במערכת הבחירות לכנסת ה-19 שמתקרבת לקיצה המיוחל יש רק פוליטיקאי אחד שנהנה מכל רגע והוא אפילו עוד לא ממש פוליטיקאי. שמו נפתלי בנט. רשימת הבית היהודי-האיחוד הלאומי צומחת בקצב של מנדט וחצי בשבוע. היא כבר מכפילה את כוחה ביחס למספר מושביה בכנסת היוצאת. בחור בן 40 שמצליח להסתיר מעין הציבור את מרבית המועמדים ברשימתו – והוא יודע היטב למה – נהפך מזמן לסיפור החם של הבחירות הללו. "גן עדן פלוס פלוס" זה בכלל הוא, לא אביגדור ליברמן.

בנט צוחק וכל האחרים בוכים. כמאמר המשורר: הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם; בוכה בנימין נתניהו שלנגד עיניו הנדהמות יצירת הפאר הקרויה הליכוד-ביתנו מצטמקת והופכת לאנורקטית עד כדי צורך באשפוז. המנתח (או שמא המוהל) ארתור פינקלשטיין הוזעק בדחיפות לישראל, שבוע לפני המועד המקורי שבו תכנן להגיע, בניסיון לעצור את הדימום.

בוכה גם יאיר לפיד שהתחייב, על סמך פתק מסתורי, להביא 22 מנדטים ובינתיים מדשדש סביב מחצית המספר הזה. הופעותיו התקשורתיות האחרונות הפכו נרגנות, קצרות רוח וחסרות סבלנות. יותר ויותר הוא דומה לאביו המנוח, רק בלי ההומור ההונגרי המדושן.

מקוננים גם אריה דרעי ואלי ישי, שמוכיחים בינתיים שהשלם אינו גדול מסכום חלקיו. ומתייפח שאול מופז, שבמקרה הרע יזומן לו התענוג המפוקפק להיות חתום על תעודת הפטירה של קדימה ובמקרה הטוב הוא יזכה לראותה צולחת בקושי את אחוז החסימה, וממעמד הסיעה הגדולה בכנסת ה-18, הופכת לסיעונת פצפונת אי-שם במושבים האחוריים.

ובוכות בכי תמרורים גם הנשים: זהבה גלאון ממרצ, שאינה מבינה מדוע השמאלנים אינם נוהרים בהמוניהם לעבר מפלגת השמאל הציוני היחידה שגאה במה שהיא. ושלי יחימוביץ', שמפלגתה אינה מצליחה להתאושש מכניסתה של ציפי לבני לזירה ומהיעדרו של שיח חברתי-כלכלי והיא תקועה כבר שבועות ארוכים על 17 מנדטים בממוצע. איפה, איפה ה-21-22 שהיו לה במשך שנה תמימה.

הצהרתה אתמול במסיבת עיתונאים כי לא תשב בממשלת נתניהו, אחרי שסירבה בעקשנות לפסול את האופציה הזו לאורך כל מערכת הבחירות וגם לפניה, והגדירה אותה "איוולת פוליטית", נועדה להשיב את המנדטים שברחו לה. אין ספק שזהו הפליק-פלאק, הסלטה לאחור של מערכת הבחירות הזו. היא פועל יוצא של פאניקה. אגב, ממילא הסיכויים לשותפות כזו שאפו לאפס. נתניהו בכלל לא רוצה אותה בממשלתו. היא צרה צרורה. הוא לוטש עיניים ללפיד וללבני.

ובוכה כמובן גם לבני, שביקשה להיות שוברת השוויון ומפצחת הגושים וכל שהיא מפצחת ומפרקת זה את גוש המרכז-שמאל. ורק בנט והרבנים צוחקים כל הדרך למשכן וקרוב לוודאי שגם לממשלה.

