סוף סוף בשורות טובות. תלמידי ישראל בכיתות ח' וד' ביצעו מהפך אדיר והם כיום נמנים שוב על הקבוצה המובילה בהישגים לימודיים. אמנם הפערים בין יהודים לערבים, ובין תלמידים מרקע מבוסס לתלמידים מרקע חלש ממשיכים להתקיים, וישראל עדיין בין המובילות ברמת הפערים, אך בכל זאת השיפור הוא ניכר ומגיע יישר כוח לתלמידי ישראל, למוריהם, ולשר החינוך. האומנם?

הניסיון המצטבר של המדינות המשתתפות במבחנים הבינלאומיים מצביע על כך שמדינות משפרות את הציונים של תלמידיהם בין מבחן למבחן במספר נקודות בודדות, ואת מיקומן במידרג במספר מקומות קטן. קפיצות גדולות בציונים ובמיקום הן נדירות מאד, ולעיתים קרובות אינן חוזרות על עצמן במבחן הבא. גם במבחנים הנוכחיים הרוב המכריע של המדינות שינו את ציוניהן ואת מיקומן במידה זעומה. על רקע נתונים אלה קשה שלא להתפעל מחד מהשיפור של ישראל במבחנים הנוכחיים ומאידך להתייחס אליו בספקנות. נראה שרק קטאר וסעודיה הציגו שיפור רב יותר בצייוני תלמידיהן. בשאר המדינות,  השינויים היו קטנים הרבה יותר.

הערת אזהרה זאת תקפה כפליים לאחר שהתברר שהאחראים למחקרים הבינלאומיים מסתייגים, מסיבות שונות, מהאפשרות להשוות בין המבחנים. אין בכוונתי להיכנס לוויכוח בין הממונים על עריכת המחקר בארץ (ראמ"ה) לבין האחראים על המחקר הכולל. אומר רק, שעל פניו יש ארבע אפשרויות למתן הסבר לקפיצה הגדולה בהישגי התלמידים בין 2007 ל-2011:

• הנתונים, הן מ-2007 והן מ-2011 מדוייקים, משמע הישגיהם של תלמידי ישראל, מערכת החינוך, והשר העומד בראשה מדהימים.

זו, כמובן, האפשרות הנוחה ביותר להנהלת משרד החינוך שכן היא מצביעה על הישגים מדהימים ויוצאי דופן של המערכת בארבע שנים אלו.

• הנתונים מ-2007 ומ-2011 אינם נכונים בשל בעיות בתרגום שאלות העוגן, בשל השיעור הגבוה של אלו שלא נבחנו בישראל. משמעות הדבר היא כי לתוצאות מבחנים אלו, כלל אין משמעות וחשיבות, מה גם שייתכן שגם במדינות אחרות הנתונים אינם מפוקחים.

מי שטוען כך צריך כנראה להסיק את המסקנה שעדיף לא להשתתף במבחנים הבינלאומיים בכלל.

• נתוני 2007 מדויקים ונתוני 2011 לא מדויקים ומוטים כלפי מעלה (בין אם במידה רבה ובין אם במידה מועטה). כלומר, אין שינוי של ממש או שהשינוי הוא קטן בהרבה מהמוצהר, מבחינת מערכת החינוך ודירוגה לעומת המדינות שאנו רוצים להשתוות אליהן.

הטוענים כך מעלים נימוקים שונים. השיעורים הגבוהים של התלמידים שלא נכללו במבחנים; ההתאמה שנעשתה בין תוכניות הלימודים והנושאים הנלמדים בכל שנה לבין נושאים הנבחנים במבחנים הבינלאומיים; התוצאות הושגו כתוצאה מהשקעה כספית גדולה בתוספת שעות לימוד והדרכת המורים; ולבסוף יש האומרים שעל מנת להצליח במבחנים ננקטו צעדים הגובלים בהונאה.

