12:05
בנימין נתניהו יגיע מחר, במוצאי שבת, למשכן הנשיא בירושלים, יטפס במדרגות ללשכתו של שמעון פרס, ויקבל ממנו ברוב טקס את כתב המנדט להקמת הממשלה ה-33 של ישראל. בעוד כ-28 ימים הוא יחזור ללשכה כדי להציג ממשלה או כדי לבקש ארכה. זאת, בהנחה שהמצב בצפון לא ידרדר ויסלים לכדי עימות. תסריט כזה עשוי לגרום להתגמשות השחקנים הפוליטיים ולקיצור פרק הזמן שבו תוקם הממשלה.
לא קשה לנחש מה יחלוף היום במוחו של נתניהו. זוהי הפעם השלישית שהוא זוכה לכבוד הרם. מה יחלוף במוחו של הנשיא גם לא קשה לנחש. פרס דיבר מספיק בשנתיים האחרונות, שנות ההתפכחות וההתאכזבות שלו מנתניהו. הוא דיבר בשיחות פרטיות וגם בפומבי, מול המצלמות. הוא דיבר בעיצומה של מערכת הבחירות על הקיפאון המדיני המסוכן, על החתירה לשלום שנשכחה מלב ונהפכה למלה מגונה, על העיוורון שבו לקתה ההנהגה הישראלית. הוא דיבר ודיבר והיום, נעבעך, הוא יעניק את המנדט, בפעם השנייה, לנתניהו שבעיני פרס מגלם באישיותו, במדיניותו ובהתנהלותו את מה שהשתבש במדינת ישראל, את הסטייה מהמסלול, את הדהירה העיקשת לעבר המצוק.
חרף הניצחון, שרי הליכוד שהגיעו בבוקר יום א' לישיבתם השבועית הראשונה לאחר הבחירות, מצאו את מנהיגם במצב רוח כעוס. נתניהו עבר בשבת על העיתונים וכמו המלכה בשלגיה ושבעת הגמדים, הוא התחרפן ממה שגילתה לו המראה החצופה: שהוא כבר לא כזה תותח, שיש ברחבי הממלכה בחור אחד, יותר חתיך ויותר מוצלח ממנו עם (יש) עתיד יותר מבטיח משלו, ושהגמדים שסובבים אותו כבר מריחים דם, מחבלים בכרמים, מלכלכים זה על זה, מאשימים זה את זה, ואותו, בכישלון ומחפשים זה את ראשו של זה.
"מעכשיו", פקד ראש הממשלה על שריו העגמומיים, "מי שמתראיין שיתראיין רק עם אישור ויתאם את המסרים". השרים הופתעו. הם חשבו שמערכת הבחירות, במהלכה הם נדרשו לעלות לשידור ולדקלם כמו זומבים את דף המסרים היומי כבר נגמרה. מסתבר שלא. הקמפיין מת, המפלגה כמעט מתה – אבל משמעת הקמפיין חיה. "אותו דבר לגבי המתדרכים", המשיך נתניהו בחרון אפו, "הדברים האלה גורמים נזק בשלב רגיש כל כך לפני המשא ומתן הקואליציוני. דברים כאלה עלולים לעלות לנו במחיר ומי שעושה את זה, ישלם את המחיר".
האיום היה שקוף. לא נדרשו פרשנויות או הסברים. בעוד כחודש, פחות או יותר, השרים ייקראו ללשכת רה"מ ויתייצבו מול בוראם לשמוע איזה תיק הוא מייעד להם. חסר להם להרגיז אותו עכשיו. עוד לפני יום הדין הפרטי שלהם הם ייאלצו לראות בעיניים כלות את התיקים הנחשקים ביותר, מושאי חלומותיהם הרטובים, זולגים בזה אחר זה לפרטנרים: שותף אחר שותף, מפלגה אחר מפלגה, יקטפו תיק אחר תיק. ככה זה בשיטה הקואליציונית הישראלית הידועה כשיטת סבתא-בישלה-דייסה-חילקה-לזה-וחילקה-להוא-ולמי-לא-נשאר.