ביום ג' הקרוב יחלו תשדירי התעמולה בשלושת ערוצי הטלוויזיה. לא צריך לזלזל בהם. כאשר 18 מנדטים מגדירים עצמם מתלבטים, קמפיין טלוויזיוני מבריק או תשדיר מוצלח שחוזר על עצמו כמעט מדי ערב ונחרת בזיכרונם של הצופים יכולים להזיז אי-אילו מנדטים. לא חסרות דוגמאות: תשדיר הזכוכית הנשברת של פרס וערפאת ב-96'; תשדיר ההשתלטות על מטוס סבנה החטוף של אהוד ברק ב-99'; תשדירי הסבא הטוב, החקלאי וחובב החיות של אריאל שרון ב-2001; תשדירי האנטי-חרדים של טומי לפיד ב-2003.

תמיד משעשע לראות את מי מבליטים בתשדירים הללו ואת מי מחביאים. "רצפות חדרי העריכה" של אולפני הצילום מלאות בתשדירים שצולמו אך ורק כדי להפיס את רצון המצולם, פוליטיקאי ממורמר זה או אחר, ומעולם לא היתה כוונה לשדרם.

עבור נתניהו וליברמן השבועיים הבאים הם ההזדמנות האחרונה להחזיר לעצמם חלק מהמצביעים שברחו ימינה לבנט. מעניין יהיה לעקוב אחר הסרטונים של הליכוד-ביתנו, עד כמה הם ילכו ימינה. נתניהו מאמין גדול בהסברה, הסברה, הסברה. הארגון לא מעניין אותו. "דקה בערוץ 2 שווה 100 חוגי בית", הוא נוהג לשנן לעוזריו. ובפרפרזה: תשדיר יעיל, שנותן בראש, שווה 100 "פעילים", שדואגים רק לכיס שלהם.

זוהי מערכת הבחירות הרביעית שנתניהו מתמודד בראשות הליכוד. פעמיים נבחר, פעמיים הובס. הוא מעולם לא הצליח להביא את הליכוד לקידומת 3, ל-30 מנדטים ומעלה, מה ששרון עשה בקלות ב-2003.

ב-96', כאשר נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, רשימת הליכוד-גשר-צומת זכתה ב-32 מנדטים. חלקו של הליכוד ברשימה המשותפת היה רק 22 מנדטים. כאז כן היום, נתניהו ויתר על המפלגה למען ראשות הממשלה. ב-99' הליכוד בראשותו הידרדר ל-19 מנדטים. ב-2006 הגיע השפל הגדול עם 12 מנדטים. ב-2009, הוא הצליח להעלות את הליכוד ל-27 מנדטים, ואילו היום – על פי ממוצע הסקרים – חלקו של הליכוד ברשימה המשותפת עם ישראל ביתנו הוא 21-22 מנדטים בלבד.

בעסקת האיחוד בין נתניהו לליברמן, הליכוד הפסיד עד כה שישה מנדטים. ישראל ביתנו איבדה רק שניים. סוחר טוב, ליברמן. הוא ידע מה הוא עושה בהיכנסו לשותפות. הוא עושק את הליכוד ורוכב על גבו לכנסת הבאה. פלא שהעסקנים של הליכוד, פעילי השטח וחברי המרכז רותחים מזעם על השותפות הזאת? הם רואים מה מתרחש. ולא רק הם: הח"כים והשרים של הליכוד שואלים עצמם בחשש מה נסגר בין ליברמן לנתניהו לגבי מפתח חלוקת השרים בממשלה הבאה. אם במפתח דומה עסקינן, הרי שנכון לעכשיו ישראל ביתנו תקבל שישה שרים, אחד יותר מאשר בממשלה היוצאת, והליכוד תשעה – חמישה פחות מייצוגו הנוכחי.

איזו מהומת אלוהים, איזה בית מטבחיים צפוי לנו במפלגת השלטון בהגיע יום הדין של חלוקת התיקים.