במענה לטענות אלה אפשר לציין, כי שיעורי אי-ההשתתפות במבחן היו דומים בשני המבחנים; כי אין שום פסול בהתאמת תוכניות הלימודים למבחן כל עוד לומדים את הדברים הנכונים; וכי אין רשום רע בכך שמשקיעים משאבים ניכרים על מנת להצליח במבחן כל עוד ההשקעה אינה חד פעמית. באשר לטענות הרמייה הרי שיש להוכיחן. נגד כל הטענות הללו יכולים משרד החינוך וראמ"ה להצביע על כך שבשנים הרלוונטיות היתה עלייה מקבילה בהישגים במבחני המיצ"ב.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל נראה שאין לכפור בכך שנרשמו התקדמות ועלייה בהישגי  מערכת החינוך בשנים האחרונות, ככל שהדבר בא לידי ביטוי בתוצאות של מבחנים הישגים לימודיים. האם ההתקדמות היתה כה מהירה כפי שהדבר מוצג על ידי משרד החינוך, והאם יש לייחסה לשר החינוך הנוכחי בלבד, כאן התשובה מורכבת יותר והרבה פחות חד משמעית.

• נתוני 2007 מוטים כלפי מטה (בין אם במידה רבה ובין אם במידה מועטה) ונתוני 2011 מדויקים, ועל כן אפשר להניח שמצבה של ישראל לא היה כה גרוע בעבר, והוא ממשיך להשתפר, אך השיפור הוא קטן בהרבה או במעט מהמדווח.

נגד טיעון זה אפשר להעלות את הטיעון שמיקומה הנמוך של ישראל במבחנים הבינלאומיים לא היה אופייני למבחני TIMSS 2007 ו-PIRLS 2006 בלבד. ההישגים הנמוכים של ישראל באו לידי ביטוי גם במבחני PISA השונים (שאינם מתייחסים לתוכניות לימוד ספציפיות כי אם להבנת הנושאים הנלמדים) ובמבחנים קודמים שנערכו ביוזמת IEA. לעומת זאת, לא ניתן לבטל את הדברים שנאמרו על ידי מנכ"לית ראמ"ה בדבר האפשרות שהישגי התלמידים הישראלים במבחנים הקודמים (לפחות אלה שאורגנו על ידי דIEAׂ) היו מוטים כלפי מטה.

לסיכום, ניתן לאמר שלמרות שאכן נרשמה התקדמות של ממש בהישגי התלמידים בישראל, בחינוך אין קיצורי דרך. בשנים 2011-2001 כיהנו שלושה שרי חינוך, לפרק זמן ארוכים יחסית: לימור לבנת מהליכוד (2006-2001), יולי תמיר מהעבודה (2009-2006) וגדעון סער מהליכוד (2012-2009). אם מישהו נאיבי מספיק כדי להניח שלשרי החינוך יש השפעה ישירה ומידית על הישגי התלמידים בבחינות הבינלאומיות הרי שאת כישלון מבחני 2007 אפשר ליחס בעיקר לשרה לימור לבנת, ואילו את הישגי 2011 בעיקר ליולי תמיר שהשכילה להגיע להסכם עם המורים על "אופק חדש", וחלקית לשר גדעון סער שידע להתאפק ולא להכשיל את ההישג של קודמתו בתפקיד.

אין צורך להפחית בחשיבות הידע והלמידה. וגם לגאווה לאומית יש מקום. כל מה שחשוב להדגיש הוא שיש להתייחס לנתונים הנמסרים לנו לעיתים מזומנות בזהירות, ולא לוותר אף פעם על הראייה הכוללת, על ניסיון החיים המצטבר ועל המידע המחקרי שנצבר לאט ובשקדנות. כל אלה, מאפשרים לומר גם היום, שמערכת החינוך שלנו, על כל בעיותיה, נמנית בהחלט על המערכות הטובות בעולם. לא הכי טובה אך מהטובות.

מיקומנו הריאלי הוא בין החלק התחתון של העשירייה השנייה ועד החלק העליון של העשירייה השלישית, למי שהדברים חשובים. אך מה שחשוב יותר הוא שלמיקום ולתוצאות המבחנים יש רק קשר חלש אם בכלל למסלול ההתקדמות באיכות החיים במדינה, כאשר לגורמים הכלכליים, הפוליטיים, הארגוניים והאידיאולוגיים יש חשיבות רבה גם כן, אם לא רבה יותר.

לפיכך, הייתי מציע לעצמנו להתבונן היטב בתוצאות המבחנים הבינלאומיים, ללמוד מהם, להפנים את לקחיהם, ולייחס להם את רמת החשיבות הראויה, אך לא למעלה מזה.

הכותב הוא חוקר בכיר מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. דבריו מבטאים את עמדתו האישית ולא את עמדת המרכז