ישיבת פורום שרינו במשרד ראש הממשלה התקיימה יומיים לאחר פגישתם של ביבי ויאיר במעון הרשמי ברחוב בלפור בירושלים. תוכן הפגישה לא דלף. בדיעבד ניתן להתרשם שנתניהו לא בדיוק יודע איך לאכול את הלפיד הזה. הפערים בין תפישותיהם רחבים: לגבי מה שמכונה ה"שוויון בנטל", שהוא, ללא ספק המטען הנפיץ ביותר במשא ומתן שייפתח רשמית ביום א'; לגבי הרכב הממשלה (נתניהו רוצה את החרדים, לפיד עושה הכל כדי שייצאו בחוץ); לגבי מספר שרי הממשלה (אם הדבר תלוי בנתניהו יהיו בה כ-30 מאושרים גם הפעם. לפיד מדבר על ממשלה מצומצמת יותר, בת 23-24 שרים); וכן בעניין הפלסטיני: לפיד יתבע לפתוח במשא ומתן מדיני בהקדם. נתניהו יודע שכדי שייפתח משא ומתן רציני הוא צריך לשים הצעה אמיתית על השולחן. נפשית, הוא אינו מסוגל לכך. הוא מאמין שכל הצעה שתונח כבר לא תהיה רלוונטית כי הפלסטינים מיד ידרשו עוד.
נתניהו אומר לאנשיו שהוא מתכוון לחתום על הסכם קואליציוני, כולל חלוקת תיקים, קודם כל עם יש עתיד. הבעיה היא שלפיד רוצה להביא אתו את הבית היהודי בראשות נפתלי בנט ואולי גם את קדימה בראשות שאול מופז. יחד 64 ח"כים, בסיס סביר לקואליציה. נתניהו לא מתלהב מבנט, בלשון המעטה. כנראה שאת הגזירה הזו הוא ייאלץ לבלוע. קשה לדמיין קואליציה בלי בנט ועם ש"ס. מה גם, שמכל השותפים הפוטנציאליים, בנט מסתמן כקליינט הכי נוח והכי מתמסר. הוא כל כך משתוקק להיות בממשלה והוא כל כך נטול אלטרנטיבות, שהדרישות שהוא צפוי להעלות במשא ומתן יהיו סבירות וידידותיות למשתמש. דרישות של אח, נקרא להן.
בשבוע החולף היה קשר רציף בין אנשי ראש הממשלה לבכירים ביש עתיד. לפי מקורות במשרד ראש הממשלה התנהלו שיחות גם עם אורי שני, היועץ של לפיד, חבר צוות המשא ומתן הקואליציוני שלו והאיש היחיד בסביבתו שהקים ותחזק קואליציות וממשלות (עבור אריאל שרון) שניהל לשכות, ושמכיר מקרוב את הסמטאות הכי אפלות של הפוליטיקה הישראלית, כמו גם את הנפשות הפועלות, הקומבינות והתעלולים שאנשיו של נער הזהב מרמת אביב בכלל לא מדמיינים לעצמם שקיימים. כל מי שהזדמן לו לבלות ערב עם שני, ולשמוע את סיפורי מורשת הקרב שלו מהמגעים הקואליציוניים להקמת ממשלות שרון ב-2001 וב-2003 מבין שלצוות המשפטנים של נתניהו ואביגדור ליברמן מחכים ימים לא קלים.
עד כה לפיד מביא עמו סוג אחר, חיובי, של התנהלות פוליטית. הוא הדגים זאת למחרת הבחירות כשהודיע שלא ינסה להקים גוש חוסם (שממילא לא היה קיים למעט בדמיונם הקודח והלא ממש מחובר למציאות ולמתמטיקה אלמנטרית של כמה אנשי שמאל). עם זאת הסגנון שלו כלפי ה"חנין זועביז" היה פוגעני וגס, הזכיר קצת את אביו המנוח ולימד שהוא עדיין לא לגמרי השתחרר מהמנטליות של כותב טור.
