לא חייבים להיות אניני טעם, טהרנים מושבעים או אסקפיסטים, כדי להרגיש תחושת קבס עמומה מזדחלת לה במעלה הגרון ומתקשה לכדי גוש חונק, לנוכח מה שמתרחש בפוליטיקה הישראלית בימים האלה. כמה אישי, אופורטוניסטי, ציני ומייאש, זה עוד יכול להיות. לאן נגיע. נכון, עברנו לא מעט מערכות בחירות סוערות והפכפכות, אבל פשיטת רגל ערכית ונורמטיבית בממדים שכאלה, ספק אם חווינו. סחר סוסים מריח יותר טוב ממה שקורה במערכת הבחירות לכנסת ה-19. מתמודדים חדשים ופוליטיקאים ותיקים, משוטטים בין מפלגות כמו עקרות בית בין דוכני העגבניות בשוק. או שאולי הם הסחורה שעל המדף.

מאיר שטרית כזה: בשנה החולפת הוא הספיק להיות נגד ציפי לבני ושאול מופז, אחר כך נגד לבני ועם מופז, והיום הוא עם לבני נגד מופז. אלמנטרי. או יועז הנדל, הבחור הערכי שהודח מלשכת ראש הממשלה בשל פרשת נתן אשל: הוא בדק אופציות בבית היהודי של נפתלי בנט, אצל יאיר לפיד ביש עתיד, ברשימת עם שלם של הרב אמסלם, ובהתנועה של לבני. כל הספקטרום כמעט, מחוף אל חוף.

או מיודענו, עמרם מצנע: רק לפני 14 חודשים הוא התמודד לראשות העבודה, לאחר שגישש במפלגות אחרות. הוא גרף את מקום הרביעי מבין ארבעה מועמדים. הוא התחייב בחתימת ידו שלא יפרוש, ובתחילת השבוע הפציע לצדה של לבני בנימוק החבוט שלא הוא פרש, אלא המפלגה עזבה אותו. כן ברור. את זה עוד לא שמענו.

איור: עמוס בידרמן

אין שגיאה שמצנע לא עשה בקריירה הפוליטית שלו: הוא נשאר מחוץ לממשלת שרון ב-2003 כשהיה צריך להיכנס; הוא פרש מראשות המפלגה חצי שנה לאחר מכן, כשהיה צריך להתמיד ולהישאר; הוא התמודד כשהיה צריך להימנע מכך; והוא לא התמודד בפריימריז לרשימה כשהדרך הייתה סלולה בפניו לאחד המקומות הראשונים; ואתמול (חמישי), הצטרף אליו עמיר פרץ, מקום שלישי באותם פריימריז בספטמבר 2011.

ההצטרפות של פרץ לציפי לבני היא צעד גדול ללבני ולתנועת התנועה. לא בטוח שלפרץ. ללבני זהו צעד משמעותי, כי היא שיחקה אותה. שעות לפני ששליחי מפלגתה היו אמורים לעשות דרכם למשכן הכנסת בירושלים עם הרשימה הסופית בידיהם, היא הדהימה את המערכת הפוליטית וקבעה את סדר היום. אם לבני היתה אהוד ברק, היינו אומרים עליה שהיא חדרה אל מאחורי קווי האויב, מחופשת למה שזה לא יהיה, (לא לבחורה בלונדינית מן הסתם) וחטפה – או שיחררה, יהיה מי שיגיד – את אחד מסמלי המפלגה הגדולה בגוש המרכז-שמאל.

המבצע לחילוצו של פרץ מלפיתת המוות של שלי יחימוביץ' התנהל בחשאיות גמורה. ליחימוביץ' לא היה מושג שגיבור כיפת ברזל מתכנן לה כיפה אדומה. מנהיגת העבודה בוודאי גם הופתעה מן המיומנות הפוליטית של לבני: האשה שנשאה את דגל הפוליטיקה האחרת, פוליטיקה נקייה מקומבינות ותככים, לא בחלה הפעם בשום טריק או שטיק במאמציה לכונן את מפלגתה החדשה: מלקרוע שבעה ח"כים מקדימה בהתבסס על "חוק מופז" שהיא גינתה בעבר, ועד לצירופם של שני פוליטיקאים שהפסידו בהתמודדות במפלגת האם שלהם ושיבוצם בצמרת הרשימה שבראשה עומדת מי שהפסידה בפריימריז בקדימה. אולי הלוגו המתאים להתנועה, ברוח הסוציאליזם של פרץ, הוא: "מפסידי כל העולם התאחדו"?

