל", מודיע קריין חדשות בפתיחת הסרט הדוקומנטרי "עמוד ראשון" (Page One), "מלאים בימים אלו בהודעות על מותם של עיתונים אמריקאיים". סרט זה אמנם צולם במערכת הניו יורק טיימס לפני כשלוש שנים, אך את אותותיו של משבר העיתונות המודפסת העולמי אפשר לראות גם מעבר לפינה, במערכות העיתונים בישראל. אולם בניגוד לחדשות, לספורט, ואפילו ללייף סטייל - להם לא נותרה ברירה אלא להסתגל אט אט לסביבה הדיגיטלית - בתחום אחד העיתון המודפס לא מת ואף שולט ללא עוררין: מודעות האבל.

בשנים האחרונות חלה ירידה תלולה במחירי הפרסום בעיתונים, אך לא במחירי מודעות האבל. מודעה סטנדרטית עולה היום בין 2,400 ל-2,600 שקל, ומחירן של מודעות גדולות יכול להגיע עד לכ-15 אלף שקל. המחירים משתנים בין עיתון לעיתון, וגם בהתאם למועד הפרסום: מודעות אבל בעיתון סוף השבוע יקרות בכמעט 1,000 שקלים מאלו של אמצע השבוע. לכן, למי שרוצה לחסוך, מומלץ לא להיפרד מיקיריו בימי חמישי.

לאור הסכומים הגדולים, ניתן היה לצפות שיזמי אינטרנט זריזים יקפצו על ההזדמנות ו"ישחררו" את המתאבלים מכבלי העיתונים - כמו שקרה עם לוחות הדרושים, הנדל"ן והמכירות מיד שנייה - אולם בינתיים זה כמעט ולא קורה. אמנם בשבוע שעבר השיקה קבוצת “ידיעות אחרונות” את אתר “זיכרונט”, אך עד אתה פעלו בישראל רק שני אתרי אינטרנט עצמאיים המוקדשים למודעות אבל. אחד מהם “אנדרטה”, מתבסס על פרסום מודעות אבל ישירות באתר, אך בימים אלה עתידו לא ברור. לדברי מפעילו, בחודשים האחרונים, בשל נסיבות אישיות, הוא נאלץ לעסוק רק באישור מודעות האבל וייתכן שבקרוב ייסגר האתר לחלוטין. בשיחתו עם “הארץ” הוא המעיט בפרטים אך הוסיף שהחברה באמצעותה ניהל את האתר כבר נסגרה.

יורם זרה
דודו בכר

האתר הבולט יותר בתחום הוא "אבלים", שאותו הקים באוקטובר 2010, ממש במקרה, עו”ד יורם זרה. "התפלאתי שאין דבר כזה", אמר ל"הארץ". "בזמנו הייתי עוזר המנכ"ל במכון התקנים, וכאשר אמו של המנכ"ל נפטרה רציתי לברר פרטים על השבעה - איפה יושבים ומתי. היום אתה רגיל שכל דבר שאתה מחפש נמצא בגוגל, בטח יותר מאשר בעיתונות המודפסת, אבל חיפשתי וראיתי שהמידע פשוט לא קיים שם".

זרה מספר שבאותה תקופה קיבל חיזוק ליוזמתו מפסיקה של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין האתר Alljobs. "הם לקחו את המידע ממודעות דרושים בעיתונות המודפסת ושמו באינטרנט”, הוא מסביר. “העיתונים תבעו אותם, ובסוף בית משפט פסק שזה תקין, כל עוד אתה לא מעתיק מלה במילה את המודעה, אלא שם את תמצית המידע ונותן קרדיט למקור. אז אמרתי - בוא נעשה את אותו דבר במודעות אבל".

ההתחלה לא היתה קלה, ולדברי זרה "האתר נראה נורא, אבל מהר מאוד ראיתי שיש טראפיק (תנועת גולשים ד.ד.), והיום יש לנו ביום כ–1,500 איש". היום ניתן לפרסם מודעות אבל ישירות באתר, אולם מקור המידע העיקרי הוא עדיין המודעות בעיתונים לצד לוח הלוויות הדיגיטלי של חברה קדישא בתל אביב (kadisha.biz), המתעדכן אונליין. האתר, לא מציע מודעות לעיתון, אך מספק שירות לעיצוב מודעות אבל להדפסה ביתית והדבקה ברחוב.

המעבר של מודעות האבל לאינטרנט, גם אם הוא נעשה באטיות משנה לחלוטין את הגישה אליהן: אם כיום אנשים מדפדים בעיתון ו"נתקלים" במודעות האבל, הרי שבאינטרנט יש צורך בפעולה אקטיבית - כניסה לאתר או חיפוש שמו של אדם ספציפי. "90% מהטראפיק שלי מגיע מחיפוש שמות: אנשים שמעו שמישהו נפטר, או שיש להם איזה בדל מידע והם מחפשים בגוגל, שאר ה–10% של הטראפיק הם כמו ה'מדפדפים' בעיתון - אלה שרוצים לראות מה חדש, לדעת מי מת”, מציין זרה. “הרוב הם אלה שיש להם קצת מידע, או שעושים סוג של 'מדור לחיפוש קרובים'. יש לי לא מעט תנחומים של 'חיפשתי מה קרה למורה שלי מהיסודי ונדהמתי לראות מודעת אבל'".