הוא נהג בדרך נטולת מניירות כשהמליץ לנשיא על נתניהו כמרכיב הממשלה (אם כי לא היה מזיק שלצד המנטרות הקבועות על ממשלה ללא שרים בלי תיק ושוויון בנטל, הוא היה אומר לתקשורת גם משפט או שניים על הבעיות הביטחוניות שניצבות לפתחנו). מצע יש עתיד קובע כי ראש הסיעה הגדולה יעמוד בראשות הממשלה ולפיד נהג כמתחייב ממצעו. שוב, השמאלנים הדוגמטיים צקצקו בלשונם. הם רצו שלפיד לא ימליץ על איש, כמעין התרסה ילדותית, או שימליץ על עצמו, על אף שהוא הבהיר, בצדק, כי אינו בשל לתפקיד. אחר כך ה"סמול" מתפלא למה העם נקעה רגלו ממנו ומתרגיליו העבשים.
אני (לא) אנווט
"יהודים מתפללים שלוש פעמים ביום. אנחנו נדרשנו להתפלל כמו המוסלמים, חמש פעמים ביום, לכיוון הבית שלך ועל הברכיים", אמר ח"כ איתן כבל בשפתו המליצית לשלי יחימוביץ', בישיבת סיעת העבודה ביום ב'. כבל היטיב לבטא את מה שחלף במוחם של היושבים מסביב לשולחן. לכל אורך מערכת הבחירות הם הועלמו, נדחקו הצדה ונדרשו להיות צייתנים, שתקנים וכנועים, רק כדי לגלות במוצאי יום הבחירות שמותק, המנדטים התכווצו.
היצרים שפיעמו בלבם של משתתפי הישיבה היו לוהטים, הטונים היו מאופקים. "אני לא מאמין", מלמל בסיומה הח"כ המיועד אראל מרגלית, "לפני שנכנסנו לכאן אנשים אמרו לי דברים אחרים לגמרי".
מרגלית עוד ילמד שלא רק מה שרואים מכאן לא רואים משם, אלא גם מה ששומעים לפני, לא תמיד נאמר אחרי. בשיחות מסדרון כולם גיבורים גדולים. בתוך החדר, פנים אל פנים, האוויר קצת יוצא מהם. אבל לא צריך לטעות: יחימוביץ' בצרות. נגמר עידן ה"אני-אני-אני" בסיעת העבודה. חבריה לסיעה – מתנגדים ותומכים כאחד – רואים בה אחראית ישירה, בלעדית ויחידה לכישלון בבחירות. היא קיבלה מהם את מלוא האשראי ובזבזה אותו בקמפיין גרוע, כושל, אגו-מאניאקי, שבמקום להוסיף כוח או לשמור על הקיים בסקרים, הקיז מנדטים בקצב של שניים בחודש.
השבוע נפוצו שמועות בעבודה – יש דברים שלא משתנים – על כוונת יריביה של יחימוביץ' לפצל את הסיעה. חמישה מתוך 15 רשאים להתפלג חוקית להקים סיעה נפרדת ולחבור לממשלת נתניהו תמורת תפקידים. על הנייר יש חמישה, אולי אפילו שישה, שעשויים לזכות בגיבויו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני. בפועל, פילוג כזה נדון לכישלון בשל כמה סיבות: 1. לחבורה הזו אין מנהיג מוסכם. 2. אין סרט שבו נתניהו ינהג בהם כפי שנהג בסיעת עצמאות של אהוד ברק ויעניק למרבית חבריה תפקידים של שרים וסגני שרים. לא כשלפיד תובע ממנו לכונן ממשלה דלת משתתפים. 3. שלושה מאלה שיוחסה להם הכוונה, ייתכן שלא בצדק, מעוניינים להתמודד על ראשות העבודה בפריימריז הבאים: יצחק (בוז'י) הרצוג, כבל, ומרגלית.