אבל מה לעשות, ככה עושים פוליטיקה. לבני הבינה זאת, מן הסתם בסיועו של חיים רמון, שכבר הספיק לשכוח תרגילים מן הסוג הזה. לבני בעצמה, רמון ועוד מקורב אחד שלה, דיפלומט בכיר בדימוס, עשו במלאכת הבאתו של פרץ. רשמית, נמסר אתמול מהתנועה שהם החלו בגישושים בסוף השבוע שעבר מיד לאחר פרסום תוצאות הפריימריז בעבודה, בהם זכה פרץ במקום השני. אבל אף אחד לא ייפול מהכיסא אם נגלה שהמגעים התנהלו עוד בעיצומה של מערכת הבחירות המקדימות בעבודה.

בימים ההם, אחרי מבצע עמוד ענן, פרץ הסתובב מר לב ומלא בטן על יחימוביץ': הוא חשב שהיא צריכה לשאת אותו על נס כיפת הברזל, להתגאות בו, לשבח אותו בפומבי. במקום ליטופים הוא זכה ממנה לכתף קרה ולהתעלמות מופגנת. "היא שונאת אותי", הוא אמר ללא מעט אנשים עמם שוחח לפני הפריימריז ובמהלכם, "היא בזה לי. היא לעולם לא תעשה שום דבר שייתן לי איזשהו קרדיט בציבור".

דקות אחרי פרסום תוצאות הפריימריז לרשימת מועמדי העבודה, הוא התראיין ודרש מיחימוביץ' להתחייב פומבית שלא תיכנס לממשלת נתניהו, בשום תנאי. היא דחתה את תביעתו על הסף. כשנשאל אתמול במסיבת עיתונאים, מדוע לא העמיד בפני לבני תנאי דומה, השיב: "ציפי כבר הוכיחה את עצמה כשסירבה להיכנס לממשלה".

פרץ שכח משהו: גם יחימוביץ' כבר הוכיחה את עצמה. בתחילת הקדנציה הציע לה אהוד ברק, אז יו"ר העבודה, להצטרף אתו ועם חבריו לממשלת נתניהו, בתמורה לתיק התמ"ת הנחשק. היא סירבה. מדוע היא קיבלה ממנו אולטימטום פוגעני ולבני לא? כי את יחימוביץ פרץ מתעב. הוא חדור תחושת נקמה. הוא רצה לדחוק אותה אל הקיר עם התנאים שלו, אבל הוא הלך צעד אחד רחוק מדי. כל תומכיו בסיעה התייצבו לצדה. הם הבינו שהוא מייחל לכישלונה של העבודה בבחירות, על מנת להחיש את הדחתה של יחימוביץ' ולהתמודד בעצמו, או להמליך את חברו, הרב אלוף המצונן פוליטית גבי אשכנזי.

"בסוף", אמרה לבני אתמול, "פרץ לקח הימור וקיבל החלטה לא פשוטה. הוא עזב מפלגה של עשרים מנדטים בסקרים, והלך למפלגה של עשרה מנדטים בסקרים". שעה קלה לאחר מסיבת העיתונאים לבני נשמעה מלאת מרץ. פרץ של שמחה אחז בה: "עמיר מביא קהלים שאלי הם לא מתחברים. מצביעי ליכוד לייט, חברתיים באופיים, או מצביעים שהתלבטו או אלה שלא התכוונו להצביע. זה לא שאנחנו ניקח רק ממפלגת העבודה. ממש לא. מה שעשינו היום יצר מומנטום, יצר טלטלה במערכת. אם נדע להמשיך את התנופה, אני מאמינה שנוכל להגדיל את הגוש, לאו דווקא על חשבון מפלגות אחרות".

