כמה רצינו להאמין שימיה האחרונים של מערכת הבחירות יהיו פרק הזמן המרתק, הסוער והמותח ביותר בקמפיין: המאני-טיים. מה שחווינו בשבוע האחרון מזכיר יותר את המונח האחר מתחום הכדורסל: הגארבג'-טיים, זמן הזבל. אותן דקות ארוכות ומייגעות, שבהן קבוצה אחת מובילה בהפרש גדול, שלא ניתן למחיקה. השחקנים מתרוצצים על הפרקט בחוסר עניין מובהק והאוהדים מציצים בשעונים ופוזלים לעבר שערי היציאה.

במציאות הפוליטית שלנו, זמן הזבל תורגם לאירועי בחירות משמימים, מופרכים, נטולי חשיבות ועניין, ולשורה ארוכה של סקרים סותרים ומנוגדים, שקשה להסיק מהם מסקנה תבונית. האוהדים, הלוא הם הציבור, מתקשים לזייף סקרנות ופשוט מתים לגמור וללכת. והשורה התחתונה נותרת כשהיתה: גוש ליכוד-ימין-חרדים מוביל, רשימת הליכוד-ביתנו, חרף היחלשותה המתמשכת, היא פי 2 פלוס-מינוס גדולה יותר מהבאה אחריה, ובנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הבא, בכל תסריט, בכל סקר.

מי שמתקשה לחיות עם החדשות הללו רשאי להתנחם בכך שכל יום שחולף אינו הופך את מלאכת הרכבת הקואליציה לקלה ופשוטה יותר אלא למסובכת ומיוזעת עבור נתניהו. למצביעי המרכז-שמאל זוהי אולי שמחת עניים, אבל גם בכך אין לזלזל.

מה היו נקודות השיא של השבוע החולף? יו"ר התנועה, ציפי לבני, הציגה מתווה להתנעת התהליך המדיני. אין ספק, כוונותיה של לבני טובות. אך באותה מידה יכלה לפרסם מצע לסגירת החור באוזון, לסילוק מיליוני המוקשים הקבורים בשדות הקרב באירופה ובאסיה, ולביעור הבערות בעולם.

יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ', הודיעה כי מיד לאחר שתיבחר, היא תקים ממשלת חירום חברתית-כלכלית. יחימוביץ' התוודתה פעם שהיא מכורה לסרטי מדע בדיוני. כנראה שלילה קודם היא צרכה הרבה מדי סרטים מן הז'אנר הזה.

ואילו יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, הטריח את התקשורת לבית העיתונאים בתל אביב כדי למחזר בפעם ה-22 (כמספר המנדטים שהוא חזה למפלגתו בתחילת המרוץ) את הבטחתו שהוא וחבריו לא יכהנו כשרים בלי תיק. לפיד דומה לאשה שמודיעה בתחילת הערב לגבר שאתו היא יוצאת שאין לה כוונה להיכנס אתו למיטה בלי אמצעי מניעה.

יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט צוטט בעיתון זה בתחילת השבוע כאומר שארץ ישראל השלמה אינו דגלה המרכזי של הבית היהודי, שהוא וחבריו אינם קיצונים ושהם באים לעבוד, כשרי ממשלה, למען כלל עם ישראל, לא רק למען המתנחלים. בליכוד לא מיהרו לקנות את מופע המתינות והממלכתיות הכל-ישראלית של בנט. "נראה אותו אומר את הדברים האלה ב(עיתון המתנחלים) מקור ראשון", הגיב ביבושת אחד השרים במפלגת השלטון.

בנט יצא עם המסר שלו בעיתוי מעניין, במקביל לשידורו של סרטון תעמולה מטעם הליכוד-ביתנו שבו היו"ר הפורש של מועצת יש"ע, דני דיין, מזהיר את מצביעי הימין לא לתת את קולם להייטקיסט מרעננה ששימש מנכ"לו במועצה, עד שעזב בנסיבות לא ברורות.

"איני סומך על שיקול דעתו", אמר דיין. הוא התריע כי בנט, שאמר בעבר שנתניהו גרוע יותר מציפי לבני לאחר שראש הממשלה הורה לפנות שלושה מאחזים בצו בית משפט, לא יהסס להפיל את הממשלה על כל פינוי. "בנט רצה להקדים תרופה למכה", פירשן הבכיר בליכוד, "הוא יודע שבימים האחרונים אנו נפנה לציבור שלנו ונזהיר מפני הצבעה לימין הקיצוני. כדי למנוע זליגה אפשרית של מצביעים ממנו אלינו הוא העביר מסר: אל תחששו ממני, אני אחראי, אני מתון, אני שקול, אני לא אותו ימין שהפיל פעמיים ממשלות ליכוד ופעמיים קיבל ממשלות שמאל (ב-92' וב-99', י"ו).

