12:44
אין ספק, משהו בוער בעצמותיה, אולי יותר מאשר אצל המתמודדים האחרים במערכת הבחירות המשמימה הזאת. אולי זאת תוצאת הריק של החודשים שעשתה מחוץ לפוליטיקה, אולי היא באמת משוכנעת, שהולך ומתרגש אסון. לבטח היא משוכנעת בכוחה למנוע אותו: "רק תנו לי להיכנס לחדר המשא ומתן - אני יודעת להגיע להסדר", אמרה בביטחון ובשכנוע פנימי עמוק שלא ברור על מה הם נשענים. חובת ההוכחה עדיין מוטלת עליה, למרות שצברה הרבה שעות עם אחמד קריע (אבו-עלא). אבל חייבים להודות: מרשים לראות פוליטיקאית כה נחושה ומשוכנעת בצדקת דרכה, כציפי לבני, גם אם ספק גדול עדיין מכרסם בלב.
מרשים גם לראות את הפוליטיקאית היחידה כמעט, שעוד מדברת על הסדר מדיני, בזמן שמרבית עמיתיה מימין ומשמאל, ויתרו עליו, נואשו ממנו, מחביאים אל מתחת לשטיח את הצורך בו, מוליכים שולל. אולי גם היא מוליכה שולל - ספק אם ניתן יהיה להגיע להסדר על פי עקרונותיה - אבל היא לפחות תנסה. הסיכוי: אולי תצליח. הסכנה: עוד התמכרות למשא ומתן, עוד התמסרות להזדמנויות צילום עם מחמוד עבאס (אבו-מאזן), עוד הצגת פנים יפות ונאורות לעולם, במחיר הרדמתו.
העולם הזה שהיא רוצה להחזיר את ישראל לחיקו, מדבר במונחים שונים ממונחיה: הוא מדבר על זכויות אדם, מוסר, פשעי מלחמה וכיבוש. לבני מדברת על מדינה יהודית ודמוקרטית, רק על אודותיה. היא רוצה הסדר (ולא מדברת על שלום) לא כי אי אפשר להמשיך ולהחזיק מיליוני בני אדם, בלי זכויות ובלי הגדרה עצמית - לבני רק רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית לעצמנו, ולעזאזל הפלסטינים, והיא לא תגיד אף מלה על הכיבוש.
ציפי לבני באוניברסיטת בר אילן, השבוע.
צילום: אלכס ליבק
לא צדק היא מחפשת, לפיכך, גם לא חיים בשלום ובשוויון. היא לא רוצה "להתחתן" עם הפלסטינים, כדבריה, היא רק רוצה "להתגרש מהם כמו קיפודים", וניחוח של לאומנות נפסדת עולה גם מדבריה של מנהיגת התנועה הזאת, הנאורה בעיני עצמה. אבל זה מה שיש במערכת הבחירות הזאת, זה מה שיש בחברה הישראלית 2012, וגם זה משהו.
יום שני, שתיים בצהריים, אולם מינץ, אוניברסיטת בר-אילן. יו"ר אגודת הסטודנטים הקודם מספר על פרויקטים גדולים, וגם איך השיב את החיים הפוליטיים לקמפוס, שהושתקו אחרי רצח יצחק רבין בידי הסטודנט יגאל עמיר. "אני שמח להזמין את יו"ר ‘התנועה', ציפי לבני".
לבושה טוב יותר מכל עמיתותיה, הדורה במקטורן עור שחור ומכנסיים תואמים, היא מדברת בשטף נמרץ, מהכתב, היישר לעניין: כאן היא למדה לפני 30 שנה, אבל מה שחשוב זה שבנימין נתניהו נשא כאן לפני ארבע שנים נאום. הוא קבר אותו, והיא תקים אותו לתחייה. הליכוד מסרב להכניס את נאום בר-אילן למצעו והעולם כולו יודע שהוא היה תרמית. "נאום בר-אילן היה לספין של חיינו, ועל זה צריכות להיות הבחירות". האולם כמעט והתמלא, כרזת בחירות תחובה על כל כיסא, דיוקנה מעטר אותה: "סוף סוף יש בשביל מי להצביע... מול הקומבינה אנו מציעים יושרה".
לצדי יושב קול צף עירני, צביקי אברמוביץ', סטודנט דעתן למדע המדינה. בן מושב תלמי יחיאל, שהדודה שלו מצביעה מרצ. הוא מלווה את נאומה בלחישות על אוזני: "בסך הכל היא אשה די ערכית מול כל הלווייתנים. אבל איך היא יכולה להציע אלטרנטיבה, כשעמדה במשך כמה שנים בראש המפלגה הגדולה ביותר ולא עשתה כלום? ציפי, קשה לי איתה. על מרצ לא חשבתי, לפיד טירון מדי, אולי אצביע עבודה, אולי לבני".
אברמוביץ' עוד יחווה דעתו עליה בהמשך. כל חייו הקצרים הצביע עבודה, אבל הבריחה של שלי יחימוביץ' מהנושא המדיני מרתיעה אותו. היא גם טירונית בעיניו: "מפריע לי שהיא נצמדת רק לאג'נדה החברתית". בילדותו עמד בחולצה כחולה בצמתים ליד המושב שלו וחילק כרזות תעמולה של העבודה, "אבל זו כבר לא אותה מפלגת העבודה", נאנח הצעיר, בפרץ של נוסטלגיה של בן 27.
לבני ממשיכה לדבר בלהט בזכות פתרון שתי המדינות, כמו שאורי אבנרי דיבר עליו עשרות שנים לפניה, בזמן שהיא עוד שרה "שתי גדות לירדן" בבית הוריה, ביקרה במערת המכפלה ובקבר רחל וחשה שהיא "חוזרת הביתה". עכשיו היא אומרת: "האלטרנטיבה לשתי מדינות היא מדינה אחת, דו-לאומית או ערבית. זאת לא המדינה שהוריכם חלמו עליה".
קהל הסטודנטים מגיב באיפוק, מדי פעם פרץ קצרצר של מחיאות כפיים צוננות. מי שמצפה מהסטודנטים הללו לפוצץ אסיפות כמו פעם, יכול לשכוח מזה. לא במערכת הבחירות המנומנמת הזאת, לא בקמפוס המנומס הזה. "ביום שתהיה מדינה אחת, כולם יילכו להצביע ואני רוצה למנוע את זה מהם. אני רוצה לקבע את אופייה היהודי של המדינה. אני לא רוצה שמדינת ישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה או של כל מי שחי בין הים לירדן. אני פונה לסטודנטים הדתיים-לאומיים שביניכם: דווקא הקיצונים שלכם לוקחים מאיתנו את המדינה היהודית. אל תתנו לקיצונים להכתיב. לעם היהודי יש זכות על כל גרגר וגרגר בארץ ישראל, אבל עכשיו אנחנו צריכים לוותר על חלק ממנה. ועל זה צריך להיות המאבק האמיתי במערכת הבחירות הזאת". בקהל יושבת קבוצת סטודנטים ערבים ולא פוצה פה. לא קשה לנחש מה עובר בלבם: מדינה יהודית, מדינה יהודית.
שלב השאלות: "איך את מדברת על הסדר מדיני כשאהוד אולמרט היה קרוב להשיגו ואת אמרת לאבו-מאזן ולאבו-עלא לא לחתום?"; "איך אני יכול לצפות ממך למשהו, אחרי שחיכית במשך חודשים לאולמרט?"; "לא שמעתי את התורה הכלכלית שלך"; "האם תיכנסי לממשלת נתניהו?"; "האם הסדר יהיה כרוך בעקירתם של מאות אלפי יהודים?"
והתשובות: "צריך להכות את החמאס ביד ימין ולנהל משא ומתן עם אבו-מאזן ביד שמאל"; "התורה הכלכלית-חברתית שלי מתבססת על חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי"; "המדינה הפלסטינית היא הפתרון לבעיה הפלסטינית וגם לערביי ישראל"; "בכל הסכם יהיה פינוי. צריך להגיד את האמת"; "אני הקיצונית ביותר בנושא הפליטים הפלסטינים. אסור שאף פליט ייכנס למדינת ישראל. זה כמו בסרט אמריקאי זול: זר דופק בדלת, פותחים את הדלת עם השרשרת ואז ברור שיתפרצו פנימה בכוח. שום פלסטיני לא חושב שיקבל ממני יותר מאשר מאולמרט. אבל לא נכון שאמרתי להם לא לחתום".
"עכשיו היא הלכה לי ימינה מדי", נזעק הסטודנט אברמוביץ' מתלמי יחיאל, "אני איבדתי אותה". וכבר לבני מסתלקת במהירות מהדלת האחורית, לא מתעכבת כמקובל, לא סחבקית של אף אחד.
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
