13:38
בסוף השבוע נסעתי להשתתף בפסטיבל המשוררים השנתי בשדה בוקר; ואתם אומרים שירה, עדיין. נועדנו בבית הכנסת המקומי ושוחחנו בגילוי ראש ודעת על פרשת השבוע, פרשת "בא": איך "חיזק אלוהים את לב פרעה". גם המלך פרעה היה "מנהיג חזק" ל"מדינה חזקה", על כן ניחתו על עמו מכות נוראות. האם לכך התכוון הנשיא ברק אובמה בחזותו הקשה לישראל, בהנהגתו של "ביבי המלך"? וכאן מתייחסים לדבריו - "ישראל לא תשרוד" - כאילו עכבר שאג. כשההיסטוריה מבקשת להעניש ארצות ועמים היא מושחת עליהם ראש-בלי-ראש, שמתעקש ללכת נגד מהלכיה.
בדרכי דרומה קראתי בעיתוני השבת, והם היו מלאים בחירות. לעומתם, היו הכבישים ריקים. פה ושם נתלו כרזות ככבסים לייבוש, אך רוח לא קמה בהם. איפה הוא שמעון פרס הישן שישליכו עליו עגבניות, ומה קורה לעגבניות שמחירן מאמיר.
של מי היתה מערכת הבחירות שהיתה: התומכים לא יצאו מגדרם מרוב תמיכה, והמתנגדים לא באמת התלהבו להתנגד. שום דבר כבר לא מספיק מכעיס, שום דבר לא ממש מלהיב. האם היתה זו מערכה על מי מנוחות? לאו דווקא; היא היתה על מים עומדים.
מועמדים חרוצים התרוצצו מסוף הארץ ועד סופה, אך הציבור לא יצא לקבל אותם. הנה הבמות ערוכות, הנה אש העסקנים והפעילים בשכר; ואיה האנשים? זאת היתה מערכת בחירות בלי בוחרים. ואם הבוחרים לא באים אל הכיכר, יבואו הנבחרים אל הפאב.
ואל תספרו לנו מעשיות על המשך הפוליטיקה הישנה באמצעים חדשים, באמותיה של הרשת החברתית. אמנם מעולם לא היתה התקשורת המקוונת כה פתוחה ונגישה ליחידים ולקבוצות, אך מעולם גם לא היתה הפוליס הישראלית כה רחוקה מאתונה. אין זאת, כי אם רבה האדישות, והיא צעד קטן בלבד לפני ההיוואשות.
היום, ואף על פי כן, נלך לקלפי - מה עוד תבקשי מאתנו דמוקרטיה פורמלית - ובכך תסתכם מעורבותנו להפעם. רק מעמד ההצבעה חולץ אותנו מהכורסה. ישראל כבר מזמן אינה דמוקרטיה משתפת, היא דמוקרטיה משתקת; לא דמוקרטיה מכילה אלא מפלה. יום אחד השווה לכל מצביע בארבע שנים מקפחות אינו מלמד על שוויון.
בחיפוש אחר הבוחרים ירדו הנבחרים נמוך: לא ויכוח על אמונות ודעות, כי אם קטטה תגרנית ולא מאתגרת. על מה היו הבחירות המוחמצות והחמוצות הללו: הרי אין שום קשר בין היום שאחרי ליום שלפני, תעמולה לחוד ומציאות לחוד. אפילו תנאי ההצטרפות לקואליציה נותרו מעורפלים, ולא במקרה. ולבוחר לא ינעם למחרת, כשימצא את קולו הרחק ממחוז הבחירה שלו.
ומי ירד הכי נמוך? הגבוה: יאמר לנו ראש ממשלתנו מי מליצי הכושר שלו, ונאמר לו מי הוא. משבעה מיליארדי בני אדם עלי אדמות נבחרו שני לצים להליץ: דונאלד טראמפ, כי לנתניהו יש סימפטיה לטייקונים-מוקיונים; וצ'אק נוריס, שחקן-שרירן מסרטי פעולה סוג גימל, כי זה חלומו של ביבי: לשחק תפקיד של פעלולן בשרירים מנופחים, ולאו דווקא למלא תפקיד. ראוי היה לה, למערכת 2013, להיחתם בשתי קריקטורות.
לפני כמה שנים קיבלתי טלפון. על הקו - חבר מגרמניה: האם אתה מוכן, יוסי, לבוא לכאן לשבוע, ולהשתתף במערכת הבחירות שלנו? ניסע יחד לשלוש-ארבע ערים גדולות, נעצור בקמפוסים שעל הדרך, גם אתה תופיע ותדבר לפני או אחרי, זה יכול לעזור לי. לרגע השתוממתי: נקל לתאר מה היה מתחולל בישראל לו פוליטיקאי זר היה לוקח כאן חלק במערכת בחירות, איזו שערורייה היתה פורצת: התערבות מבחוץ בעניינינו הפנימיים, ועוד של גרמני.
זה היה יושקה פישר שהתקשר, לשעבר שר חוץ, מנהיג הירוקים וידיד ישראל, שהוסיף להפציר בי עד שנעניתי לו, חרף היסוסי. עשרות אלפים נאספו שם בכל עצרת, וליהודי-ישראלי כמוני לא היה קל לשמוע את תרועתם ברמקולי ההיסטוריה, ואת הדי קולו שלו מתגלגלים בכיכרות הדיראון. אך לא יכולתי שלא להתקנא בהשתתפות ההמונית ובנכונות להתייצב ולהזדהות. דווקא בגרמניה מבינים היום טוב יותר מה קורה כשמפקירים את הפרהסיה הציבורית; כשדמוקרטיה מתנהלת במעמד צד תוקפני אחד, שעושה בה שימוש לרעה; כשסוציאליסטים וליברלים נידפים כעלים בשלכת לאומית. ואיזו מפלצת עלולה דמוקרטיה אדישה ומתנוונת ללדת.
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