"הוא אולי חושב שהוא כזה", ציין הליכודניק, "אבל מה עם החבורה ההזויה שהוא גורר אחריו? מה עם יתר התושבים בבנטאון? חלקם בכלל לא ממפלגתו, אלא ממפלגת הרבנים, תקומה. הם יקשיבו לו? הם יתיישרו לפי המניעים האישיים שלו? הם בכלל יישארו יחד אחרי הבחירות?".

מהמרים ובוכים

מערכת הבחירות לכנסת ה-19 ידעה לא מעט רגעים מרתקים בשלב הראשוני שלה, שלב גיבושה ועיצובה של המפה הפוליטית, טרם סגירת הרשימות: סאגת לבטיו של אהוד אולמרט; התפוררות קדימה לרסיסי רסיסים; פרישתו של אהוד ברק מכאן ושל משה כחלון מכאן; הדחתם של דן מרידור, בני בגין ומיכאל איתן מרשימת הליכוד לכנסת ושדרוגם של נציגי הימין הקשה ברשימה; ונסיקתו המדהימה של נפתלי בנט שבא משום מקום, חיבר שתי מפלגות ארכאיות שמנו יחדיו שבעה מנדטים ביום טוב, הכפיל את כוחן והפך לסיפור החם של בחירות 2013.

ובכל זאת, אם צריך לבחור שני אירועים מכוננים שהכריעו וקבעו יותר מכל דבר אחר את גורל הבחירות, הרי שאלה הם איחוד הרשימות בין הליכוד לישראל ביתנו, והאנטי-איחוד בין ציפי לבני לשלי יחימוביץ', כמספר 2 ומספר 1 במפלגת העבודה.

הראשון, שהיה, קיבע וחתם את היבחרו של נתניהו לראש ממשלה, גם אם בראש סיעה רזה, על סף האנורקטית. השני, שלא היה, הוריד מהפרק אפשרות למערכת בחירות שיכולה היתה להיות בעלת פוטנציאל מרתק, ראש בראש, צוואר אלי צוואר, בין שתי סיעות שוות משקל שמנדטים בודדים היו מפרידים ביניהן: הליכוד-ביתנו בראשות נתניהו את ליברמן, והעבודה בראשות יחימוביץ' את לבני.

ההימור של נתניהו וליברמן הצליח. ההימור של לבני נכשל. אם האחרונה היתה נענית לחיזוריה הקטלניים של יחימוביץ' ומצטרפת אליה מבעוד מועד, העבודה היתה נעה היום סביב 30-27 מנדטים. יחימוביץ' היתה נושאת הדגל החברתי-כלכלי, לבני היתה מקדמת את ההסדר המדיני. איש לא יכול היה לבוא בטענות ליחימוביץ' שמפלגתה זנחה את רעיון השלום, כאשר מספר 2 שלה, המיועדת לתפקיד שרת חוץ הכל יכולה בממשלתה, היא לבני.

מה חשבה לבני כאשר החליטה לרוץ לבדה? במקרה הטוב היא חלמה על תפקיד שרת החוץ אצל נתניהו. נגיד שהבלתי ייאמן היה קורה והיא היתה מתמנית: הוא היה הופך אותה לנוסעת מתמידה ולתיירת עולמית פול-גז בניוטרל, ושופך מים צוננים על כל בדל של יוזמה או ניצוץ של רעיון מדיני שהיא היתה מניחה על שולחנו. אצל יחימוביץ', להבדיל, היא היתה זוכה ליד חופשית, לגיבוי מלא ולהמחאה פתוחה מכאן ועד קמצ'טקה. הרי ההבדלים ביניהן בתחום המדיני הם כעובי השערה.

לבני אמרה השבוע שלא היה לה מה לחפש אצל יחימוביץ' בגלל חוסר העניין שהיא מפגינה כלפי כל השלום-שמלום הזה והסוציאליזם המוגזם שלה. הנימוק הזה לא לגמרי מתיישב עם המציאות כפי שאנו מכירים אותה. לבני עברה כברת דרך ענקית: מחרותניקית ובית"רית, בתם של איתן ושרה לבני, למי שמייצגת כיום, לצד זהבה גלאון, יו"ר מרצ, את הדבקות בהסדר שלום עם הפלסטינים שמחירו הסופי הרי ידוע לכל. עם מהפך אידיאולוגי כזה היא יכולה לחיות ועם קצת סוציאל-דמוקרטיות לא? מה גם, שהיום כבר ידוע שבשיחות שהן קיימו, לבני דרשה מיחימוביץ' רוטציה בתפקיד ראש הממשלה, לאו דווקא למתן את עמדותיה הכלכליות.