הערת אזהרה

לא רק מחלת השפעת מתפשטת ונוגסת בכל חלקה טובה, גם מגפת הסקרת נותנת את אותותיה. הסקרים המתפרסמים כמעט מדי יום הם סוג של אופיום לקהלים מוגדרים: פוליטיקאים, עיתונאים, חוקרים, טוקבקיסטים ומכורים אחרים. זוהי תופעה תקשורתית בלתי נמנעת המאפיינת את הישורת האחרונה של מערכות בחירות בכל מדינה דמוקרטית בעולם. מלאה הארץ סקרים. אי אפשר אתם, קשה מאוד בלעדיהם.

בסך הכל, ההבדלים בין הסקרים הם מינימליים; המשותף לכולם זו השיטה: הם מבוצעים עדיין בדרך הישנה והטובה (?) שבה הסוקרים מתקשרים לטלפונים קוויים בלבד ומפנים את שאלותיהם לדייר/ת שמרים/ה את השפופרת. בימינו אלה, אם הטלפון הקווי בבית מצלצל – בהנחה שבכלל יש כזה – קרוב לוודאי שזה הסוקר/ת (או הסבתא).

כאן טמונה בעיה: מכוני הסקרים הם בין האחרונים שלא הפנימו עדיין את העידן הסלולרי. קהלים לא קטנים, שהולכים וגדלים בקצב מהיר, בעיקר של צעירים וגם לא כל כך צעירים, הפסיקו לענות לטלפון הקווי בבית או שניתקו אותו. הטלפון הנייד והרשת הם אמצעי התקשורת היחידים בדירה. הקהל הנכבד הזה אינו מיוצג כלל בסקרים. יש כאן פוטנציאל להטיה: מפלגות שזוכות לתמיכת צעירים כמו יש עתיד ומרצ בגוש המרכז-שמאל, או הבית היהודי בגוש הימין, יכולות לטעון שהסקרים המתפרסמים בתקשורת לוקים בהערכת חסר לגביהן ואינם משקפים את מצבן האמיתי.

הסקר האינטרנטי נערך על ידי חברת פרויקט המדגם. טעות הדגימה היא 4.47

הפרופסור קמיל פוקס מהחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב מנתח את סקרי דעת הקהל שמבוצעים עבור "הארץ" במכון "דיאלוג". במקביל לכל סקר טלפוני, עורך הפרופ' פוקס סקר אינטרנטי באמצעות חברת "פרויקט המדגם" בקרב פאנל של גולשי אינטרנט המצוי ברשות החברה. הפאנל כולל עשרות אלפי איש שהתנדבו להשיב מדי פעם לסקרים. בידיו של פוקס מצויים פרטים דמוגרפיים של מתנדבי הפאנל וכן פרטים על הצבעותיהם הקודמות. הוא שולח להם את השאלות בדואר אלקטרוני והם משיבים. בכל סקר הוא בוחר מתוך המאגר שבידיו מדגם המייצג את דפוסי ההצבעה בבחירות הקודמות וגם כזה שמייצג את האוכלוסייה מבחינה דמוגרפית.

לכאורה, נתוני הסקר האינטרנטי אמורים להיות דומים מאוד לאלה של הסקר הטלפוני. הם לא. כמה דוגמאות: לפי הסקר האינטרנטי שבוצע בתחילת השבוע, מפלגות העבודה ומרצ מקבלות מנדט נוסף למה שניבא להן סקר טלפוני שנערך באותו תאריך (17 לעבודה באינטרנט מול 16 בטלפון, 5 למרצ ברשת מול 4 בקווי). הבדלים זניחים, אם כי מבחינת מרצ מדובר בעלייה משמעותית שמצביעה על התחזקות.

לעומתן, יש עתיד, שבסקר הטלפוני השבוע זכתה ל-9 מנדטים, מקבלת באינטרנט 13 מושבים. הבית היהודי-האיחוד הלאומי, שהסקר הטלפוני ניבא לה 14 מנדטים, צומחת באדיבות האינטרנט ל-17 מושבים ומשתווה לעבודה כמפלגה השנייה בכנסת.

