02:58
בסדרת חוברות ״טרזן מלך הג׳ונגל״, ששורבטו להשלמת הכנסה בידי כותבים מקומיים, הודפסו בין רחוב אלנבי לכרם התימנים בתל אביב והשפיעו על דור של נערים ישראלים בעשורים הראשונים לקיום המדינה, הלכו חבריו של הפיל טנטור, בהגיע שעתם לגווע, לחלקת יער, ״בית הקברות של הפילים״. זה היה מעבר אצילי, כדרך הטבע, ממלכות החיים למלכות המוות.
בג׳ונגל הפוליטי של ישראל 2012, הפילים, ראשיה לשעבר של מפלגת העבודה, מצאו לעצמם תחליף: ״התנועה״ בראשות ציפי לבני. עמרם מצנע ועכשיו עמיר פרץ הגיעו למרום המעמד בעבודה, נפלו ממנו והתקשו להשתלב כחברים מהשורה השנייה; כך נהג, בעצם, גם אהוד ברק, שהעדיף לקחת שליש מהמפלגה החוצה ובלבד שלא יישאר כפוף למנהיג אחר. קדם להם שמעון פרס, שהפסיד לפרץ והצטרף לאריאל שרון בהקמת קדימה. לא בנקל יחזור מספר 1 להיות מספר 2. פרס הסכים לכך אצל יצחק רבין, אבל לא אצל פרץ. עם כל הכבוד, היה הבדל קטן בין רבין לפרץ.
מועמדים בבחירות המקדימות בעבודה, שנתקלו בשיטותיו של פרץ, מיהרו לסלוד מהן. הוא דרש מהם נאמנות אישית מוחלטת ומשמעת עד כדי סגידה. גם מי שהתאכזבו משלי יחימוביץ', שהבטיחה תמיכה ולא קיימה, העדיפו אותה לבסוף על פרץ - ואין לכך כל קשר לשלום. לבני עוד תגלה אם התינוק שהונח בעריסה על מפתן דלתה יגדל לעזור לה, או יהיה לגולם הקם על המאמצת שלו.
רק בנימין בן אליעזר, שהתחיל בתמ״י של אהרן אבו-חצירא (האמנם היה גם אירוע חולף כזה, או שמא היה זה חלום?) ועבר ל״יחד״ של עזר ויצמן והשתחל איתו לעבודה, לפני כמעט 30 שנה, פואד הנצחי לבדו מקבל את הדין ומשלים עם הנסיגה מהבכורה. אבל פואד יש רק אחד, בעיקר מאז שקצת רזה במשקלו. ההקבלה, כמובן, אינה מושלמת, כי פרץ הוא יותר טרזן מטנטור, ובכל זאת יש בדילוג של פרץ אל לבני כדי לסתום חצי-פה בביקורת עליו: זה לא שהוא מסרב לשרת תחת אשה, אלא רק תחת אשה מסוימת.
למצנע, אולי האלוף בדימוס האיכותי ביותר שנותר כרגע בפוליטיקה, בהמתנה לסוף הצינון המגביל משוחררים טריים, חסר רק פרט שולי להיענות להזמנת שלי יחימוביץ' להתברג בצמרת רשימת העבודה לכנסת - ההזמנה לא באה. תקנון המפלגה מאפשר ליחימוביץ' לשבץ במקומות הגבוהים שני מגנטי-קולות, שוברי-שוויון, כרצונה. היא חשבה על סדר גודל של לבני, אולי ברק, לא מצנע, אף שלאחר נסיגתה מתמיכה באורי שגיא נותרה ללא איש ביטחון מובהק (ולא, עמר בר-לב עדיין אינו במעמד כזה).
בחירות 2013: כל העדכונים באתר "הארץ"
גם ללא ינשוף פוליטי ניתן לאבחן אצל יחימוביץ' שכרון כוח ליד ההגה. לבני הגישה לה הצעות סבירות ביותר: להתאחד תחת מנהיגותו של פרס, ששקל ברצינות לפרוש מהנשיאות לטובת סיכוי אמתי לזעזע את המפה הפוליטית עכשיו ואת מדיניות הממשלה אחר כך; להיות מספר 3 אחרי פרס ויחימוביץ'; לחלק ביניהן ברוטציה את ראשות הממשלה שאינה נמצאת בהישג ידן (ובמיקוח נוקשה יותר, היתה יחימוביץ' משיגה מניות רבות יותר, שני שלישים מהכהונה לעומת שליש ללבני); לגרום לבוחרים המתוסכלים והמיואשים עד כדי אדישות להאמין שיש טעם להתעורר ב-22 בינואר ולבוא בהמוניהם לקלפיות.
