הגדר בגבול מצרים הצליחה לבלום את זרם הפליטים האפריקאים וכך גם להביא גם לדעיכה בהתעניינות בנושא, אבל במפלגת 'עוצמה לישראל' ממשיכים לקדם את המאבק במהגרים. אתמול אחר הצהריים ניסו אנשי המפלגה לחמם את האש באירוע הדלקת נר בגינת לוינסקי. על הבמה, כשמאחוריו חנוכיה גדולה שנשאה שלט גדול של המפלגה, לא הסתיר ברוך מרזל את הסיבה, "הנושא יהיה חזק חזק בבחירות האלה".

אבל האירוע רק הבליט התמסמסות מסוימת בשנאת-האפריקאים. תושבי השכונות עצמם כמעט לא הגיעו לאירוע, וכמחצית מ-80 האיש שכן הגיעו היו עיתונאים או פעילי שמאל חובבי אקשן שהיו חמים לראות בעיניהם את המרזלים ולהתנצח עמם בוויכוחים עקרים. שנאת זרים היא עניין לא ייחודי. גם בארצות הברית חשבו שהאירים והאיטלקים יביאו לשלטון האפיפיור על המדינה, והמפלגה שנלחמה בהם השתלטה על סדר היום, עד שהנושא נמוג כשהתגבר הפולמוס על העבדות.

"זה אירוע של דאגה אמיתית לשכונת התקווה", היתמם בן גביר בפניי. "אני מצפה מהצפונבונים שקוראים הארץ שיחזירו את זכויות היסוד לתושבי שכונת התקווה". לא רחוק מאחוריו, כאילו כדי להדגיש את הסכנה, שיחקו ילדים אפריקאים בחישוקי הולה הופ והשליכו כדור רוגבי. "הם מדליקים חנוכיה", הסביר לי אחד הילדים את המתרחש.
מירי ובתה היו מהיחידים בשכונה שטרחו לבוא. הפריע לנו בחור מפחיד שפניו מוסתרות בקפוצ'ון שהזהיר אותם משיחה איתי. "אתה, מבחינת תפישות מתלבט בין חמאס לג'יהאד האיסלאמי", הוא הסביר. "אתה מעיתון אל-ארד". כשהטוקבקיסט חסר המקלדת הלך לשמחתנו, מירי סיפרה על הקשיים: "ילדה שלי היתה בצבא לוחמת (הילדה הוסיפה, "הייתי במשטרה צבאית") והלכה עם נשק הביתה ובכל זאת התקיפו אותה שלוש פעמים. ברחוב שלה היא פחדה פחד מוות, יותר מבצבא".

ניסיתי לברר איפה הן גרות והתברר לי שמדובר ברחוב זבולון, אזור שבו אין הרבה אפריקאים. למעשה ביליתי בו השבוע פעמיים בשעות לילה מאוחרת והוא בטוח למדי. "ומה אם אני רוצה ללכת לרחוב הר-ציון?", הקשתה הבת. והאמא סיכמה: "בעקבות מה שקרה, נצביע ימין קיצוני ואני מבקשת ומשכנעת אנשים להצביע לעוצמה לישראל. גם אחותי שהיא שמאל קיצוני השתכנעה".

לאחר שהשיחה התארכה, התברר שהדעות שלהן מעט יותר מורכבות. "אני מנהלת בית קפה ומגיעים לשם שכנים סודאנים ואריתראים לשתות והם בסדר גמור. הבעיה שלי עם אלה שבאים לאנוס ילדות. מי שרוצה לעבוד, צריך להרשות לו", הפתיעה האמא. גם בתה לפתע מציגה מנעד רחב יותר: "אני עובדת במסעדה עם אריתראים, התיידדנו ואני מלמדת את הילדים שלהם את חגי ישראל".

אני עוזב את ידידותיי בתחושה אופטימית, ואז מתחילים הנאומים. מאי גולן, בחורה היסטרית תושבת השכונה שכבר קיבלה כותרות בעיתונים, אמרה: "כאן נולדתי וכאן רוצים שאברח. הם רוצים לכבוש אותי בבית שלי. אומרים שאין לי זכות לשבת כאן. גם על תושבי הדרום חושבים יותר מאתנו. למה שאני אחשוב מה ללבוש לפני שאני יוצאת מהבית? למה משפצים שוב את שינקין במיליוני דולרים? תראו את בית הכנסת פה. הוא עומד מושתן, להסתכל עליו ולבכות".

"ערבים, טורקים וכל הזונות מביאים לפה", סינן מישהו עם מגן דוד מוזהב על הטריינינג.
אחריה טיפס לבמה גבר כעסן במעיל אופנוענים שלא הצלחתי לקלוט את שמו וכשהתקרבתי לברר אחרי שדיבר, אמר לי בזעם להזיז את העיניים ממנו. על הבמה אמר: "כל אנשי צפון תל אביב יודעים את האמת. הם הגזענים האמיתיים. אין פרסום ברדיו לכמות השוד פה. אני צועק כי זה כואב. בצפון תל אביב הסתובבתי שעה, הייתי עם כיפה, אז שאלו מה יש לעשות שם. זר אחד שיגור שם, מה יעשו לו? ואני שואל: איפה ליברמן?". הוא היה כל-כך עצבני, שבן גביר ביקש ממנו לא לצעוק, כי קשה לשמוע.
כמעט כל הדוברים השתמשו במונח "כיבוש", כאילו האריתראים מפעילים טנקים בסמטאות נווה שאנן. ברוך מרזל דיבר תוך שהוא מתנדנד כתפילה וזה הקשה להתרכז אבל אמר "זה כיבוש. צריך להגיד די לכיבוש הזה של אפריקה. והממשלה במקום לגרש, ממשיכה לקשקש". אהבתי את החרוז.

