הפריימריז בליכוד היו אמורים להעניק תנופה למפלגה בעקבות הצניחה האחרונה בסקרים, אך בעקבות התקלה במערכת ההצבעה הממחושבת, נמשכה אווירת הפיאסקו. "זו פשוט בדיחה גרועה שמפלגת שלטון לא מצליחה לקיים בחירות, ככה ינהלו גם את המלחמה באיראן כנראה", מנבא פעיל ליכוד מראשון לציון, כשאוזנייה נעוצה באוזנו ובעיניו מבט נואש. "זו קונספירציה", ניסתה פעילה אחרת למצוא הסברים, "לא יכול להיות שזה קרה בטעות".

הפריימריז המבורדקים האלה, אם יסתיימו מתישהו, יכולים להסתיים בהכתרת מירי רגב, שהצליחה להשתחל לדילים מרכזיים, כהפתעת הבחירות. באותה מידה שההתבטאויות השנויות במחלוקת שלה עצבנו את השמאל, הן שימחו רבים מחברי הליכוד. "תן להיות האשה הראשונה ברשימה, כפרה, אחרת מה זה שווה?", אמרה לאחד הפעילים שהחמיא לה. אם תצליח במשימה הזו, נצטרך להתרגל לציין את המילה "שרה" לפני השם מירי רגב.

קיבלתי רשות להתלוות אליה, לבלות אתה במכונית כשהיא והיועץ שלה איתן כהן נוזפים ומתחננים חליפות בטלפון בפני פעילים ומאכערים למיניהם, ומנסים להבין מה לעשות עם התקלה במחשבים. זה לא דבר מובן מאליו: חיים כץ סרב, והרשה להגיע רק לתחילת המסע.

אנחנו נפגשים בחניון של הקאנטרי קלאב בחולון שמנוקד כולו בדוכנים, שגודלם מקביל לקיקיוניות המועמד. יש תור ארוך להצבעה. בגלל שמערכות תקשורת המחשבים קרסה, הם ממתינים בשקט. רוב הליכודניקים שב-1977 היו צעירים, היום כבר מבוגרים. העבודה והבית היהודי עברו מהפכה צעירה, הליכוד לא. רגב עוברת ולוחצת לכל אחד יד ואומרת 'מירי רגב, 149'. זה המספר שלה.

רגב אהובה מאוד כאן. היא נראית כמו הליכוד: תערובת של שמרנות וקריצה, תשוקה ואפרוריות, קשיחות לצד מגע אישי ופטריוטיות בכל מחיר, גם על חשבון המדינה. אפס אחוזי הדר. "שבי לידי, שיגידו שאני אדם חשוב", מבקש מישהו. "לא מצאתי יפה יותר ממך", מתעקש גבר משופם. רגב מודאגת ולא מצליחה להסתיר את זה. המקום מלא בשלטים ודוכנים של המועמדים המתחרים, אבל אין לרגב שום שלטים, שום דוכן, שום פלייר. רגב רוצה שלט גדול. היא מצביעה על מקום מסוים שבו היא רוצה את שמה. "תחבר מכאן לכאן", היא מבקשת. מסבירים לה שאי אפשר כי זה קרוב לקלפי, אבל היא ממשיכה לדרוש שלט. "אני רוצה שלטים גדולים", היא אומרת לאחד הפעילים. לא ברור אם יצביעו לה, אבל האנשים סביב מתים עליה וכולם מבקשים להצטלם אתה. 

בגלל תקלת המחשוב, אין אווירה צוהלת בפריימריז השנה, אלא תחושת עגמומיות קלה, הפוך מהפסטיבל הליכודניקי הצפוי. זו אמנם שעה מוקדמת ובכל זאת הרצפה מלאה דפים של המועמדים ועליהם סימני סוליות ובוץ. שיא הכיעור במערכת הבחירות המוקדמות בליכוד קשור להשמצת המועמד, קהת סיני, הרץ למחוז תל אביב. כל הכביש והרחבה עמוסים בדפים לא חתומים המציגים את סיני מחובק עם יאסר ערפאת כשלצדו אחמד טיבי, בצירוף ידיעה חדשותית עתיקה של נתניהו המתנער מסיני.