הסיפור האמיתי שייך לרשימת הליכוד-ביתנו, שאינה יודעת רגע של נחת בבחירות הללו: בסקר הטלפוני היא זכתה ל-34 מנדטים. בסקר האינטרנטי היא צוללת ל-26 בלבד. מנדט אחד פחות מכוחה של סיעת הליכוד בכנסת היוצאת. אאוץ'!

האם כאן נחבא הבאג הקטלני שיביך את הסוקרים? "עובדתית, הטענה שלקהלים הזמינים רק בטלפונים הניידים או באינטרנט אין ייצוג בסקרים היא נכונה", אומר פרופ' פוקס. "השאלה היא, באיזו מידה היא מטעה או מטה את התוצאות. מתבקש שילוב של שיטות. לדאבוננו, את מידת השילוב הנכונה נוכל להעריך רק בדיעבד, אחרי שייוודעו תוצאות הסקרים וייבנו המודלים הסטטיסטיים המתאימים. על כל פנים, ראוי לשים לב שיש כיסים באוכלוסייה שהסקרים אינם מגיעים אליהם והשפעתם תלך ותגבר ככל שהמדיה החדשה תתפשט".

מפגש אינטרסים

אהוד אולמרט שוב איתנו, והוא יורה לכל עבר. בשבוע החולף הוא השתתף בשני אירועים פוליטיים של קדימה, לצדו של היו"ר מופז. בשניהם הוא טיווח את נתניהו, יחימוביץ' ולבני. הוא התלונן על היעדר תוכן, על סיסמאות ריקות, על יומרנות ופיזור המחאות ללא כיסוי. משום מה, יאיר לפיד חמק משבט לשונו הצולפת. ב-18 הימים שנותרו לנו אולמרט יגביר את קצב האש. נראה אותו בכנסים, בחוגי בית ובתשדירי התעמולה של קדימה. אין זה עניין של מה בכך שראש ממשלה לשעבר מתגייס בכל כוחו לסייע לרשימה מתנדנדת העומדת על קצהו של מצוק אלקטורלי. הוא גם נכח בשתי ישיבות של מטה הבחירות של קדימה והיה דומיננטי ולוחמני עד מאוד. "לכו על מופז", הוא אמר להם, "על הניסיון, על הרקורד, על האופי".

החיבור בין אולמרט למפלגה שאותה הנהיג במשך שלוש שנים הוא מפגש אינטרסים מושלם: פוליטי, אישי, עכשווי ועתידי: מהצד של הכלה רואים בו את הנשק האפקטיבי ביותר במאבק על לבם של מצביעי קדימה שערקו ל"התנועה" של לבני אך לא שלמים לגמרי עם הצבעתם. אולמרט הוא השחקן היחיד במגרש של קדימה שמסוגל, יותר ממופז, לשכנע חלק מהם לחזור הביתה, לאשה שנזנחה, שירדה מנכסיה.

מהצד של החתן האינטרס כפול: קודם כול אולמרט נהנה להיכנס בלבני. אחרי שנדמה היה שהם שבו למערכת יחסים תקינה, התפייסו, ואפילו דיברו על ריצה משותפת, משהו קרה. חתול שחור בגודל של הטיטניק עבר ביניהם בשבוע-שבועיים שקדמו להחלטתה להתמודד ולהחלטתו שלא להתמודד. בשיחות פרטיות אולמרט מדבר עליה בסופרלטיבים שכמותם יצאו מפיו בימים השחורים ביותר שלהם, ימי דו"ח וינוגרד או תקופת החקירות. באותן שיחות הוא גם מספר שח"כים שנטשו את קדימה למענה באים אליו ומכים על חטא.

