מלון האורחים הזה, כפר המכבייה, מתמחה באירוח כנסים וגם פופולרי מאוד לשימוש יומי בקרב האוהבים האסורים. ביום שלישי השבוע התקיימו בו למשל: החתונה של איה ומתן; "מיזם 2 דירות במיליון 1"; "סדנת הרזיה בראי התנועה"; "הנס של ג'נס" – וגם כנס בחירות של קדימה, נס בפני עצמו. "מקום טבעי לעסקים ולהנאה", כתוב על מפיות הנייר, אבל בכנס הזה של קדימה, העסקים היו מעט יגעים. גם ההנאה כבר לא מה שהיתה.

בחדר ישיבות לא גדול במרומי הקומה השנייה, הצטופפה לה סביב שולחן צמרת המפלגה הכי גדולה בכנסת היוצאת, יחד עם כל ראשי העיריות, המועצות וסגניהם מטעמה. שלוש עוגות קרם (איומות), ארבעה בקבוקי מיץ (מתקתק), ראש ממשלה אחד לשעבר, שר ביטחון אחד לשעבר, בטח לשעבר, מול ארבע מצלמות טלוויזיה של תחנות מהפחות נחשבות: כך חולפת תהילת עולם.

את האווירה ביטאה, יותר מכל דבר אחר, ארשת פניה של הח"כית היוצאת רונית תירוש. תחת מעטה האיפור הסתתרו כל הבעות האכזבה, המרירות והכעס של מי שהיתה, ועל פי הסקרים לא תהיה עוד. פני קדימה כפני תירוש. כמותה עוד כמה ח"כים שטרחו לבוא לכאן, לכנס הפתטי הזה, שכמותו אולי לא יתקיים עוד לעולם. קדימה מציגה: טרום מסיבת סיום.

ראשי העיריות והמועצות דווקא לבשו חג. אלו עסקני ה"שטח", כמו שהם מכונים אצלנו, מראש המועצה האזורית ערבה, שבועיים בתפקיד, ועד ראש עיריית רמת גן, 24 שנים בתפקיד, כולל חבר מועצה מטירת הכרמל, ראש עירייה לשעבר מטירה ונחמיה רייבי ממדרך עוז, שטרח גם הוא לכבד את המעמד בנוכחותו. כמעט כולם גברים, כמובן גברים, מקטורן דהוי על כרס, טלפון נייד ביד, דאחקות וצ'פחות, חיבוקים וטפיחות, זכר לימי השלטון העליזים, שלא ישובו עוד. לכולם כאן היו ימים טובים יותר והדבר ניכר.

רק אלי אפללו דפק כניסה, כמו שאומרים, מפריח נשיקות באוויר ומנופף בידיו להמון הזעיר. הוא לפחות מסודר: יו"ר (משותף) של הקק"ל. כך הצטופפו להם כמה עשרות עסקנים בחדר ישיבות שצר היה מלהכילם – קדימה כבר לא לוקחת סיכונים מיותרים של שכירת אולם גדול יותר, שייראה ריק.

עסקן בלי כיסא: "לא יכולתם להזמין חדר יותר גדול? קדימה כל כך גדולה"; צלם טלוויזיה: "הכניסה לכוהנים אסורה. כאן בית קברות". "יהיה טוב", מנסה מישהו להפיח שמחה, ולו שמחת עניים של רגע, בחדר האבלים הזה.

המנחה, ראש עיריית עכו, שמעון לנקרי, דווקא אופטימי: "קדימה תתקדם, לאט לאט", הבטיח כאילו לא מדובר רק בשלושה שבועות של שיכרון חושים, שנותרו עד הבחירות, "אני לא רוצה לחשוב על ממשלה בלי ששאול יהיה שר ביטחון".

מספר 11 ברשימה, מטי יוגב מבת חפר, חולמת בהקיץ על 15 מנדטים כדי שתהיה "ח"כית בכירה". אבל בינתיים עוד מתעוררות כמה בעיות קלות עם אחוז החסימה ויוגב מתלוננת שבטלוויזיה שמים שקופית של כל מנהיגי המפלגות הגדולות, כולל חיים אמסלם, ורק את השקופית של מופז מעלימים.

גם פניו של אורח הכבוד, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הם כפני אבלים: אלו ודאי תלאותיו האישיות, ואולי גם העובדה שנאלץ לתמוך בבר-מינן הזה ולשבת בחדר הישיבות המעט עלוב הזה. מראהו של אולמרט לא כתמול שלשום – תוגת העולם נחרתה בפניו האפורות, התשושות. גם הידורו לא כשהיה: את חליפות העלית החליף ז'קט-רוח צנוע מבד.

משהו כבה באולמרט, הברק, הציניות והשחצנות היו כלא היו. אבל היום הוא אורח הכבוד, כאן מוחאים לו כפיים, ובצלו נאלם גם המנהיג היקר, מופז, שמיעט בדיבור. "אחר צהריים טובים. אני מאוד נרגש לראות כאן את ראשי הרשויות", ניסה מופז לזייף אורגזמה. מתופף מדי פעם באצבעותיו בעצבנות על השולחן, גם פניו הם פני יגון, מפנה את הבימה ואת תשומת הלב לראש הממשלה לשעבר, שלא חדל למנות את שבחיו (של מופז) בפניו.

ייתכן שאולמרט אמנם מעריץ כך את תכונותיו התרומיות של מופז – "אינני מכיר בכל הגלריה אדם שיש לו הביוגרפיה, הניסיון והיכולת של שאול" – אבל ללב מתגנב גם חשד-מה: אולי זה הכל רק כדי לנקום בציפי לבני?

אולמרט הוגה "שאול" במלרע – ואותו הוא מינה, כדאי לזכור, רק לתפקיד שר התחבורה והבטיחות בדרכים, למרות כל הביוגרפיה, הניסיון והיכולת הנדירים שלו.

"מופז חזק בביטחון. אחד משלנו", כתוב על כרזת הבחירות שמישהו טרח להציב ברקע, שני מאבטחים הדורים ניצבים לצדה כשתי מומיות, האחד לאולמרט והאחר למופז. זה של אולמרט חסון וגבוה יותר, וגם זה כתזכורת לימים אחרים. אחד מהם העביר לפתע בלחישה מסר בהול למיקרופון הסמוי שתחוב בקצה שרוולו: זה היה כשאולמרט אמר שהוא מודאג. "קבל עדכון: הקודקוד מודאג", אולי לחש למפקדו.

אולמרט דווקא אמר כמה דברי טעם חשובים. האלדר סטייטסמן שלנו הוא עכשיו אזרח מודאג. הוא בעד קיצוץ של מיליארדי שקלים בתקציב הביטחון והוא לא מהסס לומר את זה; הוא חושב שזאת מערכת הבחירות המוזרה ביותר שבה השתתף, מאז הראשונה שלו ב-1969, ובה אף אחד לא אומר את האמת, שאי אפשר יהיה להתחמק ממנה למחרת הבחירות; כולם בורחים מהבעיות הגורליות והוא חושב שישראל דוהרת במדרון להפוך למדינה דו-לאומית.

למרבה הצער, אולמרט כבר לא עושה כותרות, גם לא בהתבטאויות שכאלו. איפה הימים שבהם אמר כראש ממשלה במטוסו: "שתי מדינות – או שמדינת ישראל תפסיק להתקיים", וזו הפכה לכותרת הראשית המהדהדת של "הארץ".

עכשיו הוא רק מנסה להפיח תקווה קלושה במסיבת הנכאים הזאת ולנחם את עצמו ואת החבורה הלא עליזה מסביבו: "כשאני יושב בחדר הצנוע הזה, אני מרגיש משהו יותר אמיתי ונכון מאשר בבמות הגדולות עם זמרת ששרה תמורת 80 אלף שקל, שיר נהדר לאיש הלא נכון". לרגע הוא הזכיר את אולמרט של פעם, אבל רק לרגע. וכמה הוא היה משתוקק עכשיו להיות על הבמה הגדולה ההיא, עם הזמרת ששרה "אתה תותח" לאיש אחר, ולא בחדר הצנוע, הנכון והאמיתי הזה, שבו הוא נידון לשבת.

בינתיים יכול אולמרט להתנחם רק בדברי לנקרי: "ההשפעה שלך על אזרחי מדינת ישראל היא גדולה ואתה תמשיך איתנו עד לניצחון". ולאיש, אבל לאיש בחדר הצפוף הזה, לא היה מושג על איזו השפעה הוא מדבר ועל איזה ניצחון הוא סח.