סיני, מי שהיה עוזר אישי של מנחם בגין ומשורר שפרסם שני ספרים, לא מודאג ואפילו משועשע: "בכל מערכת הבחירות ספגתי השמצות. הייתי עכשיו בחולון, וראיתי מישהו הולך ומפזר את הדפים על הרצפה. לא התייחסתי. אלה השמצות בעילום שם. יש מועמדים נואשים שלא יכולים להיבחר בזכות הכישורים, אז הם נאלצים להשמיץ. תמיד מתקיפים את החזקים. המצביעים יודעים במי ביבי תומך. זה יביא לתוצאה הפוכה". אני מראה לאיתן כהן את התמונות של קהת סיני והוא אומר "אוי ואבוי". רגב מסתכלת ומתנערת, "נראה לי שהוא לא רץ בליכוד", היא אומרת.

אנחנו נוסעים מהקאנטרי בחולון לכיוון בת-ים. השלט של רגב מודבק על החלון לצדי, כך שאני לא יכול לראות את הדרך. רגב לחוצה בגלל משהו שקורה בראש העין ולא הבנתי עד סופו. מסתבר שהיא נמצאת רק ב-50% ברשימת מומלצים מסוימת והיא מנסה לסדר את העניין. זה קרב הישרדות במרוץ שלה לצמרת. "תביא שני בחורים שיקבלו כל אחד אלף שקל, שיעמדו ושיחלקו דפים. תתנפל עכשיו", היא אומרת לפעיל בשם פרדי בטלפון. "זה לא זמן להגיד שאתה מעריך אותי. זה עוד קול ועוד קול". אנחנו פונים, עוברים ליד שלט גדול באזור תעשייה, לא קשור לפריימריז, והיא מפנטזת "צריך שיהיה כאן שלט ענק של מירי רגב".

בבת-ים אנחנו חונים על מדרכה ויוצאים במהירות. רגב דורכת על מדבקת צחי הנגבי, מסירה אותה בנונשלנטיות ומשליכה לרצפה. ליד הקלפי הלא ממש פעילה יש דוכן של השגת מתנדבים לליכוד. הבחור שעומד בו מנסה לפנות לאנשים שיתנדבו לסייע בבחירות עצמן. אבל כולם חושבים רק על עצמם, ולא על המפלגה. התקלה גם הורסת קצת את החשק מהליכוד. הדף ריק. הוא החתים אפס מתנדבים. בהתחלה הבחור שותק אבל לאט לאט תופס ביטחון ופונה לאנשים. גם אז, איש לא רוצה לסייע. "לא רוצים להתנדב? לא רוצים לקחת מצביעים באוטו? חוג בית?", הוא מתחנן. מתייחסים אל המסכן כאילו היה אוויר. אני היחיד שמעניק לו יחס אז הוא מנסה להשיג את פרטיי, אז גם אני מתחיל להתעלם ממנו. הוא מנסה להבין למה הדוכן שלו לא פופולרי. מסתכל על תמונת נתניהו בראש הדוכן. "אני מייצג את ביבי? טוב, הוא כבר משוריין בגלל זה לא באים".

גם אם פייגלין הוא לא כוס מיץ הענבים שלי, נראה כי הפעילים שלו הם היחידים שפועלים מתוך איזו אידאולוגיה שאינה קרייריסטית, היחידים עם זיק תמים בעיניהם. הם גם הצעירים היחידים בשטח, אם אתעלם מהנערות הבלונדיניות ששכר מטה ישראל כץ. "הצבעת פייגלין?", שואל את מירי רגב אחד מהם. "בוודאי", אומרת מירי רגב מיד.

ואכן, אם משהו נעדר בפריימריז זו המלחמה. עמוד ענן? איש לא מדבר עליה. המבצע האווילי והמיותר הזה שהדיו ודמעותיו שקעו רק לפני כמה דקות לא הוזכר כלל, לא מופיע בשום שלט. למעשה כמעט שום נושא אידאולוגי לא עלה בפריימריז. רק רשימות, דילים ונגיעות מלוחששות בצד. זה אולי המקום הא-פוליטי ביותר במדינת ישראל. נהג המונית פחד שיכעסו עלי כי אני ב"הארץ" השנוא בימין, אבל כולם רק רצו שיכתבו עליהם, והתייחסו אלי יפה מאוד.

