נתחיל בבורקס. הוא טעים ופריך לאין שיעור יותר מזה היהודי. גם שפע הפירות, הירקות, המאפים, הפיצוחים והמשקאות, שהוגשו בכל חוג בית, טעימים הרבה יותר. מלוא הטנא הבדלים בין חוג בית יהודי לערבי, הבורקס הוא הראשון (והחשוב) שבהם – אבל כמה בורקות אפשר כבר לבלוס ביום אחד של כמעט עשרה חוגי בית ברצף?

אחר כך אלו הנשים שרק מציצות מהמטבחים. אצל הערבים הפוליטיקה היא לגברים בלבד. אלו כיסאות הפלסטיק שבכמה בתים היו מכוסים בבד הדור, הסיגריות שעשנן ממלא את חללי החדרים והטלפונים הניידים שמצרצרים ללא הרף. אלה גם השבחים שמורעפים על ראש המתמודד, והכבוד הרב שרוחשים לו.

איפה חמיצות היהודים ומרירותם, הביקורתיות והקיטורים שלהם, כשכבר צריכים אותם. גם אופיין של השאלות שונה, כבבואת המצוקות – חיבור לרשת החשמל, קביעות בעבודה, דיור, ביוב, אזורי תעשייה, תחבורה ציבורית, איחוד משפחות, אוניברסיטה ובית חולים ערביים.

כמו אצל היהודים, גם כאן לא שומעים אף מלה על הכיבוש, לא על איראן ולא על הגירעון בתקציב. גם לא על המדינה היהודית ולא על זו של כל אזרחיה. לעתים נדמה שלא את הכנסת הבאה בוחרים כאן, אלא את המועצה המקומית. גם הרשות הפלסטינית שפעם עוד בחשה בבחירות במגזר משכה ידיה מהן.

כזאת היא מערכת הבחירות במגזר עם המתמודד אחמד טיבי, להלן "אל-דוקטור", כפי שמכנים אותו חסידיו, ואלו היו רבים ביום שעשינו יחדיו. הוא האיש מהטלוויזיה של "משקי הבית היהודיים": היום הם ראו אותו בתוכנית הבוקר בערוץ 10, אמש ב"לעוף על המיליון" ותמול-שלשום בעימות עם רוני דניאל, קורע את תמונת מאיר כהנא מעל דוכן הכנסת ועומד מול היורקת בבר-אילן, מדבר עם שונאיו היהודים בגובה עיניהם, "מכניס להם" ומעורר במעט את גאוות המגזר.

ילדים ציטטו כאן את נאומיו, נערים מעודכנים עוקבים אחרי הפייסבוק שלו ואחרי כל ציוץ שלו בטוויטר. מעודכן ומעדכן כמותם, הוא נע לכל מקום עם נהג-צלם, פלסטיני בקסקט מוואדי ג'וז במזרח ירושלים, שמנציח כל רגע בקמפיין הבחירות של הבוס ומעלה לרשת.

בשתיים בצהריים ישבנו ביציע האח"מים המרופט של אצטדיון טייבה, בדרבי הכדורגל הגדול בין "שמשון טייבה" ל"צעירי טייבה", על המקום הראשון בליגה החמישית, היא ליגה ג'. מיד אחר כך כבר העלה טיבי את התמונות לדף הפייסבוק שלו ולא חלף עוד רגע עד שזרמו התגובות, אותן הוא קורא בשקיקה, בזמן שהשופט-בנזונה היהודי פוסק עוד נבדל לשמשון.

"טורבו-דיזל המשולש" הוא הספונסר של הקבוצה המתחרה. טיבי גייס תרומת-עתק גם לאצטדיון הזה, שהדשא בו מוריק ומטופח, והיום הוא בא לגזור עוד קופונצ'יק. משה דיין היה ידיד המחלקה של מכבי תל אביב בכדורסל וטיבי הוא ידיד שתי המחלקות בטייבה. אבל מעשה שטן – השוטר היהודי לא מאפשר לו לגשת לברך את השחקנים בהפסקה. אנחנו ממשיכים, דוהרים לכפר הערבי זמר.

בלי חתרנות

זמר זמר לך. עד אישון הליל סבבנו ביום שלישי השבוע בין טייבה, זמר, ג'ת ובאקה אל-גרבייה, ערי המשולש וכפריו. מבית לבית, רובם בתי מידות של אבן ושיש, וילונות כבדים, ספות קטיפה, נברשות בדולח וסלונים מצועצעים.

הקהל של טיבי מורכב ברובו מהזעיר-בורגנות הערבית, מעמד הביניים ששערו מאפיר וכרסו גדלה. בני הדור השני למדינה כבר לא מוכים בטראומת הנכבה כהוריהם ועדיין לא חתרניים ולאומנים כחלק מילדיהם. היו שם כמובן גם צעירים רבים, אבל אלו לא היו אסיפות של חתרנות לאומנית, תנוח דעתם של היהודים החשדנים תמיד.

כאן מדברים בערבית-ישראלית מתובלת במלים עבריות שפלשו לשפתם. מלה אחת נשמעה שוב ושוב – בעברית, בטח בעברית – מהדהדת בכל מסע הבחירות הזה: א-ד-י-ש-ו-ת. היא האויב המסתמן, המסוכן מכל, שנגדה מתקיים מסע הבחירות הזה.

טיבי לא יאמר מלה רעה על המפלגות הערביות שמתחרות ברשימתו, רע"ם-תע"ל, רק נגד הסכנה שהערבים לא יבואו לקלפיות, יותר מאי פעם. שוב ושוב יסביר למאזיניו כי מי שלא מצביע – מצביע בעד הימין, בעד בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. שאם אחוז ההשתתפות היהודי יעלה והערבי יירד, ייתכן שרק שתי מפלגות ערביות יעברו את אחוז החסימה. הוא מזכיר שנלסון מנדלה הוביל את עמו למאבק על זכות הבחירה, איש אחד – קול אחד. זו זכותם השוויונית היחידה של ערבי ישראל, ובה הם מואסים עכשיו.

יש הצופים ששיעור ההשתתפות בבחירות במגזר יהיה 45% בלבד. טיבי מעריך שרק כעשירית מהמחרימים עושים זאת מסיבות אידיאולוגיות, את השאר מניעים האדישות וחוסר האמונה שבהשפעה שתהיה להצבעה על חיי הערבים בארץ הזאת. גם במגזר, זאת מערכת הבחירות המנומנמת ביותר מעולם.

עריו מכוסות אמנם בשלטי בחירות לרוב, תחת כל עץ רענן וגם עליו, אבל שלטים יש תמיד במגזר, הרבה יותר מאשר במקומות אחרים, כמו מכסים על העזובה וההזנחה. בתחנת הדלק בזמר, כפר אמיד יחסית, כבר מחכים הפעילים, שותים אספרסו מעודכן. תמונותיו של טיבי בכל מקום: על החלונות ובשלטי החוצות. בצמתים מחלקים פעילים אחרים עיתון של בל"ד ונרשמת ערנות יחסית.

"נעמוד שכם אחד עם טיבי", קורא המנחה מהנייר באסיפה בבית האבן של בנו של ראש המועצה לשעבר. בתחנה הבאה, ג'ת, יחכו הפעילים בחנות ירקות לשעבר, שהוסבה למטה הבחירות של המפלגה, פטריית גז מפזרת חום על החלל שנשפך לרחוב, כמו היה עוד פנצ'רייה ערבית. הפעילים כאן לובשים חולצות שחורות-צהובות, כצבעיהן של הג'יהאד האיסלאמי ובית"ר ירושלים. "התנועה הערבית להתחדשות" כתוב עליהן, בערבית וגם באנגלית, כנראה בגלל ריבוי האוהדים האנגלוסקסים של התנועה בג'ת.

כמה מהאוהדים רוצים פחות פעילות פרו-פלסטינית ויותר פרו-מגזרית. טיבי מסביר שעל פי נתוני מכון המחקר של הכנסת, כ-80% מפעילותם של הח"כים הערבים היא בנושאי פנים, אבל על אלו לא מדווח בתקשורת. הנה, אחד מבני הכפר, שהצטיין בעבודתו בחברת החשמל, זכה לקביעות. ומוזכרות כמובן המלגות, כמאה בשנה, שטיבי מגייס לסטודנטים ללימודים בירדן.

"לנו אין זכות בארץ הזאת – לנו יש זכות על הארץ הזאת", טיבי משחרר הצהרה לאומית נדירה במסע הבחירות הזה, "אנחנו לא 'בני מיעוטים', אנחנו בני מיעוט לאומי אחד. אנסטסיה מיכאלי, אללה ירחמה, יודעת מה זה חובייזה? מה זה זעתר? תסתכלו על הצבע שלה ועל הצבע שלנו. היא לבנה והצבע שלנו הוא צבע האדמה של הארץ. בבר-אילן ובבר-בטיח – אביע את דעתי בכל מקום".

מורה לעברית משבח אותו על העברית שבפיו, המורה שלו לביולוגיה לשעבר שולף בגאווה כרטיס ביקור של בנו, מהנדס אווירונאוטיקה שעובד עכשיו במפעלי אייר-בס בגרמניה, במחווה נוגעת ללב במיוחד. טיבי, מספר המורה הקשיש בביתו, היה תלמיד טוב בתיכון בטירה שבו למד.  "שיהיה בהצלחה", מאחל לו מנהל מחלקת ההשקעות בסניף בנק הפועלים בנתניה.

בבאקה ליש לטיבי רוב, ככה אומרים, ובארוחת הערב במסעדת עוואני, שיש גם הקוראים לה מסעדת בונז'ור, הסלטים והשיפודים חוסלו במהירות בשולחן הפעילים הגדול שנפתח שם, קצת לפני חצות, אחרי כל הבורקות ההן.