12:58
אמנם נותרו 28 יום, אך כבר ניתן להתחיל ולשרטט את דיוקנה של הכנסת ה-19, קווים ראשונים לדמותה. כבר עכשיו ברור, שירוצו שם קטעים לא נורמליים, ולמרות העדרה של אנסטסיה - זאת תהיה ההצגה הכי טובה בארץ. את הריקוד של שלומית תבצע מירי רגב, שבמקום צעיפים תתכסה בדגלים, ואותם היא גם תפשוט; כפיים. הכנסת כולה תתערטל ותיחשף במערומיה.
מירי לא תחולל לבדה, אם לשפוט על פי רשימות המועמדים. מי שלא יצטרפו הפעם למעגל הרוקדים יהיו נציגי הקיבוצים - ההם עם ההורה, ההיא עם ההיי. הם פשוט לא יהיו שם. זאת תהיה כנסת ראשונה בלי קיבוצניקים.
העבודה צריכה לזכות ב-24 מנדטים כדי לזכות את התנועה הקיבוצית בחברת כנסת מטעמה; התנועה ב-11 מנדטים; מרצ בשבעה; קדימה בחמישה. זאת כרגע התמונה, והסקרים מלמדים שהקיבוצים מחוצה לה. ההתנחלויות מחליפות אותם, הן הצעקה האחרונה.
תיקון קטן אך בעל משמעות: דווקא הבית הלאומי מדרג כמשפחה אומנת את הקיבוצניק המאומץ שלו במקום ריאלי; את זבולון כלפא, מפונה גוש קטיף מקיבוץ שומריה. האם נחוצה סמליות נוספת כדי להדגיש את שקיעתה האידיאולוגית והפוליטית של תנועה מפוארת?
בן גוריון בקיבוץ שדה בוקר.
צילום: שלום בוכבינדר
כל העידכונים, הסקרים והפרשנויות בעמוד הבחירות המיוחד
ואילו המפלגה הראשה - הליכוד לגלגוליו - מעולם לא ראה צורך לשלב איש קיבוץ בשורותיו. מה לו ולפלח זניח באוכלוסייה. משה יעלון (בוגי) כבר מזמן אינו חולב בגרופית, הוא גורף בחצרות זרות.
אין הכרח להכביר נוסטלגיה כדי להיזכר בימים אחרים, להשוות בין אז לעתה; איך חולפת לה הגמוניה ערכית וארגונית; איך נעלמים מהנוף כל אותם גברים ונשים, שבסוף השבוע היו חוזרים מירושלים, לובשים בגדי עבודה, שוטפים כלים בחדר האוכל ומשתתפים בקטיף.
היום קשה להאמין, אבל לכנסת הראשונה נבחרו 26 חברי קיבוץ, פי שלושה מחלקם היחסי באוכלוסייה באותם ימים. ובממשלה שקמה ב-1955 כיהנו חמישה שרים מקיבוצים. הגדילו להיבחר שניים: משמר העמק ועין חרוד, שבמרוצת השנים הראשונות למדינה שיגרו לכנסת חמישה נציגים כל אחד; ומרחביה שיגר שלושה.
הכל חישב להתמוטט ב-1977, עם חילופי השלטון, כשמנחם בגין תייג את הקיבוצניקים כחבר נהנתנים, מתפרקדים לשפת הבריכה, ואנשי עיירות הפיתוח עומדים עליהם לשרתם. לא הועילה לקיבוצים תרומתם הייחודית ליישוב הארץ ולהגנתה. המומים וחפויי ראש הם הסתגרו בתוך גדר המחנה, ומאז לא הצליחו להתעשת: ההלם היה גדול מדי, והביטחון העצמי התפורר.
האם אז החלה ירידת הדורות? הדור הלך ופחת, עד שבכנסת היוצאת נותר חיים אורון (ג'ומס) כקדיש לוז האחרון. אם שלי יחימוביץ' הגיעה למסקנה שמפלגתה תסתדר גם בלי בעלת הברית ההיסטורית - אין זאת כי אם תם ונשלם עידן: הקיבוצים עשו את שלהם, כעת אפשר ללכת בלעדיהם, לרוץ בלי ריחיים על הצוואר, והחשבון האלקטורלי של הסוציאל-דמוקרטיה החדשה לא יינזק.
בשבועות האחרונים עוד נעשה מאמץ נואש לייסד מפלגת התיישבות עצמאית, שתקום על חורבותיה של "עצמאות". אך מה כבר יכול להיבנות במגרש הגרוטאות של אהוד ברק, אם לא מגדל פורח באוויר. הרי הוא עצמו בן קיבוץ, המייצג באישיותו ובאורח חייו את כור מחצבתו כאידיאה-פיכס. מה הפלא שראש פינה היה לאבן שבוני רשימות מואסים בה.
וזה דווקא חבל, כי הקיבוץ הוא נזר הציונות, לא רק כחזון, גם כהגשמה. אלא שהבנים-ממשיכים כרעו תחת כובד המשקל הסגולי. בנים גדלו ולא התרוממו, הם ויתרו. אורית נוקד עדיפה כמובן על מירי רגב, אך אם מזדנבת כמוה היא הנציגה הבכירה של תנועה גדולה, היא גם ההוכחה שירדה מגדולתה. ילינו קיבוצים על עצמם.
כנסת בלי כפר גלעדי, גינוסר, שדה אליהו, גבעת חיים, להב, יבנה, דגניה, עברון, סעד, נען, שדה בוקר, נגבה, רביבים, כנרת, יגור, אפיקים, גן שמואל, יפעת, עין שמר, שובל, טירת צבי, יפעת, ועוד כ-250 קיבוצים, היא כנסת-הקטנה, והיא לא תבנית נוף המולדת. לו רק הייתי בטוח, שמתי-מעט ירגישו שם בחסרונם.
האם המתנחלים ומירי רגב הם הצעקה האחרונה בכנסת? האם תרגישו בחסרונם של הקיבוצניקים? הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
