ישראל היא ככל הנראה אחת המדינות המובילות בעולם בהעסקת עובדי קבלן. אין ברירה אלא לעטוף את הקביעה הזו בהסתייגות הקלה של "ככל הנראה", כיוון שבממשלה לא טרחו לבדוק את ההיקף המלא של התופעה. לפעמים, גם היעדר בדיקה היא ביטוי לאידיאולוגיה. בהיעדר נתונים רשמיים, אפשר רק להתבסס על ההערכות של גורמים שונים, בהם איגוד לשכות המסחר וההסתדרות, שלפיהן מספר עובדי הקבלן נע בין 250 ל-400 אלף איש - כ-10% מכלל העובדים במשק. על פי נתוני ארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם מ-2009, ממוצע עובדי הקבלן מכלל העובדים במדינות המפותחות עומד על 1.5% בלבד.

המחאה החברתית של קיץ 2011 הגבירה את המודעות הציבורית לעובדי הקבלן, במיוחד לתנאי העסקתם ולאכיפה החלקית, במקרה הטוב, מצד המדינה, המשמשת גם כמעסיקה הגדולה ביותר של סוג זה של עובדים. ככל שהתפתחה מגמת ההפרטה בעשורים האחרונים, כך גברה ההתמכרות הממשלתית לשימוש בעובדי קבלן, שכוללים לא רק את אלה העוסקים בניקיון ושמירה, אלא גם מורים, עובדים סוציאליים, עובדים במערכת הבריאות, מומחי מחשוב ועוד.

ברוח המחאה החברתית, הגישה ב-4 ביוני 2012 ח"כ זהבה גלאון (מרצ) הצעת חוק, שביקשה לאסור על רשות ציבורית (כלומר - משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ורשויות ממשלתיות אחרות) לחתום על הסכם התקשרות עם חברת כוח אדם, אם העובדים מועסקים באופן קבוע אצל אותה הרשות הציבורית. משמעות ההצעה היא למעשה הפסקת ההעסקה של עובדי קבלן בגופים הנמצאים באחריות ישירה של המדינה, למעט במקרים בהם נדרשים "ידע ומומחיות מיוחדים, שהעמדתם על ידי הגוף הציבורי עצמו היא בלתי סבירה באופן קיצוני".

"דו"חות מבקר המדינה, הוראות החשב הכללי, הודעות נציבות שירות המדינה והכתיבה האקדמית והעיתונאית, מאירים באופן ברור את הכשלים של שיטת מיקור החוץ", נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק של גלאון, "השירות הציבורי הישראלי מאופיין בהעסקה ארוכת טווח של עובדי קבלן בתפקידים הכוללים אחריות שלטונית, בתנאים נחותים ביחס לחבריהם, מעבר לתקן המוכתב, ובלא פיקוח נדרש של נציבות שירות המדינה". עוד נכתב כי "הגופים הרגולטוריים הרלוונטיים - נציבות שירות המדינה, החשב הכללי, מבקר המדינה ובמידה מסוימת גם בתי הדין לעבודה - מודעים למצב זה ומתריעים על הכשלים הנובעים ממנו זה למעלה מ-15 שנים. למרות זאת, משרדי הממשלה, בהכוונה או הכפפה של משרד האוצר, מסרבים לשנות באופן משמעותי את דפוסי ההעסקה במגזר הציבורי".

להצעת החוק הצטרפו 8 ח"כים נוספים: אילן גילאון וניצן הורוביץ (מרצ), חיים כץ (ליכוד), דב חנין (חד"ש), משה גפני (יהדות התורה), אברהם מיכאלי ויצחק וקנין (ש"ס) וזבולון אורלב (הבית היהודי - המפד"ל).

ב-15 ביולי נידונה הצעת החוק של גלאון בוועדת השרים לענייני חקיקה. לדיון קדם קמפיין אינטרנטי, שהביא לשיגור של אלפי הודעות תמיכה במייל לשרים. זה לא עזר. הוועדה החליטה להתנגד. שלושה ימים אחר כך עלתה ההצעה לקריאה טרומית בכנסת. ההתנגדות להצעת החוק, אמרה ח"כ גלאון בדיון, מעידה ש"זכויות העובדים נמצאות בתחתית סדר העדיפויות של הממשלה הזו. החזון של ראש הממשלה נתניהו הוא של ממשלה מצומקת ומופרטת עד העצם, ממשלה שמתפרקת מהאחריות שלה לאספקת שירותים ציבוריים".

בשם הממשלה ענה סגן שר האוצר, יצחק כהן מש"ס, שטען כי הצעת החוק מיותרת, כיוון שבאותם ימים נחתמו הבנות בין הממשלה להסתדרות לשיפור תנאי העסקתם של עובדי הקבלן במגזר הציבורי, במסגרת המאבק שניהלה ההסתדרות כמה חודשים קודם לכן. אתמול, לאחר כמה דחיות, נחתם לבסוף ההסכם. תוספת השכר שיקבלו עובדי הקבלן היא אמנם חשובה, אך למעשה ההסכם מנציח את המשך ההעסקה הקבלנית בשירות הציבורי - בדיוק ההיפך מהצהרות ראשי ההסתדרות, שדרשו להעביר את רוב עובדי קבלן בגופים שבאחריות המדינה למעמד של עובדים רגילים.

28 ח"כים הצביעו בעד הסרת הצעת החוק של גלאון מסדר היום של הכנסת, לעומת 17 שתמכו בקידומה. לפי אתר האינטרנט "כנסת פתוחה", העוקב אחר פעילות חברי הכנסת, בין המתנגדים אפשר למצוא שבעה ח"כים של ש"ס (ובהם שר השיכון, אריאל אטיאס, וגם אברהם מיכאלי, החתום על ההצעה), תשעה נציגים של "ישראל ביתנו" (כמו השרים יצחק אהרונוביץ ועוזי לנדאו), וכן את השרים גלעד ארדן, ישראל כץ ודן מרידור.

17 הח"כים שתמכו בהצעה כוללים את שלושת חברי סיעת מרצ, שלושה ממפלגת העבודה (בהם יו"ר המפלגה, שלי יחימוביץ'), שישה מ"קדימה", שניים מחד"ש, שניים מרשימת רע"מ-תע"ל, ואת ח"כ חנין זועבי מבל"ד. בגלל יחסי הכוחות בכנסת, דחיית ההצעה היתה כמעט ידועה מראש. ועם זאת, בהצבעה שנערכה כמה דקות קודם לכן, ועסקה בהצעה - שנדחתה גם כן - לפזר את הכנסת, השתתפו מעט יותר חברים מהאופוזיציה. בין הח"כים שהצביעו בעד פיזור הכנסת ולא נשארו להצבעה על מניעת העסקה קבלנית, אפשר למצוא את יצחק הרצוג, איתן כבל, עמיר פרץ ואבישי ברוורמן מהעבודה.