אריה אלדד היה ממלכתי יותר, גם כי בא חנוט בעניבה. הוא אפילו הזכיר שהאפריקאים הם אנשים קשי יום. מנגד הסביר שבאנו לבנות כאן "ממלכה יהודית חזקה ופורחת" והם לא חלק מהתוכנית.

כשמיכאל בן ארי עלה, התגעשה המולה, ככל הנראה כי מישהי ניסתה לחלק סטיקר שעליו כתוב "בחירות ללא גזענות", לא עלינו. "שיעיפו את הזבלים האלה. שמאלנים זה עם בוגד", זעקה פעילה עם ציור יפה על חולצתה שאחזה מגפון צהוב. "כשבאנו להפגנה שלהם, עשו לי מחסומים כמו בגטו".

זרם האפריקאים נעצר בחודשים האחרונים למספר דו-ספרתי בגלל הגדר. אף שמציגים את האפריקאים כסכנה דמוגרפית בוערת, מספרם קטן מזה של תושבי חדרה. ולכן מיכאל בן ארי תקף את מה שתמיד יש פה - השמאל: "לא ראיתי אותם בשכונות, לא ראיתי אותם אף פעם עוזרים למשפחות זקוקות ללחם. יש באפריקה מספיק תשתיות ומשאבים. צריך להחזיר את האפריקאים הביתה". "זיג הייל", קרא פעיל שמאל. בן ארי סיפר איך סגר עם משמר השכונות אולם אירועים וסיכם: "לא ניתן לבית המשפט, השותף של השמאלנים, למחוק לנו את המדינה".

"מי מממן אותם?", צעק מישהו על בית משפט.

"שמאלנים החוצה. לא רק אפריקאים", צעק איש עם בארט. "לשמאלנים יש שני כלבים וחצי ילד. הם נמחקים. הם רוצים את האפריקאים ככוח עזר", הסביר אחר. "'שמאלני עם שני כלבים וחצי ילד', נשמע כמו שם של סיטקום", התבדח פעיל חברתי.

ואז הוצתו הנרות, שלצערי לא היו צבעוניים אלא לפידים. מיכאל בן ארי שר 'מעוז צור', ואת הבתים הפחות מוכרים קרא מתוך הסלולר. חלק מהשמאלנים הצטרפו. למרות שהנאומים נגמרו, אשה עייפה בשם ורד, עלתה עם שקית ואמרה "אנחנו מוקפים. הם לאט לאט חודרים פנימה. אבל אני מאמינה שגם הם נבראו על ידי הבורא וגם הם בני אדם, אז צריך להוציא אותם לנגב, למקום מסוים, להרחיק מהמרכז. צריך לרחם עליהם".
"בשואה לא ריחמו עלינו", התווכחה איתה אשה בשם אסתר. "שמה השמידו. אם זו היתה מדינה של כושים, הייתי מבינה, אבל לא נולדתי במדינה של כושים".

ואז הגיע אפריקאי שיכור וניסה להתווכח איתה, פגוע. "לך, מחלה", צעקה עליו אשה וברחה בגועל. "אתה רואה איזה דברים יש פה?", אמרה לי. האפריקאי נפגע, הסביר שהוא ממוצא אתיופי ושירת בחיל הנדסה. הוא נעלב מאוד, וניסה להתווכח עם כולם. "אני שחור, אבל אני ישראלי גאה", אמר. "אתה לא מבין שקשה לזהות?", הסביר לו בחביבות אחד המפגינים.

חנמאל דורפמן, צעיר גבעות בן 17, שהציג עצמו כרכז המפלגה ניגש אלי ואיכשהו השיחה זרמה לנאציזם. "הבעיה היחידה עם הנאצים היא שהייתי בצד המפסיד", הוא אמר לי.

מירי ובתה נהנו מאוד מהאירוע. הם רצו להצטלם עם בן ארי אבל התביישו להציע. "שמאלנים לאפריקה", צועק מישהו לידם. "שיתעסקו עם הבנות שלכם ברמת אביב". ילד כבן עשר אומר "כל השמאלנים תקבלו מכות" בשנאה לידי. אשה מוזרה בטריינינג ורוד מתחילה לנאום כשהיא על אופניה, לא ברור אם היא בעד הכהניסטים או האפריקאים, אבל האפריקאים מחבבים את דבריה ומוחאים כף בהתלהבות. ילד דתי ובידו חרב אור מפלסטיק, ישב בשקט על הבמה בזמן הנאום של בן ארי, אבל עכשיו הוא משועמם לגמרי, ומתחיל להכות את אחותו עם החרב. בהתחלה בצחוק ואז מכות חזקות. אמו אומרת לו להכות בבלון ולא את אחותו, כי החרב תישבר, אבל הוא מכה את אחותו. אמו לא מעיזה לקחת ממנו את החרב כדי שלא יבכה שוב.