לקחי נתניהו

בתחילת מערכת הבחירות נשאל נתניהו מהו סוד יציבותה של ממשלתו היוצאת, שהחזיקה מעמד ארבע שנים מלאות בניגוד לכל ההערכות שליוו את לידתה. הוא השיב במלה אחת: ליברמן. אכן, כל עוד מנהיגה של ישראל ביתנו לא מצמץ ולא עפעף ולא פזל החוצה, הממשלה נותרה נטועה במקומה. לאיש משותפיה לא היה מה לחפש בחוץ. בהיעדר אלטרנטיבה, הנאמנות הופכת להיות האופציה היחידה. לא פלא שהצעד הראשון של נתניהו היה לקשור אליו את ליברמן בעבותות באמצעות איחוד הרשימות.

אילו עוד לקחים יעמדו לנגד עיניו של נתניהו בבואו להקים את ממשלתו השלישית? ממשלתו היוצאת היתה ענקית ומנופחת. בתחילת ימיה היא מנתה 39 שרים וסגני שרים, חלקם חסרי מעש ותועלת. הוא חילק תפקידים ומשרדים ביד רחבה לשותפים הטבעיים ולחברי סיעתו, על מנת לכבות במהירות וביעילות כל רמץ אפשרי של אי שביעות רצון, מרירות או מרדנות. המדיניות הזו הוכיחה עצמה ומהרגלים, כידוע, קשה להיפטר. נתניהו ינמק את ריבוי השרים בממשלתו הבאה באתגרים הכבדים הניצבים לפתחה של המדינה, כאשר האתגר המרכזי הוא, כמובן, להותירו על כיסאו זמן רב ככל הניתן. כי בסופו של דבר, הוא זה המדינה והמדינה זה הוא. הם, ליתר דיוק.

בממשלתו זו נתניהו גם יישם את הלקח המרכזי מכישלון כהונתו הראשונה: הוא הכניס לממשלתו מפלגה מהגוש השני, העבודה בראשות אהוד ברק, והרעיף על חבריה תפקידים ופינוקים לרוב. מותר להעריך שגם הפעם נתניהו ייצא מגדרו ויציע תיקים ותפקידים כיד המלך על מנת לשלב בממשלתו הבאה מפלגה או שתיים מעברו השני של הנהר. סביר להניח שיהיו אלה יש עתיד של לפיד וקדימה של שאול מופז.

מדוע סביר להניח? בשיחות סגורות אומר נתניהו, שכבר במגעים הקואליציוניים שייפתחו באופן בלתי רשמי ביום ד' הבא ובאופן רשמי לאחר פרסום התוצאות הסופיות, הוא יבקש מהשותפים בכוח להסכים לשינוי משמעותי במה שקרוי "השוויון בנטל". הוא יציג להם מסגרת להצעת חוק שתכלול אלמנטים מהמתווה שהכין משנהו השר משה (בוגי) יעלון ומתוכנית לפיד. כן, תוכנית לפיד לגיוס חרדים, בשיופים כאלה ואחרים, תהיה חלק מהתבשיל הסופי שנתניהו מתכנן להגיש לכנסת בקיץ. "יהיה חיבור בין כל ההצעות. החוק החדש יהיה שונה מהותית ממה שהיה", אמרו השבוע בסביבתו של נתניהו, "תהיה הגברה מהותית של הגיוס לצה"ל, אבל יהיה גם אלמנט של כניסה לשוק העבודה. גם החרדים מבינים שמה שהיה לא יהיה".

מה יהיו העקרונות שעל בסיסם תוקם הממשלה הבאה, נשאל נתניהו: "אחריות כלכלית. תהליך מדיני אחראי ומפוכח. הגברת השוויון בנטל. הורדת יוקר המחיה ומחירי הדיור. שמירת עוצמתה הביטחונית של המדינה", הוא משיב בשיחות סגורות. אם מתרגמים את הסיסמאות האלה לתבנית פוליטית-קואליציונית, מקבלים ממשלה בהרכב הבא: ליכוד-ביתנו, הבית היהודי, יש עתיד, קדימה ואולי גם ש"ס, אם זו תסכים להתפשר על גיוס בחורי הישיבה. קואליציה של כ-75 ח"כים, זוהי ממשלת החלומות של נתניהו, ממשלה שקיומה אינו תלוי בשום סיעה בודדת.

