צמד המלים הקוסם ביותר כרגע לבוחר הישראלי הוא כנראה "שוויון בנטל". יאיר לפיד, שהוכתר ביום שלישי בלילה למנצח הגדול של הבחירות המפתיעות (אלה שתוארו עד אותו רגע כ"משעממות ביותר זה שנים") הניף בתבונה שני דגלים: שיפור במצבו של מעמד הביניים ושירות שווה לכל. שלא כאביו לפניו, נמנע לפיד מהתקפות חזיתיות על החרדים. זה הקו שמשך אליו כ-16% מהבוחרים.

הודעת לפיד שלשום בערב, שקטעה באחת את החלומות בשמאל על הקמת גוש חוסם נגד בנימין נתניהו, היתה במקומה. אפשר להניח שמרבית בוחרי "יש עתיד" מצפים לראותה בממשלה, לא על ספסלי האופוזיציה. נראה שגם ראש הממשלה מבין את המסר מהבוחרים. לכן מיהר נתניהו להושיט יד ללפיד ולדבר על שיפור איכות חיי האזרחים, במקום לשוב ולאיים על איראן. לשניהם אין שום אלטרנטיבה מעשית אחרת; לא ממשלת ימין צרה, לא גוש שמאל חוסם.

היחס לחרדים – ובעיקר שאלת גיוסם לצה"ל – תפסו מקום מרכזי בשיקולי המצביעים. אבל קיים פער של ממש בין הדימוי הציבורי של לפיד כלוחם לגיוס החרדים לבין תוכניותיו בפועל. את המצע של יש עתיד ביחס לחרדים ניסחו שניים – העיתונאי (לשעבר) עפר שלח והאלוף (מיל') אלעזר שטרן, ראש אכ"א לשעבר, שדחה הצעה להשתבץ ברשימת לפיד ונדד לתנועה של ציפי לבני, ומטעמה אכן נבחר לכנסת.

בסעיף "שירות שווה לכולם" במצע המפלגה נקבע, כי "מודל השירות הקיים מכרסם ביסודות חיינו המשותפים". לפיד מציע את "מהפכת השירות האזרחי שתעודד ותתגמל גיוס לצבא ותאפשר פתרון של גיוס אזרחי לאוכלוסיות המגזרים השונות". המלכוד טמון בהמשך: יש עתיד מקציבה למדינה לא פחות מחמש שנים להתארגנות. עד אז יינתן לבני הישיבות שלא יגויסו "פטור מלא החל מגיל 18 והם יוכלו לצאת מיד לעבודה".

במלים אחרות, תוכנית לפיד – לפחות לפי המצע הרשמי – צריכה להדאיג רק חרדים בני 13 ומטה. כל השאר יזכו בחסותו לפטור מיידי. גם לא ברור איפה יהיה לפיד בעוד חמש שנים, כשיצטרכו לאכוף את המודל שלו, והאם צעיר חרדי שיבוא יומו להתגייס אי שם בשלהי 2018 יקבל עליו את הדין, אחרי שאחיו מהמחזורים שמעליו קיבלו לא רק דחיית שירות, אלא גם פטור מלא משירות צבאי, ששחרר אותם הישר לשוק העבודה?

מאז, לפי דיווח בידיעות אחרונות בשבוע שעבר, לפיד שינה את עמדתו וכבר אינו תומך בדחייה של חמש שנים. מה כוללת תוכניתו החדשה, איננו יודעים עדיין. אם לפיד ונתניהו אכן מאמינים בשירות שווה, דחייה של חמש השנים היא אמנם מופרזת. לפי בכירי צה"ל, הצבא אינו זקוק ליותר משנה כדי להתארגן למודל חדש. על-פי חישוב שעשה שחר אילן, סמנכ"ל עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון, אם הכוונה היא לשחרר לאלתר גם את החרדים בני ה-18 עד 28 (גיל הפטור הנוכחי), המשמעות היא כרטיס יציאה חינם ל-100 אלף חרדים כמעט. ספק אם לזה התכוונו בוחרי יש עתיד.

בשנה האחרונה עסקה המערכת הפוליטית באינטנסיביות בשאלת גיוס החרדים. זה קרה בעיקר תודות לעבודה הפרלמנטרית המאומצת של ח"כ אחד שלא יהיה בכנסת ה-19: יוחנן פלסנר, מקום שלישי ברשימת קדימה.

פלסנר הקים תחילה ועדה מיוחדת שריכזה לראשונה את הנתונים על ממדי התופעה והציגה מודל חליפי. הנשיאה הקודמת של בית המשפט העליון, דורית ביניש, הסתמכה עליו באופן בולט כשפסלה את חוק טל לפני כשנה. אז הוקמה ועדת פלסנר השנייה, שקרסה תחת הלחצים המנוגדים וכשלה בניסיון להעביר מודל גיוס חדש. אך הרעיונות שלו עשויים להיות רלוונטיים: הנהגת מכסות גיוס קשיחות, אכיפה משופרת בישיבות, מתן פטור משירות לקבוצה מצומצמת של "עילויים" בלימוד תורה, ומתן אפשרות לצבא להחליט למי מהחרדים הוא זקוק.