אמרו אתמול על לבני שהיא פירקה את מפלגת העבודה. נחיה ונראה. סקרים יגידו. ייתכן שבעתיד יתברר שלא רק שהיא לא פירקה את העבודה, היא חיזקה אותה בכך ששיחררה את יחימוביץ' מנוכחותו של האיש שלא היה נותן לה מנוח לרגע ושהיה חותר תחתיה על בסיס קבוע. לבני הכניסה אליה הביתה פוליטיקאי לא פשוט לתחזוק ולניהול. הנאום הביוגרפי שפרץ נשא אתמול במסיבת העיתונאים העיד כאלף שבחים עצמיים על הלך רוחו של האיש. אני ואני ואני.

בנוסף, לבני תרמה תרומה גדולה למחנה של תומכי כניסת העבודה לממשלה הבאה, בכך ששלפה מן המשחק את האופוזיציונר הראשי לחבירה לבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן. אם יחימוביץ' תרצה להיכנס, לא פואד בן אליעזר ולא בוז'י הרצוג לא ישתטחו על הכביש לפניה. אם כן, זה יהיה רק כדי לרפד את דרכה, כדי שסוליות נעליה לא יוכתמו בבוץ.

זה ציפי או שלי

השיחות בין יחימוביץ' ללבני החלו זמן קצר לאחר שהאחרונה פרשה מהכנסת. יחימוביץ' זיהתה בזמן את האפיל האלקטורלי של לבני, שלא הועם  גם אחרי ההפסד והפרישה, וגמרה אומר להכניס אותה תחת כנפיה, משני טעמים: האחד, כדי לבלום התמודדות עצמאית של לבני. השני, כדי להגדיל את כוחה של העבודה. הסקרים שלה הראו שללא לבני, היא סביב 23 מנדטים. יחד עם לבני היא סביב 30 מנדטים (זה היה לפני האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו).

ההצעה הראשונית שהגישה יחימוביץ' ללבני היתה נדיבה למדי: מקום שני משוריין, תפקיד ממלאת מקום רה"מ, שרת חוץ שאחראית בלעדית על המשא ומתן המדיני. במקרה שהעבודה תהיה שותפה בממשלה, לבני תקבל את התיק הבכיר השני אחרי יחימוביץ'.  

לבני דרשה רוטציה בראשות הממשלה, שנתיים היא, שנתיים יחימוביץ'. "את מעולם לא היית שרה, לא ראית מה זו עבודת ממשלה. לא ישבת בקבינט, לא שמעת את ראשי הצבא מדווחים, אינך יודעת מה לשאול אותם, איך להתייחס אליהם. לא קראת סקירות מודיעין. את מגיעה לא מוכנה", אמרה לבני ליחימוביץ', על פי מקורות בהתנועה. "אני הייתי בכל המצבים והמעמדים האלה. מדוע שאני לא אהיה ראש ממשלה קודם? את תהיה לצדי כשרת אוצר, תלמדי את התפקיד ואז נתחלף".

יחימוביץ' סירבה. השיחות נמשכו. לפי פעילים במפלגתה של לבני, היא ביקשה להביא כמה אנשים מטעמה ולשבצם ברשימה. "אני מקבלת את זה שהעבודה היא המפלגה הגדולה יותר. אני מעריכה מאוד את העובדה שלקחת גוף כמעט מת והחייאת אותו. אבל אני לא יכולה לבוא לבד", אמר לבני. יחימוביץ' סירבה גם לדרישה הזו. רק לפני יומיים, שלושה, כשהחול כבר כמעט ואזל בשעון, היא אותתה לראשונה שתהיה מוכנה להסכים לשריין עוד שניים או שלושה אנשים. אפס, זה היה מאוחר מדי.

הדברים שמצוטטים למעלה הובאו לידיעתם של בכירים במפלגת העבודה. "לא היה ולא נברא", הם טענו, "לבני מעולם לא אמרה ליחימוביץ' שהיא טירונית ושהיא צריכה עוד להשתפשף. אלה דברים שנאמרים כיום, כדי שיראו אור".

עוד אמרו הבכירים: "את לבני מעניינת רק לבני. היא לא באמת ביקשה להוסיף אנשים מטעמה לרשימתנו. בהתחלה היא מילמלה משהו ומהר מאוד חזרה בה. בהתחלה היא אמרה שיש לה בעיה רגשית ונפשית להיות חלק ממפלגת העבודה. היא הרי באה מבית בית"רי לתפארת, היא נסיכת ליכוד. אבל הקושי הרגשי היה נעלם כהרף עין אם דרישתה לרוטציה היתה מתקבלת. זה האבסורד: היא לא רצתה להיות חלק מהעבודה, אבל לא הפריע לה להיות ראש ממשלה מטעם העבודה ולשבת מתחת לתמונותיהם של ברל כצנלסון, דוד בן גוריון ויצחק רבין.