השעות מתקדמות והכעס על התקלה במחשבים מתגבר. "מירי, תשברי להם את הראש", צועק פעיל. אני חושב שהם מתכוונים לשמאל או לחמאסטאן. והוא מוסיף בשנאה, "לאנשי המחשב". "גועל נפש, איך זה קורה בפריימריז?", היא אומרת בחוסר סבלנות. כשאנחנו מגיעים למכונית, עומד ליד המכונית שוטר שלא מרוצה מכך שהמכונית חנתה במקום אסור. "פעם הבאה לא לחנות על המדרכה", הוא ממלמל ומסיים ב"בהצלחה".

במכונית צריך להיות בשקט כי היא מתראיינת לרדיו קול הים האדום מאילת. זה הרדיו המקומי השלישי שלה היום. כשאנחנו חולפים ליד בית קברות, היא מחמיאה לאילת כעיר תיירות גדולה וניגשת לביזנס, "החלום שלי להיות מדורגת הכי גבוה שאפשר", היא לא מתביישת לומר.

רגב מקבלת יותר ויותר מידע על מקומות שבהם אין לה שלטים. "זה מה שקורה כשלוקחים אנשים בהתנדבות", היא אומרת ליועץ שלה. היא מסבירה לי שהיום קמפיין צריך 400 אלף שקל כשהיא השקיעה 200 אלף מקסימום. "סגור את העניין של פייגלין, זה משגע אותי", היא אומרת לאיתן.

אנחנו מגיעים לאתר הבחירות בראשון לציון. לאחר האכזבה בבת ים וחולון, סוף סוף מולנו שלטי ענק של מירי רגב. "תראה איזה יופי", היא שמחה. כולנו מתרגשים והיועץ שלה מסביר לי שראשון לציון היא אחד משלושת הסניפים הגדולים ביותר. רגב יוצאת בראש מורם ואז מישהו צועק אליה "שלום, גילה גמליאל".

רפאל ואיתי מגבעת שמואל הם שני בני 16 המחלקים דפים בצורת פאזל של לאה נס. "הדעות שלה טובות", הם מנמקים ומספרים: "רוב האנשים נחמדים. אבל קיללו אותנו, לכו ללמוד. הם לא כיבדו אותנו רק כי אנחנו קטנים".

לידם, ארז, משוחרר טרי מצה"ל, שמחלק דפים של סילבן שלום. אני שואל אם הוא מתנדב. "איזה מתנדב? אני מתנדב?", הוא אומר בגועל. הוא מספר שהיה בעזה עכשיו. אני שואל אם התאכזב שלא נכנסו. "מה פתאום, רעדו לי הביצים, פחדתי למות". הבנות לידו, עם דפים של ישראל כץ, מביטות בו בזלזול, "יש בחורים יותר אמיצים כנראה", הן אומרות. "למה להיכנס לשם? שימותו חיילים?", הוא אומר, "נראה אתכן נכנסות". הוא מראה לי בסלולר תמונות של עשרות רימוני-יד מסודרים. "אלה רימונים שהיינו צריכים לזרוק לבתים", הוא אומר בהתלהבות.

אני מאבד את מירי רגב ומתנחם בשוקולדים הקטנים מהדוכן של כרמל שאמה, שבשל החום נמרחים לי על הדפים. סילבן שלום (שבדוכן שלו מחולקות חמסות) מגיח לפתע. הוא נראה מודאג מאוד, בגלל התקלה במחשבים. "לבטל את הבחירות", דורש מישהו וכולם מצטרפים בכעס. רעייתו של שלום, ג'ודי ניר מוזס, מגיעה בבגד אופנתי ומתחבקת עם כולם. "את מלכה, ג'ודי. אני מתה עליך. צריכים לראות אותך יותר בטלוויזיה", אומרת מישהי. שלום מנסה לקחת כמה פעילים מרכזיים לצד, אולי לסכל את רשימת החיסול נגדו שעליה כתבה ג'ודי בטוויטר, אבל כל פעם הוא מוקף מחדש באנשי ליכוד שמתלוננים על זה שלא הצליחו להצביע. מישהי מספרת שעמדה 45 דקות וניסתה. הוא מספר שדיבר עם נתניהו זמן ארוך ו"ראש הממשלה בלחץ". את מצב הרוח המשברי קוטעת פעילה צעירה שמתחילה לצווח "סילבן, סילבן". אבל איש לא מצטרף אליה, כי כולם מדוכאים, והיא מפסיקה במהירות.