בעקבות הוועדה השנייה צצו ניסיונות להנהגת "פלסנר-לייט", מהמתווה שהציג השר משה (בוגי) יעלון ועד הרעיונות שהעלה לקראת סוף הקדנציה שר הביטחון, אהוד ברק. כל הרעיונות הללו מונחים על השולחן. אבל דווקא התוכנית המקורית של לפיד, גיבור החילונים, היא הנוחה ביותר לעיכול מבחינת נתניהו. גם החרדים, שיזעקו כמובן לשמים, יודעים עד כמה עשויים הדברים להשתנות כאן בטרם תיאכף גזירת הגיוס על העוללים ילידי 2000.

לעומת זאת, קיים כאן פוטנציאל למבוכה חוקתית. פטור מסיבי לחרדים עשוי להביא עתירה לבג"ץ נגד אכיפת שירות החובה על שאר הצעירים. ההסדר הקודם, הבעייתי מאוד כשלעצמו, ניסה לשמר לפחות מראית עין של שוויון. ההסדר הזמני יקבע בחוק שלמשך חמש שנים לפחות יהיו כאן שני סוגי אזרחים בין הגברים היהודים: אלה החייבים בשירות לשלוש שנים ואלה הזכאים, בסמכות וברשות, לזנק לשוק העבודה בגיל 18.

לא צירוף מקרים

פסק דינו שהוציא השבוע הבוחר אינו נראה כהבעת אי אמון בנתניהו בתחום הביטחוני, אלא במישור הכלכלי-החברתי. נדמה שאין הרבה ממש בניסיון, שנעשה בשמאל, לנכס את הצלחת לפיד וכישלונו היחסי של הליכוד למנדט ציבורי רחב להתקדמות עם הפלסטינים. את הבוחרים הישראלים עניינו השבוע סוגיות אחרות. אבל לפלסטינים יש מנהג משונה – להתעקש להזכיר את קיומם בכל פעם שאנחנו מנסים לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. ספק אם השקט הנוכחי בגדה יימשך בקדנציה של ממשלת נתניהו-לפיד.

יום הבחירות סיפק הזדמנות טובה לסיור בשטחים. מהקו הירוק ועד צומת תפוח ומשם עד בית אל, לא נראה אפילו סיור צבאי אחד על הכבישים הראשים. כך עוד לא נראית אינתיפאדה. סדר הכוחות שמחזיק צה"ל בגדה הוא הנמוך ביותר שם מאז החלה האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. בחודש הבא, כך הוחלט, יתוגברו הכוחות בגדוד נוסף. ובכל זאת, השטח רוחש. זה קורה בשל שילוב של שני דברים, כפי שתואר כאן בשבוע שעבר: עלייה חדה במספר הנפגעים מירי חיילים ומאבק פלסטיני אפקטיבי יותר בזירה האזרחית.

שלשום ירו חיילים למוות בסטודנטית פלסטינית, לובנא מוניר חנש, בת 22, במחנה הפליטים אל-ערוב. נראה שנקלעה בטעות לקו האש בעת מרדף כושל אחר מיידי בקבוקי תבערה. חנש היא ההרוגה הרביעית מירי אש חיה בגדה בתוך פחות משבועיים.

אלו ארבעה אירועים נפרדים, שכבר אי אפשר לפטור אותם כצירוף מקרים. התחקירים הראשוניים בכל התקריות מעלים חשד להפרות בוטות של הנחיות הפתיחה באש. בכל המקרים יש ספק אם נשקפה סכנה לחיי החיילים (בתקרית שבה הרגו חיילים נער בן 16 בכפר בודרוס יש לצבא תיעוד מפורט ממצלמות האבטחה של גדר ההפרדה).

באירוע שלשום מדובר בסמח"ט ובנהגו, שיצאו מרכבם בעת נסיעה מינהלתית על הכביש הראשי, ופתחו במרדף (וירו?). זה נשמע כמו שידור חוזר לתקריות המסויטות של האינתיפאדה הראשונה בשנות ה-80. על הגדה מופקדים שני קצינים מיומנים ובעלי ניסיון, אלוף הפיקוד ניצן אלון ומפקד האוגדה תת-אלוף חגי מרדכי. צריך לקוות שהם ינקטו מהלכים תקיפים לריסון הכוחות, בטרם יגלשו הדברים להידרדרות נרחבת.