שלי יחימוביץ' בבית הנשיא בי-ם, השבוע.
צילום: אוליבייה פיטוסי
המועמד שנחשב לבעל הסיכוי הטוב ביותר לנצח את יחימוביץ' בהתמודדות ראש מול ראש, חטף השבוע מכה בראש. החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לפתוח בחקירה נגד הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי בפרשת הרפז, הסירה את שמו מרשימת המתמודדים, כל עוד הוא נחקר.
אשכנזי הוא מועמד בעל משקל על אף שהוא גורר אחריו עגלה מלאת שלדים מצחינים, גם בהתחשב ביחסי החברות הקרובים שלו עם עופר עיני. לכן, האינטרס משותף לכל החברים בסיעת העבודה, מיחימוביץ' ועד כבל, הוא לקבוע תאריך מוקדם ככל האפשר לפריימריז, כזה שיפגוש את אשכנזי בחדרי החקירות של מצ"ח או ממתין להחלטת היועץ. מצד אחר, בהכירנו את ויינשטיין, סביר להניח שגם אם הפריימריז ייערכו בעוד 14 חודשים, המועד האחרון שקובעת חוקת העבודה, תיק אשכנזי עדיין יעלה אבק אצלו על השולחן.
מלכוד 69
בימים הבאים נשמע את נתניהו אומר, חזור ואמור, שחייבים להקים ממשלה רחבה. הוא יסביר שהיא חיונית להתמודדות עם האיומים האסטרטגיים. כן, בטח. האיום האסטרטגי היחיד שממשלה עם יעקב ליצמן ואריה דרעי מסוגלת לתת לו מענה זוהי ממשלה שלשון המאזניים שלה תהיה מפלגה מהגוש היריב. כלומר, יש עתיד. נתניהו יעשה כל שביכולתו להקים ממשלה שתמנה 80 ח"כים כך שגם אם סיעת לפיד תפרוש מהקואליציה, הוא לא יאבד את הרוב שלו בכנסת. ספק אם יצליח, מהסיבות שהוזכרו למעלה.
לאחר בחירות 2009 נתניהו ניהל משא ומתן מתקדם עם סיעת קדימה של ציפי לבני, שהיתה גדולה במנדט מסיעת הליכוד, על הקמת ממשלת אחדות שוויונית. הוא נשא ונתן, אך בלב חצוי ובחשש גדול ש"הם יפילו אותי", כפי שהוא נהג לומר למקורביו, בכוונו ללבני ולחיים רמון. ברגע שליברמן הסיר את הווטו על יו"ר העבודה אז אהוד ברק, נפתחה הדרך לנתניהו להקים ממשלה על בסיס השותפים הטבעיים פלוס העבודה. ממשלה חסינה מהפלה שכן לאף אחת מהשותפות לא המתין עתיד ורוד יותר בחוץ. כוחה היה בחולשתם המובנית של שותפיה.
כעת, נתניהו שוב אומר למקורביו "הם יפילו אותי", ומתכוון ללפיד ולאורי שני. ראש הממשלה המיועד צפה השבוע בתוכנית "עובדה", שתיעדה את מסע הבחירות של לפיד. כשראש הסיעה השנייה בגודלה, בת 19 המנדטים, נשאל על ידי הכתב בן שני, אם בכוונתו להתמודד לראשות הממשלה בבחירות הבאות, הוא השיב, בעיניים חצי עצומות, "אני מניח שכן". כשנשאל אם הוא ינצח, תשובתו הנון שלאנטית, הזחוחה משהו, היתה: "אני מניח שכן". הוא נראה כמי שחווה טרנס, או התגלות. מפחיד לחשוב מה היה קורה אם שני היה שואל אותו: "תגיד, אתה מלך?"