תחקיר קצר העלה את המסקנות הבאות: כשבועיים לפני מועד הגשת הרשימות (ב-6 בדצמבר אשתקד), אולמרט נסע לחו"ל לשמונה ימים. עד אז הם היו בקשר שוטף. כאשר שהה בארצות הים אולמרט ניתק מגע. לבני ניסתה ליצור קשר. השאירה הודעות, אך הוא לא חזר. עם אחרים הוא דווקא דיבר והרבה. ייתכן שמישהו, מישהי או מישהם לחשו על אוזנו דברים ששמעו, על מה שלבני אומרת עליו, על הליכה משותפת שלא תהיה, על ניקיון מצד אחד ושחיתות מצד שני, על מי מביא מנדטים ומי מבריח אותם.

הרצון לנקום בלבני, לדלל את שורות התנועה ולחזק את מופז אינו המניע העיקרי של אולמרט. הוא אלטרואיסט, אבל לא עד כדי כך. הוא חושב גם על עצמו ועל עתידו. הוא רוצה לחזור בעוד כשנתיים, לאחר שינקה את השולחן מענייניו המשפטיים. הוא מעריך שממשלת נתניהו השלישית תהיה צרה, ימנית, חרדית וקיצונית. לא רק בגלל בנט וחבורתו אלא גם בגלל סיעת הליכוד שזזה רחוק ימינה. ממשלה כזו תתקשה לשרוד ארבע שנים. כשהיא תקרוס, כהערכת אולמרט, הוא יזדקק לבסיס פוליטי, לתשתית, למסגרת ארגונית כלשהי. הפלטפורמה היחידה היא קדימה. לכן הוא יוצא מגדרו כדי להותיר אותה חיה, נושמת ובת קיימא. כן שיגור עבורו לקאמבק של מערכת הבחירות הבאה.

אין הצבעות שמחות

בלילה של יום שני התכנסו בבית פרטי במרכז תל אביב לחגוג את כניסת השנה החדשה שבעה צעירים, בני 28-30, משכילים, בעלי תואר ראשון או שני, כולם ללא יוצא מן הכלל מצביעי מה שמכונה גוש מרכז-שמאל. הם שיתפו זה את זה בכוונות ההצבעה שלהם: רק אחד אמר שהוא יודע בוודאות לאיזו מפלגה יצביע. חמישה הודו שהם מתנדנדים בין מרבית המפלגות בגוש, ואחד מתפזר במחשבותיו לרוחב המפה הפוליטית כולה, בין שני הגושים.

הדינמיקה הזו חוזרת על עצמה אצל רוב גורף של מצביעי המרכז-שמאל. הפעם יותר מבעבר. המנטרה "אין למי להצביע" נאמרת באנחה של ייאוש מהול במיאוס בכל מקום שבו נפגשים יותר משני מצביעים מן הז'אנר הזה. כמעט ולא רואים שם הצבעה שמחה, נטולת ספקות, שלמה עם עצמה. ככל שקרב מועד הבחירות, המצביעים ילכו ויתכנסו לעבר הפתק שיטילו לקלפי, בשיטת האלימינציה: מבין מנהיגי הרשימות המתמודדות, מיהו הרע במיעוטו, מי הכי נסבל, מי הכי פחות מרגיז ומעורר אנטגוניזם.

במצב דברים שכזה, חמשת הימים האחרונים של מערכת הבחירות שבהם נאסר על פרסום סקרים, בין יום ו' ה-18 בחודש ליום ג' ה-22 בחודש, הם ימים מועדים לפורענות. ימי התכנסות וקבלת החלטות. לא כאלה שישנו את המאזן בין שני הגושים, שהוא חד-משמעי לטובת הימין, או את זהות ראש הממשלה הבא, שהוא כידוע התותח הגדול מכולם, שאין, אין עליו. אבל בחמשת הימים האחרונים של בחירות 2006, מפלגת הגמלאים זינקה משני מנדטים לשבעה. גם כיום מפלגות שנמצאות מתחת לאחוז החסימה ("ארץ חדשה" של אלדד יניב ורני בלייר, למשל) יכולות להפתיע ולשרבב ראש שובב מעל שני האחוזים, ויש אומרים 2.4 האחוזים, הנדרשים לכניסה לבית הנבחרים שלנו.