"שלא לדבר על החוצפה. מה פתאום רוטציה? היא פוליטיקאית כושלת, שהתמודדה והובסה ופרשה. לבדה היא מביאה לא יותר מ-9-8 מנדטים ביום טוב. אלה ממליכים אותה לראש ממשלה?"

אנשים המקורבים ליחימוביץ', טוענים כי ככל שהתמשך המשא ומתן בין השתיים, לבני התרככה לגבי אופי הרוטציה. היא הסכימה לשני שלישים-שליש, ובהמשך גם לשלושה רבעים-רבע. אנשיה של יחימוביץ' בדקו את העניין, משפטית וחוקתית. הם הגיעו למסקנה שזה מסובך. "אי אפשר לבחור באדם מסוים כיו"ר מפלגה וכמועמדה לראש ממשלה ובשלב מסוים של הקדנציה להחליף אותו באדם אחר", הם אמרו השבוע. "בסוף, הכל נפל על התואר שלה, על הכבוד שלה. היא עשתה טעות גדולה. אם היתה משכילה מלכתחילה להבין את היתרון הגדול בהליכה משותפת, מפלגת העבודה היתה עומדת היום על 30 מנדטים ויותר. שתיהן היו עומדות בראש – שלי החברתית, ציפי המדינית. מה היא תשיג עם עשרה מנדטים? אפילו עם 12? איך היא תהיה ראש ממשלה? ונאמר שהיא תהיה שרת חוץ – לא מוטב להיות בתפקיד הזה תחת יחימוביץ' מאשר תחת נתניהו? לבני, במו ידיה, בהתעקשות שלה, חיבלה בסיכויי הגוש להחליף את השלטון".

ואצל לבני אומרים: "ציפי היתה רצינית, היא היתה נכונה. היא נתנה צ'אנס פעם אחר פעם. היא לא הוציאה שום דבר החוצה. היא לא דיברה סרה, עד לאמצע השבוע כשגילתה ששלי עושה תרגיל בדמות דחיית וועידת העבודה כביכול, על מנת לתת סיכוי נוסף לחבירה. שלי אשמה".

ככל שיענוהו

דיפלומט זר ממדינה חשובה באירופה נפגש השבוע עם פוליטיקאי בכיר מגוש המרכז-שמאל. הזר פרש באוזני בן שיחו את הדילמה בה מתחבטים מנהיגי מדינתו: מצד אחד, הם משתוקקים להעניש את נתניהו על הבנייה בשטחים, גם אם היא הצהרתית בלבד. הם מוכנים לשקול כל צעד: החזרת השגריר, הכרה ברשות הפלסטינית כבמדינה, סנקציות כאלה או אחרות, כל דבר. מצד שני, הם חוששים שככל שיענו את נתניהו וככל שינהגו כלפיו ביד קשה יותר, כך הוא יתחזק פוליטית ויפרוץ בסקרים. וזה הדבר האחרון שהם רוצים.

האירופים מספיק בקיאים במתרחש בישראל כדי לדעת שאם נתניהו היה חושש או מעריך שהפגנת השרירים הבנייתית מול הפלסטינים תפגע בו בשדה האלקטורלי, הוא לא נוהג כך. הוא היה מתאפק. מכאן ניתן ללמוד שלפחות הוא חושב שהתנהלותו המתריסה, שהניבה שלל גינויים וביקורות בעולם, מסייעת לו במערכת הבחירות; היא מגבשת מסביבו את השבט הימני, שחבריו מצופפים שורות על מנת להגן על המנהיג הנחוש שבונה בירושלים, והיא מונעת זליגת קולות אל מפלגות הלוויין בעיקר אל הבית היהודי-האיחוד הלאומי. "זה באמת הכל נפתלי בנט?" שאל הזר בייאוש את הפוליטיקאי המקומי.