יחימוביץ' הגיבה בשלילה נחרצת, גאוותנית, כאילו מוציאים מבין לסתותיה נתח מהטרף העסיסי שכבר היה מוכן לעיכול, רגע הצילום בבית הנשיא, לאחר קבלת הכפתור האדום מבנימין נתניהו; ולחילופין, מחשש שעם לבני ובוודאי עם פרס תיאלץ להתחייב מראש שלא להצטרף לממשלתם של נתניהו וידידה גדעון סער.
פרץ ולבני במסיבת העיתונאים.
צילום: אלון רון
לא שהיה הכרח בהתחייבות חד-משמעית ובלתי חוזרת כזו; די היה בהבעת העדפה כנה ובמאמץ לממש אותה, בלי נפילה על החרב. מצנע נדר ב-2003 שלא להצטרף לממשלת שרון, למעשה בכל תנאי. אילו מצא נוסח שיגניב אותו לתיק הביטחון של שרון, היה מבצע את פינוי עזה ונשאר משקל נגד לליכוד, בלי הקמת קדימה ובלי נתניהו, שהיה נדחק לשוליים או מקבל את הדין.
האיש שדרבן את מצנע למהלך ההוא של ״לא עם שרון״ היה חיים רמון, אותו רמון שהזדרז לחבור לשרון כדי להקים את קדימה ומינה עצמו עכשיו לאמרגן של לבני. האם אך מקרה הוא שרמון ופרץ היו חברי ״השמינייה״ השאפתנית של העבודה בתקופת רבין ופרס, ושפרץ נבחר לראשות ההסתדרות לאחר רמון?
רמון, יחד עם יואל חסון, עד השבוע בקדימה וכעת עם לבני, הוא גם חצי מההסבר לסירובו של רוני בר-און לחבור ללבני. בר-און היה מסוגל להוסיף משקל רב לרשימה, כמועמד לכל תיק בכיר - אוצר, ביטחון, משפטים, פנים. אבל הוא, אולי בהומור עצמי המתחרז עם ״בר-און חברון״, השיב בשלילה, בגלל ״רמון-חסון״.
התמרון המחושב: אולמרט בחוץ, שטרן חמק, מצנע ופרץ בפנים
לבני, שעד לאחרונה לא הצטיינה בתכסיסים פוליטיים, תמרנה השבוע היטב תחת לחץ. תחילה נזהרה שלא לקומם נגדה, לאיבה פעילה, את אהוד אולמרט - היא לא היתה מכתימה עצמה בשותפות עם עבריין מורשע, אך לא ראתה טעם לומר זאת בטרם יודיע אם הוא מתמודד. אחר כך לכדה את מצנע, כמועמד ביטחוני ראוי, ואת פרץ, המסמל איגוף של יחימוביץ' משמאל - ובתנאי שפרץ יביא אתו גם בוחרים. על צד השלילה, נכשלה לבני קשות בחיזור אחר אלעזר שטרן. ייתכן שיביא קולות; ודאי שיבריח ממנה את מי שמסתייגים ממנו.
ניצב בדימוס דוד (צורי) צור, שכמעט היה מפכ״ל, הוא רכש טוב, אך ליחימוביץ' מועמד טוב עוד יותר לתיק ביטחון הפנים: ניצב בדימוס משה מזרחי. שיבוץ מזרחי לתפקיד זה בממשלת הצללים שלה והתחייבות לתבוע למענו את התיק, גם אם לא תרכיב את הממשלה, יכולים לסייע ליחימוביץ'.
עכשיו, כמובן, מתפללים הכל לאלוהי הסקרים, שיפסקו לאיזה כיוון ובאיזו עוצמה השפיעו מהלכים-מהפכים אלה. אולי לא יגרעו מהעבודה, לא מיד: פרישת ברק הועילה ליחימוביץ', וסירובו של שאול מופז לפרוש לאחר הפסדו ללבני גרם לתהליך התפוררותה של קדימה, אף שעל פני השטח אירעה ההתפוררות לאחר שמופז גבר על לבני.
בפוליטיקה האמריקאית מרבים לצטט את דובר המפלגה הדמוקרטית שהתבקש להגיב על עריקה של פוליטיקאי שנוי במחלוקת, ראש עיריית לוס אנג׳לס סם יורטי, אל המפלגה היריבה, הרפובליקאית. הדובר השיב בעקיצה רב-כיוונית. בצעד אחד, אמר, שיפר יורטי את איכותן של שתי המפלגות. ייתכן שהקפיצה של פרץ מזרועותיה של יחימוביץ' לחיקה של לבני תגדיל את כוחן של העבודה והתנועה גם יחד; ואם לא, יהיה זה מדד טוב למשקלו האמתי של פרץ, כמו אדם המבקש לשקול חתול מתפרע- לא פיל - ועולה על המאזניים איתו ובלעדיו כדי לחשב את ההפרש.
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
