בתום ישיבת ההשבעה החגיגית של הכנסת ה-19, קם בנימין נתניהו מכיסאו בראש שולחן הממשלה הפנימי וצעד לאטו במעבר הצר. כשהגיח משם, האדם הראשון שנפל אל בין זרועותיו היה הח"כ החדש יאיר לפיד. מנהיג יש עתיד ממש שעט לעברו של ראש הממשלה, העניק לו חיבוק חם, הציג לו את מספר 2 שלו, שי פירון, והמשיך לטפוח על כתפו של האיש שהוא מתכנן להחליף "בעוד שנה וחצי", כפי שצוטט אומר. לא פלא שנתניהו נראה מסויג וצונן. מופע הפמיליאריות שלפיד הציג מול המצלמות לא הפיג את חשדנותו. מבחינתו, היד שליטפה אותו היום, היא היד שתנעץ בו את הסכין מחר, ללא גינונים מיותרים.

שבועיים לאחר הבחירות לא רק שאין ממשלה באופק, איש אינו מוכן להתחייב בנפשו על הרכב הממשלה ה-33 של ישראל. כל ניחוש הוא טוב כמו חברו. אם לשפוט מנאומו של נתניהו בטרקלין שאגאל, הוא ללא ספק פוזל לעבר מפלגות השמאל-מרכז שבלעדי אחת או שתיים מהן לפחות, אין לו ממשלה מתפקדת. 4-3 פעמים הוא הזכיר את המלה "שלום", שהן 4-3 פעמים יותר משעשה זאת לכל אורך מערכת הבחירות. נתניהו גם דיבר על הורדת יוקר המחיה, הפחתת מחירי הדיור, הגברת השוויון בנטל ושינויים בשיטת הממשל.

לצדו עמדו גאים 11 ראשי סיעות נוספות, עדות לפיצול ולפילוג הממאירים בחברה הישראלית. מדינות פחות מפותחות כמו ארה"ב, בריטניה, צרפת וגרמניה חיות יפה מאוד עם שתי מפלגות גדולות, ולכל היותר עוד 3-2 קטנות. טוב, אצלן לא כולם יהודים.

ביקורו הצפוי של הנשיא אובמה בישראל עליו דווח אמש בערוץ 10 - ביקור שאמור על פי הציפיות להתניע את המשא ומתן המדיני שבארבע השנים האחרונות לא התקדם אפילו סנטימטר - משחק יפה לידיו של נתניהו. הוא יקל עליו לשכנע את ציפי לבני ושאול מופז לחבור לממשלתו. לבני ומופז אינם בדיוק מקשה אחת: הראשונה תשחק אותה קשה להשגה. השני ידהר פנימה כמו קטר שאיבד את בלמיו.

שתי השאלות המרכזיות הן:

1. עד כמה קשיח הוא הציר בין יאיר לפיד לנפתלי בנט והאם השניים הללו באמת הסכימו להיכנס יחד לממשלה או להישאר יחדיו באופוזיציה; גם אם אינם עשויים ממקשה אחת. אישית, נפתלי ויאיר הם אולי אחים וסחבקים, אבל הם מייצגים שני קהלי בוחרים שונים, שני שבטים שונים ושתי סיעות שונות. לפיד אינו חלק מגוש הימין. בנט לעומתו, אינו יכול למתוח את החבל עד בלי גבול. מצביעיו מצפים ממנו להיות בממשלת נתניהו השלישית, כפי שהבטיח להם בבחירות.

2. מה יעשה נתניהו בלי בעלי בריתו הטבעיים, אנשי ש"ס ויהדות התורה, בהם הוא רואה שותפים נאמנים שלעולם לא יבגדו בו. פרידה מהם תהיה לו קשה ומייסרת. בחוגיו הקרובים ביותר של ראש הממשלה יש מי שמזהיר אותו מפני ויתור על השותפים הטבעיים והסתמכות על קליינט בעייתי, בוגדני ואמביציוזי כמנהיג מפלגת יש עתיד. "תסתכל ארבע שנים אחורה", אומר לו מי שאומר, "סיימת קדנציה של ארבע שנים ללא משבר קואליציוני אחד בזכות מה? בזכות העובדה שלאיש משותפיך למיטה הקואליציונית לא היתה חלופה, לא היתה כתובת אחרת, לא היו שאיפות להחליף אותך. ברגע שתכניס את לפיד לממשלה איבדת את הביטחון הזה". בין הקטבים האלה משוטט נתניהו בחוסר ודאות ובחוסר ידיעה. המועד האחרון להצגת ממשלה בכנסת הוא 15 במארס. ממשלה תהיה בכל מקרה. נתניהו יהיה ראש הממשלה בכל תסריט. איך ממשלתו תיראה, זה איש אינו יודע.

אריה דרעי, מראשי ש"ס, אמר אתמול למישהו בכנסת: "יכולות להיות הפתעות". מן הסתם הוא כיוון לממשלה עם חרדים ובלי לפיד. אבל דרעי מספיק מנוסה בשביל לדעת שהפתעות יכולות להופיע בכל מני צורות. אחרת הן לא יהיו הפתעות.