מות האזרחים מתווסף לסימני מתיחות אחרים בשטח: החמאס צובר ביטחון בגדה, אחרי מה שנתפש כהצלחתו לעמוד בפני צה"ל במבצע "עמוד ענן" ברצועת עזה. יותר ויותר פעילים חמושים, בהם אנשי פתח, נעים בגלוי במחנות הפליטים, אחרי שנים שלא העזו לאתגר כך את שלטון הרשות.

בד בבד נמשכת המחאה הפלסטינית המאורגנת באמצעות הקמת מאחזי דמה. זו תגובת נגד לבנייה הישראלית המואצת שרואים הפלסטינים, שכבר איננה מוגבלת לגושי ההתנחלויות. המאבק, שנעשה בתמיכה גלויה של הנהגת הרשות, הגיע לתודעת התקשורת כשהוקמו מאחזי מחאה פלסטיניים בקרבת ירושלים. קדמו לכך מהלכים דומים בדרום הר חברון ובבקעת הירדן. זהו מאבק על גורל שטחי סי, הנתונים לשליטה ביטחונית ישראלית, והוא נעשה מתוך הבנה עמוקה של מערכת המשפט הישראלית והקהילה הבינלאומית. ניכר שהפלסטינים למדו כל מה שצריך ללמוד מפועלו הארוך של זמביש, זאב חבר, מזכ"ל תנועת אמנה, הגוף המיישב העיקרי של המתנחלים. נדמה שגם אלה סוגיות שיאיר לפיד יצטרך להתעניין בהן מעתה, חרף נטייתו המובנת לעסוק בנושאים אזרחיים.

כשהמנוף נופל

השעון המדיני והביטחוני אינו עומד מלכת גם בתקופת ממשלת מעבר. שלשום כינס נתניהו דיון דחוף עם ראשי מערכת הביטחון על התפתחויות בסוריה, ובעיקר על האפשרות שמשטר אסד יאבד שליטה על מאגרי הנשק הכימי. שר הביטחון לא היה שם. אהוד ברק המריא לשווייץ, אחרי שהצביע בבחירות, אבל בטרם פרסום מדגמי הבחירות בטלוויזיה, כדי להשתתף בדיוני הפורום הכלכלי בדאבוס.

בדרך הוא הספיק, ברגע האחרון, לאסור על השתתפותו של סגן הרמטכ"ל החדש, האלוף גדי איזנקוט, בכנס על "מגבלות הפעלת הכוח הצבאי" במרכז הבינתחומי בהרצליה. בלשכת השר הסבירו שתקופת הבחירות רגישה מדי להתבטאויות פומביות של קצינים בכירים. במטכ"ל לקחו את האשם על עצמם וטענו שבקשת האישור הוגשה לשר באיחור. לא נורא, נדמה שנותרו רק עוד שבועות ספורים לתקלות מהסוג הזה.

גם כך היה מעניין בהרצליה ביום רביעי בבוקר. שלושה אלופים בדימוס – דן הראל, ישי בר ועמי אילון – דיברו בגלוי על הסביבה האסטרטגית הישראלית ביום עיון לזכר מפקדם לשעבר, אמנון ליפקין-שחק. הראל אמר שמניסיונו הוא יודע שבכירי צה"ל מודעים למגבלות הכוח הצבאי. "הרבה מאוד פעמים הצבא בלם הצעות מרחיקות לכת לפעולות, הציג את המשמעויות והמליץ על משהו אחר. בחלק גדול מהמקרים דעתו התקבלה", הוא סיפר. הרתעה, הוסיף הראל, היא מושג זמני: "יש לה תכונה של קרטיב לימון בסהרה. היא נמסה ובסוף אתה נשאר עם המקל".

הפרופסור למשפטים ישי בר, שכבר הביע את דעתו בראיון ל"הארץ" נגד הפצצה ישראלית של אתרי הגרעין באיראן, טען כי "אין שום לגיטימיות מוסרית ומשפטית ואין שום חוכמה במלחמת ברירה". דברים נוקבים אמר גם ידידו של בר, הפרופסור (לפילוסופיה) משה הלברטל, שנזכר בחוויותיו ממלחמת לבנון הראשונה והזכיר לקברניטים כי נדרשת צניעות בהפעלת הכוח. בישראל, אמר, מרבים לדבר על פעילות צבאית בשיטה של "מנופים", אבל לרוב "המנוף הראשון נופל עליך. החיים הם לא ניסוי מעבדה. יש להם תוצאות בלתי צפויות".

הנה חומר למחשבה גם לחברי הקבינט המיועדים של יש עתיד, שבוודאי עוד השלימו באותה עת שעות שינה לאחר ליל הניצחון ההיסטורי. התלבטויות מן הסוג הזה – הנוגעות לאירועים מהגדה ועד לבנון, ויש לקוות שלא באיראן – עלולות להעסיק גם אותם בארבע השנים הבאות.