12:59
איילת שקד, מספר חמש ב"בית היהודי", התראיינה אתמול בבוקר וניסתה להגן על מנהיג מפלגתה, נפתלי בנט, שאמר באותו ראיון מדובר לנסים משעל שהוא "מעדיף ללכת לכלא מאשר לפנות יהודי מביתו". כדי להצדיק אותו הסבירה שקד ש"הוא דיבר מדם לבו". אחרי כמה שניות אמרה ש"זו התבטאות לא נכונה". בסוף הסבירה את הטעות בכך שהיה "ראיון ברוטאלי".
השאלה היא באיזה מובן אמירה אותנטית, כזאת שמגיחה מ"דם לבו" של אדם, יכולה להיות מתוארת כ"לא נכונה"? נדמה לי ששקד התכוונה לומר שבנט אכן חושב שצריך לסרב פקודה לפנות יהודי מביתו, אבל זה "לא נכון" לומר את זה, כי יש בחירות בעוד כחודש, ויש אנשים רבים שמתלבטים, ומה שחשוב להם זה בעיקר לא לשמוע אמירות קיצוניות, ובמובן הזה המנהיג שלה לא הצליח להתאפק, והסגיר את הדבר הזה, שתנאי הכרחי למימושו הוא האיסור לדבר עליו.
ההפרדה הטקטית הזאת - שמאפשרת חיתוך בין מה שנאמר מ"דם לבו" של אדם לבין הגדרת אותה אמירה כ"לא נכונה" מטעמים אלקטורליים - היא מהותו של "הבית היהודי". הרעיון המרכזי של המפלגה הוא פיצול שמוצג כאחדות. "הבית היהודי" היא מפלגה שרוצה לאפשר לשני טיפוסים עקרוניים של מצביעים להזדהות איתה - אנשי ימין ואנשי מרכז – ולכן היא עושה שימוש בשפה כפולה.
שני הטיפוסים האלו מיוצגים כבר בשמה של המפלגה, "הבית היהודי". בעוד שבמונח "יהודי" משמר בנט את הזרם הבסיסי שלו, הזרם הדתי-לאומי, המושג "בית" נבחר כדי לייבא אנשים מהמרכז. בנט מבין שפוטנציאל גדול של בוחרים הם אנשי-אמצע בורגניים, שבהיעדר תפישת עולם פוליטית מובהקת, מעדיפים להזרים את ה"אנרגיה" שלהם למושגים נעימים כמו "בית", "משפחה", "חום", "אהבה", "חיבוק" "נשמה" ו"ערכים". בנט מספק להם את המושגים האלה בסיטונות, כחלק מ"דיבור" לכאורה טבעי. באותו ראיון אצל משעל, למשל, הוא שתל אותם כמעט בכל משפט: "סיימנו בטוב, בחיבוק" (על נתניהו); "אני אוהב את נתניהו"; "נתניהו, לבו במקום הנכון"; "ניתן לנתניהו גב ערכי-לאומי חזק"; "נשמה, אני רוצה לספר לך..." (בתגובה לנסים משעל שקם מכיסאו כדי להשתיק אותו).
כמובן שהרטוריקה היא טקטית, ולכן מדי פעם אפשר להבחין בתפרים הגסים. למשל, כשבהמשך אותו ראיון עמוס "אהבה", "חיבוקים" ו"נשמה", הסביר בנט מה הוא חושב על הסביבה בתוכה הוא פועל: "אין אהבה, אין שנאה, יש אינטרסים".
בנט הוא למעשה המופע הקונקרטי של אותו פיצול אידיאלי שמגולם ב"הבית היהודי": הוא מפריד בין מחשבה לדיבור, בין תוכן לבין פרזנטציה. הוא מאמין שהשלב הזה בבחירות הוא שלב הפרזנטציה, ושרק לאחר שיצבור מספיק מנדטים, יוכל לנטוש את הפסאדה ולממש אידיאולוגיות. אפשר לנסח זאת גם כך: זה שלב הנפתלי, מאוחר יותר יגיע שלב הבנט.
בנימין נתניהו התראיין ביום שישי לכל ערוץ טלוויזיה אפשרי, בדיוק בגלל שהוא זיהה "נפילה" טקטית אצל יריבו, רגע שבו הבנט קפץ לנפתלי, רגע של הונאה שצריך לחשוף בפני הציבור. אלא שביבי לא לקח בחשבון ש"הנפילה" של בנט רק חיזקה את האפקט של הפיצול, משום שהיא אוששה בפני המתבלטים שאכן מדובר בפסאדה; כלומר, שמתחת לשפה המכילה והמלטפת (ניו אייג'), מסתתרת תפישת עולם קיצונית.
במידה רבה, נתניהו שכח את השיעור הבסיסי שהוא מעביר פה כל כך הרבה שנים: שהשילוב הלכאורה בלתי אפשרי בין מערכת אמונות ומחשבות לאומנית-דתית לבין מעטפת ליברלית-דמוקרטית – הוא השילוב שמנצח בחירות בישראל; כי זה בדיוק השילוב שמשמש תמונת מראה אידיאלית לבוחר הישראלי, שרוצה לחשוב על עצמו במונחים מערביים-נאורים, ובמקביל לאפשר לנהרות של גזענות, שנאה לאחר ותוקפנות קורבנית, להמשיך לזרום מתחת לפני השטח.
למעשה, כשנתניהו מביט בבנט, הוא מביט בעצמו, וזה עד כדי כך מפחיד אותו.
האם אתם מאמינים שפיהם ולבם של הפוליטיקאים בישראל שווים? הוספת תגובה
-
- 0minus
- 0plus
- 0minus
- 0plus
- 0minus
- 0plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