בתסריט הזה יהדות התורה שאינה מוכנה לשמוע על שום גיוס של חרדים תשלם את המחיר ותישאר באופוזיציה. נתניהו יוכל לחיות עם זה. מה גם שיהדות התורה אינה ממש אופוזיציה בנושאים שאינם גיוס לצה"ל. תמיד אפשר לסגור אתה עניינים בתמורה לכמה מיליונים לישיבות.

תיקים באפלה

סוגיית חלוקת התיקים בממשלה הבאה היא השאלה המסקרנת. בעיקר התיקים הבכירים: חוץ, ביטחון ואוצר. בכל הנוגע לתיקים מהליגה השנייה - חינוך, תחבורה, פנים, משפטים, תמ"ת, אין טעם לנסות ולנחש מי יקבל מה. זה תלוי במספרי המנדטים, בזהות השותפים, במשקל היחסי של כל שותף ובמאזן האימה הפנים קואליציוני. לאחר שיחולקו התיקים לשותפים, וזה יקרה בעוד כחמישה שבועות מהיום, ייקראו חברי הליכוד לראש הממשלה והוא יזרוק להם את מה שנשאר.

בקדנציה הנוכחית נתניהו הקפיד שלא לתת את שני התיקים הנחשקים, הפופולריים והיוקרתיים, החוץ והביטחון, לשרים ממפלגתו. הוא לא רצה לבנות יורש, מישהו שיצבור מעמד ועוצמה וינצל אותם בבוא היום להתמודד מולו. מישהו כמו בוגי יעלון למשל. זה עוד לקח כואב שהוא סוחב אתו מהקדנציה הראשונה בין 96' ל-99' - ראו מקרה שר הביטחון יצחק מרדכי.

התיק הבכיר היחיד שנותר, האוצר, נמסר בדקה ה-89 לידיו של יובל שטייניץ. גם זה לא הלך בקלות. נתניהו תכנן לשמש ראש ממשלה ושר אוצר, ואת שטייניץ הוא ביקש למנות לתפקיד שר במשרד האוצר, מעין סגן-שר משודרג. שטייניץ לא אבה לשמוע על כך. הוא הפעיל על נתניהו מערכת לחצים אדירה שרק מי שמכיר את שטייניץ יודע כמה קשה לעמוד בה, כזו שהיתה שוברת את המטכ"ליסט שקיבל את הציון הכי הגבוה בקורס הישרדות בשבי.

אגב, שלא על פי החוכמה המקובלת, שרה נתניהו לא רצתה את מקורבה שטייניץ באוצר. היא רצתה את בעלה גם באוצר. אך ביבי נשבר, מינה את שטייניץ שהוא נטול כוח פוליטי לתפקיד, וכדי לדאוג לשלום בית הכריז על עצמו במעמד הצגת הממשלה בכנסת ב-31 במארס 2009, כ"שר-על לאסטרטגיה כלכלית". זו היתה הפעם הראשונה ששטייניץ שמע על כך, במליאת הכנסת.

כאשר תיק החוץ אמור להישמר לליברמן עד תום משפטו, ותיק הביטחון עשוי להימסר ליעלון (אם כי אופציית השארתו של ברק במשרד, אולי עד תום שנת 2013, השנה שבה איראן אמורה להגיע לנקודת האל-חזור, עדיין קיימת אי שם בחוץ), נותר לו תיק האוצר. ההערכות הן שהתיק יימסר לגדעון סער, מספר 1 מבין שרי הליכוד או לגלעד ארדן מספר 2. לא צריך לשלול אפשרות שלבסוף שטייניץ יישאר במשרד, או שנתניהו יבחר במינוי חיצוני. בשלב זה כל ניחוש הוא הגיוני.

בכל מקרה מי שיהיה שר האוצר הבא חייב להיות בעל נטיות אובדניות, או משאלת מוות בשלב מתקדם. הוא יהיה שר הגזירות. תפקידו יהיה לנקות את הלכלוך, לסתום את הבור ולאסוף את השברים שנותרו מהכהונה הנוכחית – קיצוץ בהיקף של 15 מיליארד שקלים, ו-39 מיליארד גירעון. כהונה בתפקיד הזה בשנים הבאות עלולה לסיים כל קריירה פוליטית. מצד אחר, דווקא בגלל המצב הקשה, נתניהו יזדקק לשר אוצר בעל כוח ומיומנות פוליטיים מול סיעות הכנסת ומול השרים שיחוו קיצוצים בבשרם החי. לא צריך לקנא בשר האוצר הבא. ופחות מכך, צריך לקנא בנו.