זהו המלכוד שאליו נקלע מרכיב הממשלה הבאה: הוא אמור לצאת מגדרו בשבועות הקרובים על מנת להכניס את לפיד לקואליציה ולתת בידיו כוח והשפעה ומעמד וכבוד ויקר, שישמשו את האחרון לנסות ולהביס את נתניהו בפעם הבאה.
הקונסטרוקציה הפוליטית המסתמנת היא כל מה שנתניהו ירא ממנו. היא כל מה שהוא אינו רוצה שיקרה. היא הסיוט שלו ושל שרה, התגלמות כל הפחדים כולם. משקיף פוליטי וותיק הציע השבוע לשים לב למה שמתרחש בגזרה בין נתניהו, לבני ומופז. "בסיטואציה מסוימת, הם יכולים להיות האהוד ברק של 2009", אמר המשקיף, "ביבי ינהל משא ומתן עם לפיד וברגע האחרון ישאיר אותו בחוץ ויקים ממשלה עם החרדים, הימין, לבני כשרת חוץ או מנהלת המשא ומתן המדיני, ומופז כשר ביטחון. ממשלה בת 69 ח"כים".
נשמע מופרך ובלתי סביר? אכן. אבל למדנו לא פעם, כולל בחודשים האחרונים, שזו אינה ערובה לכך שמשהו כזה לא יקרה. או לפחות שהמחשבה הזו אינה חולפת במוחו של נתניהו.
המזכיר שהזכיר
ישיבת הממשלה ביום א' עסקה בתחילתה ביום השואה הבינלאומי. שר ההסברה יולי אדלשטיין, שמשרדו אחראי על הפעילות הרלוונטית בעולם, הציג את הנושא ודיבר על האנטישמיות בעולם, שאינה נעלמת. ראש הממשלה נאם, כמה מהשרים הוסיפו אף הם דברים מודאגים.
מן העיתונים שהיו מונחים על השולחן נשקפה, בצבעי צהוב ושחור, הכרזה מעוררת הקבס והחלחלה: "בית"ר טהורה לעד", שהתנוססה ערב קודם בידי כמה מאוהדי בית"ר, במחאה על הכוונה לשלב בקבוצה שני שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה.
איש מהשרים לא מצא לנכון לזרוק איזו מלה על הקשר בין הגזענות של שנות ה-30 וה-40 במאה הקודמת, לזו החדשה שנצרחת וננהמת מדי שבוע מיציעים מסוימים באצטדיון טדי. כאילו שיש גזענות שאפשר לסלוח עליה, וכזו שאינה נסלחת.
סביב שולחן הממשלה היה אדם אחד שההתעלמות הזו כן הפריעה לו. מזכיר הממשלה היוצא, עורך הדין צבי האוזר, התקשה להשלים עם השתיקה. בסוף הדיון הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר: "התגברות האנטישמיות העולמית לא יכולה להצדיק תופעה של סובלנות בישראל לגילויים של שנאת זרים. אסור שנעבור לסדר היום על מה שראינו בימים האחרונים, לא רחוק מכאן. חשוב שהרוב ישמיע את קולו".
נתניהו מיהר להצטרף לדברים.
הוספת תגובה
-
- 0minus
- 0plus
-
- 0minus
- 0plus
-
- 0minus
- 0plus
-
- 0minus
- 0plus
-
- 19minus
- 9plus
-
- 24minus
- 11plus
-
- 2minus
- 2plus
-
- 11minus
- 7plus
-
- 14minus
- 1plus
-
- 6minus
- 6plus
-
- 5minus
- 1plus
-
- 2minus
- 2plus
-
- 6minus
- 2plus
-
- 4minus
- 1plus
-
- 7minus
- 10plus
-
- 2minus
- 5plus
-
- 0minus
- 3plus
-
- 3minus
- 4plus
-
- 1minus
- 9plus
-
- 2minus
- 3plus
-
- 0minus
- 1plus
-
- 0minus
- 0plus
-
- 0minus
- 0plus
-
- 1minus
- 2plus
-
- 2minus
- 0plus
- 0minus
- 0plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