מה הכוונה בתנחומים?

"בתכל'ס זה טוקבקים. אנשים מרגישים צורך חזק להגיב, והדבר שכי הדהים אותי בהתעסקות עם האתר הוא המהירות שבה אנשים חושפים את כל הקישקעס שלהם: ילדים שכותבים מכתב קורע לב לאבא המנוח שלהם, או דברים כאלה שאתה פשוט נדהם שזה קורה ככה, מול כל העולם. היום יש באתר משהו כמו 30 אלף מתים, ו-7,000 תנחומים".

ואכן, שיטוט קצר באתר מגלה הספדים של ממש. "במשך 22 שנה היית חלק מהנוף", נכתב על אחד המתים. "נוכח בכל דבר, בכל פינה, בכל בלטה. שנים חינכת ולימדת דורות של תלמידים ותמיד ידעת להגיד - 'זה...זה כמו הבן שלי' או 'את הילדה הזאת אני אוהב כמו הבת שלי'".

על מנוח אחר נכתב: "דבריי נכתבים אליך ולא עליך. לא ידעתי עד כמה תהיה לי קשה הפרידה. ההבנה, שלא אראה אותך ולא אדבר אתך עוד, לא חלחלה לתודעתי... אמרת לי בחודשים האחרונים, פעמים רבות, שהייתי חבר טוב לך אבל בתחושתי לא הייתי חבר מספיק טוב - יכולתי להיות הרבה יותר טוב. אני מצטער על הימים שבהם לא הייתי, על תקופות שהחיים לקחו אותנו למקומות שונים, על החוויות שלא חווינו ועל הדברים שלא נחווה עוד לעולם”.

עו”ד נעמי אסיא פרסמה השבוע מודעה ב”אבלים” לחבר שהלך לעולמו. “אין בכלל מה להשוות בין המודעות באתר לאלו שבעיתונים המודפסים”, היא אומרת. “מודעה מודפסת עולה אלפי שקלים, ובזמנו הייתי בכלל שולחת מברק. כאן באתר, זה הרבה יותר זול, וגם יש מקום לכתוב קצת יותר לעומת המברק”. אסיא, סבתא לארבעה עם עוד שני נכדים בדרך, מספרת שביומיום היא לא נוהגת לקרוא לעומק את מודעות האבל בעיתונים המודפסים. עם זאת, היא בהחלט “מרפרפת, רק כדי לראות שלא פספסתי משהו חשוב, לא עלינו”.

הרצון של אנשים להגיב ולשתף מודעות אבל כמעט צועק: פייסבוק. אלא שמתברר של"אבלים" כבר יש דף, אליו מועלים מדי יום כל המודעות החדשות, אך אין זו הצלחה גדולה.

"אמנם יש כ–800 אנשים שעשו לנו לייק", אומר זרה, "אבל יש עם זה כמה בעיות. הראשונה היא שהפיד רץ נורא מהר. אם מישהו נפטר לפני שלושה ימים, ועכשיו שמעת ואתה רוצה לברר פרטים - יהיה לך מאוד קשה למצוא את זה. אבל הבעיה הגדולה היא שהפייסבוק הוא פשוט מקום מאוד שמח, ומודעות אבל זה לא משהו שמסתדר לך בוול".

ומה לגבי אפליקציה?

"יש לנו אפליקציה לאנדרואיד, אבל לאייפון עדיין לא. בכל מקרה זה משהו שפונה לאנשים שהם צרכני מודעות אבל מושבעים, שזה ממש לא רובנו. למי שיש עניין במנוח ספציפי, הוא לא יפתח מדי יום את האפליקציה ויבדוק. לכן זה פחות מתאים לרוב האנשים".

כשהוא נשאל על עתיד התחום, זרה לא ממהר להספיד את עיתוני הפרינט. "אתה צריך לחשוב על קבוצת הגיל שמודעות האבל משמשות אותה", הוא עונה. "אלו אנשים שהרבה פחות ממהרים לאמץ חידושים טכנולוגיים. אם בן אדם בן 80 נפטר, וכל חייו הוא היה מנוי ל’הארץ’, סדר היום שלו היה סביב העיתון, אז זה חלק מהזהות שלו אפילו. הוא רוצה שעל מותו יבשרו למעגל החברתי שלו, לבני דורו, במדיום שבו הם משתמשים - והם עדיין משתמשים בעיתונות. בשכבות הגיל של מעל 60, הפרינט הרבה יותר חזק".

אז אתה לא חושב שהתחום בדרך לדיגיטל?

"אם היית מדבר איתי לפני שנה, הייתי אומר לך שהמצב היום לא הגיוני. שתחום הזה חייב לעבור לאינטרנט. אבל עכשיו אני מבין קצת יותר, ואני חושב שהקהל שצורך מודעות יותר קרוב לפרינט. לכן אמנם ברור לי שזה יעבור בסוף לאינטרנט, אבל גם ברור לי שזה יקרה בטווח של עשור לפחות. לדעתי יש לפרינט בתחום הזה עוד 15–10 שנה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות