טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר האזרחות החדש נחשף: יותר דתי ופחות סובלני לערבים

ספר הלימוד "להיות אזרחים בישראל" עורר סערה מאז החל תהליך שכתובו לפני כשש שנים. הביקורת הציבורית השפיעה בחלקה, אך אלמנטים רבים שעוררו ביקורת בטיוטות נותרו ללא שינוי

תגובות
בנט, בשבוע שעבר
אמיל סלמן

משרד החינוך חושף היום (שני) לציבור את המהדורה החדשה של ספר הלימוד באזרחות "להיות אזרחים בישראל", שהיה מצוי בלב ויכוח ציבורי מאז החל תהליך שכתובו לפי כשש שנים.

לעיון בספר "להיות אזרחים בישראל" באתר משרד החינוך

נראה שהביקורת הציבורית על הגרסאות השונות של הספר עשתה את שלה. כך, למשל, הספר נפתח במגילת העצמאות, והוא כולל מגוון ציטוטים ממקורות שונים - יהודיים ולא יהודיים, דתיים וחילוניים. כמו כן, כמה טעויות עובדתיות עליהן הצביע העורך הלשוני יהודה יערי הוצאו מהטקסט. ואולם ניתן לזהות כי המגמה במהדורה הנוכחית שונה מזו ששלטה במהדורה הקודמת של הספר, ואלמנטים רבים שעוררו ביקורת בטיוטות נותרו ללא שינוי.

הספר מעניק מקום מרכזי להשקפה דתית - מה שבא לידי ביטוי בציטוטים רבים מהמקורות בסוגיות שונות. ביחידה הראשונה שלו, שהבסיס לה הוא מגילת העצמאות, מציינים כותבי הספר כי ישנה הצדקה אחת הנעדרת ממגילת העצמאות "לכך שהעם היהודי זכאי להקים לעצמו מדינה משלו בארץ ישראל" - "הבטחה אלוהית". על כך נכתב בספר כי "במהלך ניסוח המגילה עלו הצעות לשלב בה הצדקה המתבססת על הבטחה אלוהית: 'ראה נתתי לפניכם את הארץ. בואו רשו את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לאברהם ליצחק'".

ספר הלימוד החדש

חלקו הראשון של הספר הוא כתב הגנה לקיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית. כותביו מגדירים את סוג הלאומיות בישראל כאתנית-תרבותית המזוהה עם הלאום היהודי. לאורך היחידה הראשונה בספר חוזרים הכותבים שוב ושוב על הטענה כי אין בכך כל פגיעה או סתירה לדמוקרטיה, ומצמצמים את הגישה הביקורתית כלפי הסוגיה. הכותבים מבהירים כי "רבות ממדינות העולם, ובהן ישראל, מזוהות עם מודל הלאומיות האתנית-תרבותית. מעתה ואילך, כאשר נשתמש בספר זה במושגים לאומיות ומדינת לאום, הכוונה תהיה למובן האתני-תרבותי בלבד - אלא אם יצוין אחרת".

הספר גם אינו מתייחס למפעל ההתנחלות בגדה המערבית. חיפוש בספר מעלה כי המלה "התנחלויות" על הטיותיה השונים לא מופיעה בו ולא פעם אחת. ישנן התייחסויות מועטות ולא מעמיקות מאוד להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. בפרק על תרבות פוליטית דמוקרטית למשל, נכתב בהקשר למחאות פוליטית כי "המחאה של תנועת ׳גוש אמונים׳ בשנות השבעים והשמונים הובילה לבנייה בשטחי יהודה ושומרון, המוחזקים על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים". האזכור לא מבואר או מוסבר. הפועל להתנחל מופיע בציטוט של ח"כ אחמד טיבי באזכור קטן באחד מהפרקים.

בפרק על מפלגות וקבוצות אינטרס בישראל נכתב כי "המשתייכים למחנה הנצי הם אלה שדוגלים בדרך כלל ב'ארץ ישראל השלמה', מתנגדים לוויתורים טריטוריאליים ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים וברמת הגולן ואחרים מסכימים לוויתורים קלים. ההתנגדות נובעת מתפיסה שאזורים אלה הם כור מחצבתו של העם היהודי, מאמונה בכך שהשליטה בהם חיונית לביטחונה של ישראל... על פי ההשקפה הנצית, ויתורים טריטוריאליים אינם מתכון לשלום אלא דווקא מעודדים תוקפנות״. מנגד נכתב כי "אנשי המחנה היוני טוענים ששליטת ישראל בשטחי יהודה ושומרון ובפלסטינים החיים בהם היא כיבוש בלתי מוסרי. עוד הם טוענים שהדרך הדמוגרפית היחידה להבטיח מדינה יהודית ודמוקרטית היא באמצעות היפרדות משטחים אלו תוך יצירת שתי מדינות לשני עמים שיחיו זו לצד זו בשלום״. 

בפרק על השסע הלאומי נכתב עוד לגבי השטחים שנכבשו ב-67׳ כי יש מחלוקת על הגדרתם: ״שטחים כבושים או שטחים משוחררים. רבים מהיהודים בישראל רואים בשטחים האלה שטחי מולדת, ובחזרה אליהם שיבה לארץ האבות, וכן שטחים המעניקים למדינה עומק אסטרטגי ומחזקים את ביטחונה. רבים אחרים מעדיפים לסגת מהשטחים במסגרת הסדר שלום, בשל הבעייתיות הנובעת משליטה על עם אחר ועל אוכלוסייה ערבית גדולה...״. בסך הכל מדובר באזכורים שטחיים ולא מעמיקים ואין דיון מעמיק וכן במדיניות ההתנחלות בשטחים, תולדותיה והשפעותיה על ההווה והעתיד של מדינת ישראל.

חלוקת המיעוטים לתת זהויות 

עוד מגמה בולטת בספר היא הניכור והיחס השלילי כלפי החברה הערבית בישראל, ובמיוחד כלפי המוסלמים. בספר מחולקות זהויותיהם של הלא יהודים במדינה לתת-זהויות רבות, בהן ערבים, דרוזים, צ׳רקסים ואף ארמים. למרות היותם מיעוט זניח ביותר, הארמים מאוזכרים כמה פעמים, ונפח ההתייחסות אליהם כמעט זהה לנוצרים ולצ'רקסים.

אחד הפרקים המרכזיים המתייחסים לסוגיית המיעוטים הוא פרק ט', "הערבים, הדרוזים והצ׳רקסים בחברה הישראלית". בפרק זה נכתב בין היתר כי "רוב הדרוזים לא מגדירים עצמם כערבים", וכי "רוב דוברי השפה הערבית מזדהים כחלק מהאומה הערבית, וחלקם הגדול מזדהים כפלסטינים". המוסלמים, המוצגים כקבוצה מובחנת הכוללת 83% מ"כלל המיעוטים" בישראל, זוכים לשתי פסקאות קצרות של הסבר על אורחותיהם, כשעיקרן אזכור שהם מפלים ומדכאים נשים. גם ציטוט ארוך שמובא לאחר מכן, מתוך מסמך החזון "הצהרת חיפה" שפורסם ב-2007, מתייחס לדיכוי האשה בחברה הערבית. לעומת זאת, בספר כמעט ואין התייחסות למעמד האשה בחברה היהודית, ואין אזכור של אפליה נגד נשים בחברה החרדית, למשל בדמות הדרת נשים.

הדרוזים זוכים להתייחסות ארוכה ואוהדת יותר בספר, וכנראה בניסיון להנגיד אותם למוסלמים נכתב עליהם כי "השוויון חל גם על הנשים, ובניגוד למקובל ברוב ארצות המזרח התיכון, מעמדה של האשה הדרוזית שווה למעמדו של הגבר, והיא יכולה לכהן בתפקיד דתי". על הדרוזים נכתב עוד כי הם משתלבים בחברה הישראלית וכי "צעירים דרוזים רבים יותר ויותר מגיעים לעמדות השפעה בכירות: קציני צבא, משטרה, משמר הגבול ושירות בתי הסוהר, בעלי מפעלים, קבלנים בתחומים שונים, חברי כנסת ואף שר וסגני שרים, סופרים, אמנים ועיתונאים".

בכתיבת הספר לא השתתפו נציגים של החברה הערבית, זאת למרות שמדובר בספר לימוד המיועד לכלל החינוך הממלכתי בישראל. היועץ האקדמי היחיד המצוין בספר הוא ד״ר אביעד בקשי, המזוהה עם הימין. גם כותבי הספר הם יהודים, וכך גם צוות הליווי. במשרד החינוך טענו כי קיבלו הערות ממעריכים ערביים, אך סירבו לנקוב בשמותיהם והם אינם חתומים על הגרסה, מה שכפי הנראה מצביע על כך שהם לא הסכימו איתה. שמו של יו״ר ועדת מקצוע האזרחות, ד"ר אסף מלאך, שלפי מקורות היה מעורב מאוד בשלבים הסופיים של הכתיבה והעריכה, דווקא נעדר מרשימת הקרדיטים.

על השפה הערבית נכתב בספר כי "מעמדה של השפה הערבית במרחב הציבורי, בדומה למעמדה בחקיקה, גם הוא אינו עקבי". בסוף הקטע אף נכתב כי חלק ממשרדי הממשלה נמנעים מלהעניק שירותים בשפה הערבית, ופניות בערבית למשרדים אלה נתקלות לעיתים בדרישה לתרגום לעברית". הכותבים אינם מתייחסים לתופעה בביקורתיות ואינם מציינים כי הדבר מנוגד להנחיות שונות ואף לחקיקה, מה שיוצר תחושה של ניסיון לקעקע את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית בישראל.

פרופ׳ מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מציין כי "בצד הערכי-אידיאולוגי, זה ספר אזרחות עם מגמה אנטי-אזרחית, בייחוד בכל הנוגע לציבור האזרחים הערבים. לכאורה, תחת איזושהי תפיסה רפובליקנית, אבל לדעתי תוך עיוות הרעיון הרפובליקני, מוצאים הערבים מתוך הטוב המשותף, הם מודרים מההשתתפות בהגדרה של הטוב המשותף", אמר. "בעיני זו תפיסה אנטי-אזרחית ואנטי-דמוקרטית, שתקומם בצדק כל נאמן דמוקרטיה וכל יהודי ליברלי בעולם. אם הדברים האלה ייצאו מחוץ לישראל זה ישמש נשק בידי מי שעושה לנו דה-לגיטימציה. זה נשק ליכולת לחשוב על אזרחות משותפת מתוך כבוד", דברי פרופסור קרמניצר.

בין בית ראשון לשואה

לאורך החלק הראשון של הספר, ישנה גם הדגשה של הקשר חוצה הדורות בין היהודים לארץ ישראל, והפרק השני נפתח בקביעה כי "ריבונות יהודית התקיימה בארץ ישראל עוד לפני אלפי שנים, בימי בית ראשון ובית שני. מאז ולאורך כל השנים, גם בתקופות הגלות, חיו יהודים בארץ ישראל, ומעולם היא לא ננטשה". על הערבים או הפלסטינים, לעומת זאת, לא מצוין כי יש להם קשר מיוחד לאדמה או לאזור. למרות שמצוין כי הם היו הרוב באזור לפני קום המדינה, נראה שהם נמצאים במרחב הזה רק במקרה ואינם נטועים בו. 

השואה מוזכרת רבות אף היא כהצדקה להקמת המדינה היהודית ולקיומה. בפרק הרביעי, אשר עוסק ב"הצדקות לקיומה של מדינת הלאום", אף נכתב כי "העם היהודי עדיין מדמם מרצח שישה מיליון מבניו". בפרק זה, למעשה, מוצדק קיומה של ישראל בתצורתה הנוכחית כמדינת לאום אתנית-תרבותית. ד״ר הללי פינסון מאוניברסיטת בן גוריון, שחוקרת את הנושא ואף כתבה דו"ח ביקורת על גרסאות מוקדמות יותר של הפרקים, מציינת כי "כל מהותו של פרק זה היא בעייתית". זאת, לדבריה, "שכן במקום לפתוח דיון על תפיסות לאומיות ואזרחות שונות, למעשה פרק זה מהווה נקודות שיא של החלק הראשון של הספר, בו מועבר מסר חד משמעי שזהו המודל המועדף גם מבחינה מוסרית". פינסון מוסיפה כי "הספר עושה סיבוב של 180 מעלות לתפיסות ליברליות כך שישמשו הצדקה למודל האתנו-תרבותי. כך הזכות לתרבות, זכות קולקטיבית – שאינה שואבת את ההצדקה שלה ממקורות ליברליים, מוצגת כצידוק מוסרי-ליברלי לקיומה של מדינת ישראל כמדינת יהודית".

אחת ההצדקות הניתנת לקיומה של מדינת הלאום היא ההצדקה הדתית לפיה "תפיסות דתיות מסוימות רואות בקיומה של מדינת לאום ערך דתי. במקרה של הדת היהודית, לפי הגישה הרווחת, תורת ישראל וחזון הנביאים מצווים על העם היהודי להקים ולקיים ריבונות יהודית בארץ ישראל".

בספר מובאת גם התייחסות להגירה, אשר לטענת הכותבים מהווה גורם מחליש למדינות הלאום. "ההגירה מחלישה את הקשר שבין מדינת הלאום לבני הלאום הדומיננטי, ומקשה על מימוש עקרונותיה של מדינת לאום אתנית-תרבותית", נכתב. גם שינויים תרבותיים מוצגים כשליליים ונכתב כי "הטכנולוגיה המודרנית, ובעיקר האינטרנט, רשתות חברתיות ורשתות מסחר חובקות עולם, תקשורת חוצת גבולות, הופכים את העולם ל'כפר גלובלי אחד', בעל שפה בינלאומית משותפת. הדבר משתקף, למשל, בחדירת האנגלית למדינות רבות ופגיעה בשפת הלאום, כאשר אמנים מקומיים יוצרים וכותבים באנגלית, על מנת להגיע לקהלים גדולים".

הנשיא לשעבר פרס מול קברו של רבין, ב-2012
עמי שאבי

זהויות דתיות בישראל היהודית

בפרק העוסק ב"זהויות דתיות וחילוניות בחברה הישראלית היהודית" מחולקת החברה היהודית לחרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים. החרדים זוכים למובאה הארוכה ביותר, ומוצגים בצורה חיובית מאוד, מבלי לדבר על המחלוקות הקיימות ביניהם לבין הציבור החילוני ואף הדתי, למשל על גיוס לצה״ל או הדרת נשים. בעניין החינוך החרדי אין אזכור להיעדר לימודי הליבה והבעייתיות בכך. 

הדתיים מוצגים באור חיובי אף הם: מודגש כי הם מחויבים למדינה וכי "הדתיים משתלבים בחיי המדינה - בעבודה בענפי המשק השונים, באקדמיה ובמדע, בחיי התרבות והאמנות, בתקשורת ובשירות בצה"ל, ורובם מתגוררים ביישובים מעורבים של חילונים ודתיים". לצד הטקסט על הדתיים ישנה פסקה נוספת על "תלמידות חכמים", בה נכתב כי "פמיניזם נשי, הבא לידי ביטוי בהקמת מסגרות ללימוד תורה לנשים, שלא היו קיימות בדורות הקודמים, הוא דוגמה לאימוץ ערכים מערביים בציבור הדתי".

על החילונים, הקבוצה הגדולה ביותר, ישנו טקסט קצר במיוחד, שלא כולל הסבר מהותי למהו חילוני. הקטע על הציבור החילוני נפתח בכותרת "מדוע להיות חילוני זה לא רק להיות 'לא-דתי'", ופסקה שלמה בו מתייחסת לקשר בין חילוניות ליהדות: "חלק ניכר מהציבור החילוני (שנקראו בעבר גם 'חופשיים') רואים את היהדות כלאום וכתרבות, וחלקם חשים מחוברים להוויה המסורתית היהודית. לדוגמה: חוגגים את החגים כחלק מהמורשת היהודית, אבל כחגים משפחתיים ולא כצו האל". עוד נכתב כי "יש המוסיפים להגדרת החילוניות היבטים נוספים, כמו האמונה בריבונות האדם על גורלו", וישנה הפנייה להערת שוליים שקושרת גם את זה לתרבות היהודית: "יש לציין שאף במקורות דתיים יהודיים קיימת תפיסה של ריבונות האדם לגורלו במסגרת עקרון הבחירה החופשית".

השסע העדתי בישראל מתואר בפסקה אחת בספר, לצד אזכורים בודדים לאורכו. פרופ' יוסי דהאן, יו"ר מרכז "אדווה", התייחס לכך במאמר שפרסם באתר "העוקץ": "בעולם המקביל שיצר הספר, מלבד שלוש שורות זניחות על 'השסע העדתי', אין מזרחים ואשכנזים בישראל, אין עיירות פיתוח, אין שכונות מצוקה, אין היסטוריה של קונפליקטים על קרקעות, משאבים והזדמנויות", כתב. "בעבור כותבי הספר 'כולנו יהודים ולמה לסכסך'".

ההתייחסות לרצח רה"מ יצחק רבין בספר גם היא קצרה במיוחד וכוללת כמה פסקאות בודדות ושטחיות. על אף שישנו בספר גינוי של הרצח, הרוצח יגאל עמיר מוזכר בקצרה רק בשמו, ללא הרקע שלו והרקע למעשיו. מיד לאחר מכן יש מטלה עם ציטוטים שנאמרו על הרצח, אחד של פרופסור אריה נדלר והשני של מני מזוז. נדלר טוען כי היתה הסתה לפני הרצח או "תנאים חברתיים שעודדו את המחשבה הגורמת להתנתקות מוסרית מהציווי 'לא תרצח', ומציגה את הרצח אפילו כמצווה". מדבריו של מזוז מובא הציטוט עליו התקומם העורך הלשוני יערי במכתבו לשר: "היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז אמר כי לא הוכח שרצח ראש הממשלה יצחק רבין הוא תוצאה של הסתה. 'הייתי מאוד נזהר מליצור לינקג׳ [קישור] בין אירוע כזה או אחר להסתה כזו או אחרת. אני יודע שנוהגים להזכיר שוב ושוב את רצח ראש הממשלה יצחק רבין כפועל יוצא של הסתה. עד היום איש לא הוכיח את זה ואין לנו שום אינדיקציה [עדות] לכך. הדבר הברור היחיד הוא שהרצח היה תוצאה של כשל אבטחתי…", נכתב. התלמידים נשאלים מה גבולות חופש הביטוי לפי הדוברים.

שינוי ביחס לספר האזרחות הקודם מורגש גם בסוגיית המהפכה החוקתית בתחילת שנות ה-90, במסגרתה חוקקו חוק כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק. הביקורת על חוקים אלה בספר החדש היא רבה, ומתייחסים אליהם כמהפכה חוקתית שכמו נעשתה בצורה לא הגונה במחטף של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרן ברק. עמוד שלם בספר מביא טענות בעד ונגד המהפכה החוקתית, כשבין הטיעונים נגד נכתב כי ״העם לא הסמיך את הכנסת לאמץ חוקה״, וכי ״הכנסת עצמה לא התכוונה לאמץ חוקה… חוקי היסוד שנחקקו בישראל ב-1992 עברו ללא כל דיון ציבורי ממשי, ובנוכחות מצומצמת של חברי כנסת". טיעון נוסף שמובא נגד החוקים קובע כי "בית המשפט יוצר את החוקה, אך הוא אינו מוסמך ולא ראוי שיהיה מוסמך לעשות זאת… מצב שבו בית המשפט הוא המכריז על החוקה, פוגע בעיקרון הדמוקרטי של הפרדת רשויות".

ההחלטה על כתיבת ספר חדש התקבלה בתקופת שר החינוך גדעון סער ויו"ר המזכירות הפדגוגי צבי צמרת, לפני כשש שנים. כעת, לאחר ציפייה ארוכה ומחלוקות רבות על אופיו, מתפרסם הספר לציבור בעיתוי מעט בעייתי, רגע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. יש הטוענים כי משרד החינוך כיוון את הפרסום לתאריך זה על מנת לצמצם את הדיון הציבורי בנושא.

הקואליציה לדמוקרטיה בחינוך, שפעלה רבות בניסיון לחשוף את תהליך עבודה על הספר, מסרה כי "אף שהמחאה המקצועית והציבורית הניעה שינוי משמעותי וחשוב בתכני הספר החדש באזרחות, הכשל המרכזי נותר בעינו: הוראת האזרחות המשותפת לכל הזרמים צריכה להיבנות במשותף ומתוך הסכמה. העובדה שהספר נכתב על ידי נציגי זרם אחד, תוך הדרה של הזרמים האחרים, מובילה לשינוי יסודי בהוראת האזרחות: מבירור הפרשנויות השונות ביחס לאופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה יש מעבר להכרעה לא מוסכמת בדבר דמותה של המדינה. המדינה כמדינת לאום אתנית בעלת משטר רפובליקני ומאפיינים יהודיים דתיים בפרשנותם האורתודוקסית. החלטה משמעותית שכזו על דמותה של המדינה צריכה להתקבל תוך דיון ציבורי בכנסת ישראל ולא להגיע להכרעתו של משרד ממשלתי - חשוב ככל שיהיה".

ד"ר ריקי טסלר, מהפורום האקדמי לאזרחות ואחת הפעילות המובילות בנושא, הוסיפה כי "למשרד החינוך אין סמכות להכריע את הוויכוח על אופיה של המדינה היהודית והדמוקרטית ואין לגיטימציה לכפות תפיסת עולם אתנוצנטרית על כלל הזרמים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות