הרעיון היה לחרוש את הארץ בעת טלטלה, בזמן בחירות. בדמיוני ראיתי אסיפות עם סוערות, עצרות פרועות, חוגי בית נלהבים, פוליטיקאים יוקדים, ארץ שטופת יצרים פוליטיים. גם אם מנומנמת היא, הארץ האדישה והשאננה הזאת, חשבתי שמערכת בחירות, ועוד כזו שבאה אחרי קיץ המחאה ההוא, תפקח את עיניה ותעוררה שוב לחיים, ולו לרגע. בדמיוני שיוויתי לעצמי מסע במכונת הזמן לאחור, אל ימים פוליטיים אחרים. המודל היה מודל 81', מערכת הבחירות היחידה בה השתתפתי מצדה השני, מצד הפוליטיקאים. לעולם לא אשכח אותה. עגבניות רקובות בפארק, ביצים סרוחות בכיכר, פרשי משטרה שמחלצים אותנו מאימת ההמון הזועם, נאומים חוצבי להבות ועצרות רבות משתתפים בכל מקום אליו הגענו. והגענו לכל מקום, המועמד שמעון פרס ואני הקטן לצדו, מלפניו ומאחוריו, מנסה (לשווא) לגונן עליו בגופי, שהיה אז צעיר מאד, מנסה (לשווא) להשיא לו עצות, שהיו אז תמימות מאד.

כל הדיווחים, הפרשנויות והסקרים בעמוד הבחירות המיוחד

חשבתי לסקר עוד מערכת בחירות שכזאת, כמו אז, ובאמצעותה לסקר חברה שסועה ומפולגת, שנלחמת על זהותה, דרכה והגדרתה. הצעתי לסקר את מערכת הבחירות הזאת תוך כדי משוט בארץ, ביקור בית בארץ הבוחרת. לעולם לא חשבתי שאתגעגע לימי 81', אל השנאה והבוז, אל האלימות והזעם, אל הרגשות שסערו אז כל כך. והנה, לא להאמין, בחודשים האחרונים מצאתי עצמי חש אליהם געגוע עמוק. חרשנו את הארץ כמו ב-81', אבל פחות, ומצאנו אותה יפהפייה נמה, שדבר לא מצליח לעוררה לחיים. לא עדויות ראשי השב"כ לדורותיהם, לא המציאות הכלכלית המאיימת, לא הכיבוש המלחך כל פינה טובה, לא המעמד הבינלאומי המשוקץ של המדינה. מנומנמים היו המועמדים, מנומנמים היו מאזיניהם, מנומנמים היו חוגי הבית, האסיפות והעצרות, בוחרים ונבחרים במקהלה גדולה של נחרות. בפעם האחרונה שהם עוד קצת ניעורו, זה היה בפריימריס, אז עמד גורלם האישי למבחן ישיר. אבל משהורכבו הרשימות דעכה גם להבת הגפרורון הזה. ציפי לבני, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד באוניברסיטאות, עומר בר-לב בסלון ביתו או אחמד טיבי בכפרי מגזרו – הכל פיהוק אחד גדול. שלושה חודשים של אובדן חושים, לא של טירופם.

זעם לא היה פה, על כלום, לא שנאה, אפילו לא ביקורת נוקבת של ממש, זולת מסע הקיטורים הכל-ישראלי הרגיל, חף מכל רגש אחר זולת האדישות. הבוחרים שאלו שאלות מנומסות, רובן עסקו בתפלויות ובזוטות, הנבחרים נשאו דברים מנומסים, גם הם עסקו בתפלויות ובזוטות. איפה השנאה כשכבר צריכים אותה, איפה הלהט ואיפה האש, או לפחות קצת עשן. אין עשן בלי אש? כאן לא היה לא זה ולא זה.

האסיפות היו מעטות במספרן, אפילו לא עצרת אחת בכיכר בכל מערכת הבחירות המשמימה הזאת, גם חוגי הבית היו מעוטי משתתפים. הליכוד-ביתנו מיעט לפעול בשטח יותר מכולם, אבל גם שאר המפלגות כמו יצאו רק ידי חובתן. ההבדלים בין מרביתן? עניין למיקרוסקופ. איפה הימים בהם הוטחה אש בדיוני ועדות המצע על כל פסיק ועל כל מקף מחבר, איפה הימים שבהם קרסו אגפי ההסברה של המפלגות מרוב דרישה לחוגי בית ולאסיפות עם. סניפי המפלגות הפכו להיות גני ילדים או חנויות, מועצות הפועלים נעלמו כלא היו. ברחוב הירקון 110, מרכז מפלגת העבודה, בונים עכשיו עוד מגדל; מלון דבורה, זה שבמרתפיו שכן מטה הבחירות הסואן של המפלגה ב-81, חזר להיות מלון חרדי; גם מצודת זאב כבר מזמן לא מצודה. כמותה גם לא מרכזי התנועה הקיבוצית, לא מרכז תנועת המושבים. זולת אולי במגזר הערבי, מרבית הרחובות התייתמו גם משלטי החוצות שנתלו פעם על כל עץ רענן וגם מתחתיו. איפה הכרוזים שהופלו מאווירון בשמיים, כמו בימי ילדותנו הרחוקים, מכסים על הארץ, איפה המכוניות עם הרמקולים הרועמים.

תייר כי היה נקלע לישראל בימי הבחירות הללו, היה בקושי מבחין בקיומן. הוא היה אולי שם לב לאוטובוסים נושאי דיוקנו של המנהיג היקר והוא היה חושב שפולחן אישיות צפון קוריאני הוא שמתקיים כאן, לא בחירות. "מנהיג חזק" כסיסמת הבחירות המרכזית, היש נביבות גדולה מזאת? לכו לצומת רכבת מרכז בתל-אביב, זירת השלטים והפעילים הגדולה של תמול שלשום, וראו כמה מיותמת היא. כמה מיותמת מערכת הבחירות הזאת מרעיונות וכמה היא נבובה וחלולה מאידיאולוגיה. האישיו היחיד הוא האיש, מה הוא לובש ואיך הוא נראה. רשימות נקראות על שם העומדים בראשן, הצביעו בנט, לפיד או לבני. מועמד אחד מבטיח שלא יהיו שרים בלי תיק, אחר מתחייב לשוויון בנטל, אחד מבטיח שמפלגתו תצטרף לממשלה, האחר שלא. ומה על הנושאים הגורליים, הכיבוש, ההפצצה, המשק. איפה, לפחות, "פרס יחלק את ירושלים" של פעם? גם זה כבר לא מחלק את הישראלים. איפה השמאל והימין? איפה הזעם, איפה היא השנאה? כן, שנאה לדרך מסוימת, אפילו לרשימה או למועמד מסוים, היא לא דבר פסול, האדישות גרועה ממנה לאין שיעור.

אלו היו בחירות נעדרות כל רגש - בלעדיו אין להט ובלי להט אין מערכת בחירות אמיתית, כזאת שמטלטלת את המערכת ומחדשת את רעיונותיה ואת אישיה. אפילו מתח של טוטו-כדורגל לא נרשם בה, התוצאות הרי ידועות ברובן מראש. האם מקום 18 בעבודה ייכנס? מקום עשר בתנועה? אלו אפילו לא שאלות מסקרנות במיוחד.

המומחים אומרים שהכל עבר לרשת, אבל גם הרשת הייתה מנומנמת והיא אינה תחליף לכיכרות. כמה מחוגי הבית בהם ביקרנו דמו לחוגי מקרמה בפרבר, האסיפות באוניברסיטאות דמו לשיעורים בתולדות עם ישראל. הנושאים האמיתיים כלל לא נידונו בהם: לא אצל היהודים, אפילו לא אצל הערבים דיברו על הכיבוש, למשל, הנושא שכן, הוא היה צריך להיות ה-נושא המרכזי, הבוער מכולם. אבל דבר לא בער, דבר לא בוער, לא בעצמות ולא בכיכרות.

עכשיו כשהמערכה הזאת מגיעה אל קצה, צריך רק לברך: ברוך שפטרנו מעונשה של זאת.