המצוקה האירופית היא במידה רבה תמונת מראה של הזירה הפוליטית בישראל. נתניהו וליברמן יעשו כל שביכולתם כדי לקיים סדר יום מדיני-ביטחוני ב-45 הימים עד לבחירות: יחידות דיור באזור E1, ירושלים בירתנו, אביב ערבי, מהומות במצרים, נשק כימי בסוריה. אלה הנושאים שנתניהו רוצה לראות מדי ערב בפתיחת מהדורות החדשות.

שלי יחימוביץ' מנגד, חייבת להחזיר את סדר היום למגרש החברתי-הכלכלי. היא פרסמה השבוע תוכנית כלכלית מקיפה שזכתה ללא מעט התייחסות, חיובית ושלילית. יאיר לפיד ינסה בשארית כוחותיו להפיח מעט רוח חיים באג'נדה האזרחית שלו. וציפי לבני תדבר מבוקר עד ערב על המשא ומתן לשלום עם היריב הפלסטיני. גם מצנע. את הסוגיה החברתית הם ישאירו לפרץ.

יחימוביץ' קיבלה השבוע מהסוקר והאסטרטג שלה סטנלי גרינברג, מחקר עומק שהוא ערך למענה בקרב ציבור הבוחרים. המסקנה החד-משמעית היא: אסור לה לסטות מהקו החברתי. ברגע שהיא תתחיל להתייחס לנושאים המדיניים ולהציב אותם בראש שמחתה, המנדטים יפרחו ויעופו ממנה והלאה, ללבני למשל.

הוצא מהקשרו

הפוליטיקאים החדשים, שלחלקם הוצמדו כינויים מתפעמים כמו "כוכבים" "טאלנטים" ו"נוצצים", אינם מפסיקים להכניס את רגלם לפיהם. זכורים לטוב יעקב ("אני יותר קרוב למעמד הביניים") פרי מיש עתיד; מיקי ("כבר היום אני יכול להיות שר חינוך פי 10 יותר טוב מגדעון סער") רוזנטל מהעבודה; והשבוע כובש את צמרת מצעד דברי ההבל העיתונאי עופר שלח, אף הוא מועמד ברשימת יש עתיד.

בהופעה בפני סטודנטים בסמינר הקיבוצים נדרש שלח להגיב על חוסר הניסיון והבוסריות של המנהיג יאיר לפיד ושל חברי הרשימה. "ברק אובמה היה עד גיל 30 בעיקר מסטול", קבע שלח, והוסיף: "לנתניהו לא היה יותר ניסיון פוליטי משיש ללפיד כשהוא נהיה ראש ממשלה בפעם הראשונה (ב-96', י"ו).

מי שמכיר את שלח מהופעותיו הטלוויזיוניות מכיר גם את היכולת הוורבלית המרשימה, הידענות האין-סופית, הנחרצות והעדרם המוחלט של סימני שאלה בדבריו ובכתביו – תכונות שהפכו אותו לפרשן רב מוניטין. שתי הקביעות שלו לגבי אובמה ונתניהו חייבות לעורר אצלנו הצופים אי-נוחות רטרואקטיבית באשר לנפקות התשתית העובדתית שעמדה ביסוד הפרשנויות הרהוטות שלו בענייני כדורסל וביטחון לאומי.

והנה העובדות לגבי נתניהו: בין השנים 1982 ל-1988 הוא היה ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון ושגריר מוצלח באו"ם. ב-88' הוא נבחר לכנסת, ועד 1992 שימש כסגן שר חוץ וכסגן שר במשרד ראש הממשלה. באותה שנה הוא נבחר ליו"ר הליכוד והתמנה לראש האופוזיציה, וכעבור שלוש שנים נבחר לראש ממשלה. סך הכל 14 שנים רצופות של עשייה דיפלומטית, מדינית, פוליטית ופרלמנטרית, טרם שנכנס בראשונה ללשכת רה"מ.

מה לפיד עשה ב-14 השנים האחרונות אנחנו יודעים. גם שלח יודע, אבל הוא, כאחרון הפוליטיקאים, בחר לזרות חול בעיני הסטודנטים. אחר כך הוא טען שדבריו הוצאו מהקשרם. אם הוא עדיין היה פרשן, הוא היה קורע לגזרים את מי שנסוג למחוזות העבשים האלה במקום פשוט להתנצל.