עברית בשתי שקל

יותר ויותר בלשנים רהוטים סבורים היום שאין דבר כזה שיבושי לשון, והשפה הנכונה היא השפה המדוברת. האם בקרוב נוכל לומר "צומת מסוכנת" בלי רגשי אשמה? טהרני הלשון מזהירים שהמחיר יהיה יקר מאוד

יש רגעים כאלה, שהמלים לא יוצאות כהלכה מהפה; הן משתבשות בדרכן החוצה. הרגעים הללו תקפו אותי לאחרונה בעיתוי לא מתאים: דווקא כשניסיתי להקפיד על לשוני, שמעתי את עצמי אומר "שלוש רעיונות", "מחד ומאידך" "מתווה ברור" - במקום, כמובן, שלושה רעיונות, מחד גיסא ומאידך גיסא, ומתווה ברורה. זה קרה, כמו להכעיס, דווקא באירוע שרציתי לדבר בו ללא דופי. קיוויתי שאיש לא ישים לב, אולם כמובן, היה מי ששם לב; תמיד יש מי ששם לב. כשהעירו לי אחר כך, פני התכרכמו במבוכה - אותה מבוכה שאני גורם לאחרים, כשאני מתקן את שגיאותיהם בעברית. מי שאוהב את העברית, משתמש בה לפרנסתו ואוהב אותה, את ניגונה ואת צליליה, צריך לשמור עליה מכל משמר; לשמור עליה משיבושי הלשון הנפוצים שמאיימים על טוהרתה: מה"שתי שקל" ומה"הפנמתי", מה"מכיר" ומ"אני ידבר".

אבל מדוע צריך לשמור עליה, ומפני מי? אנחנו מתגאים בחידוש הלשון, בכוחות החיים שלה. ביטויי עגה משנים ללא הרף את המילון של השפה המדוברת ולעתים גם של המילון הרשמי. מותר להגיד "נהיה לי חושך בעיניים", "נכנסתי לטירוף" ואפילו מותר - באישור בדיעבד של האקדמיה ללשון - לומר "פצצת סירחון" ו"היכתי". האם לא רחוק היום שבו מותר יהיה לומר גם "עשר שקל", "צומת עמוסה" או "אנחנו שוכחים לדבר כהלכה", ובכל זאת לדבר כהלכה? במלים אחרות, האם התרבות שלנו, שמורגלת לדבר בשיח של הגנה, שמירה, התקפה וקרב, ממציאה לעצמה אויבים גם כשמדובר בשפה?

רחל קבלי לימדה לשון במשך 35 שנים בבית הספר "רודמן" בקרית ים, וגם חיברה ספרי לימוד לידיעת הלשון. כפי שאפשר לשער, היא כלל אינה מרוצה ממצבה של העברית. "פעם", היא מעידה, "היה לתלמידים יותר כבוד לשפה ולדיוק בה. היום כבר פחות אכפת להם. השפה הפכה פשוטה יותר, והיא מתרחקת יותר ויותר מהשפה התקנית. זה ברור שהשפה חיה ומתחדשת ומתפתחת, אבל ההתפתחות לא צריכה להשפיע לרעה על התקינות שלה. השיבושים נפוצים אצל מובילי דעת קהל בקרב הנוער: זמרי פופ, דוגמנים ומנחות בטלוויזיה, והם הולכים ונעשים שכיחים גם אצל קרייני החדשות ברדיו ובטלוויזיה - שלא להזכיר את הפוליטיקאים, שחלקם הגדול עילג באופן מביש". כשאני שואל את קבלי מהם השיבושים הנפוצים ביותר היא מציינת את השיבושים בשם המספר: "שמונה עשרה", "שלוש מטר" ו"שתי שקל", ובדגשים: לקבוע במקום לקבוע, ראש ממשלה מכהן במקום מכהן.

אבל השיבושים הם בעצמם דבר מתפתח ומשתנה. פעם היו נוטים לומר "אני ישן" ו"יכלתי לעשות את זה", וכיום הם שכיחים פחות. "הם נעלמו כי תיקנו אותם שוב ושוב בבתי הספר", מסבירה קבלי. "ולכן חשוב במכללות להוראה ללמד כללי לשון והגייה, ולא רק למורים ללשון. כל המורים צריכים להקפיד בלשונם". אבל אולי לשיבושים יש חיים משלהם, והם מתפתחים, נעלמים ומתחדשים בתנועה טבעית של התפתחות השפה, שעליה אין למורים בבית הספר שליטה?

שמור אותי מאוהבי

כשאני שואל את קבלי, ואבירים נוספים של לשון תקינה, מדוע יש לשמור על תקינות השפה, אני יודע שאני שואל שאלה טריוויאלית. לשאלות טריוויאליות יש תשובות מוכנות מראש: "כי זו התרבות שלנו", "כי זו השפה שלנו". אבל אלו תשובות בלתי מספקות: אפשר בהחלט לטעון שהשיבושים מייצגים בדיוק רב יותר את התרבות שלנו, לטוב ולרע. בסופו של דבר מגיעים לעצם העניין, וקבלי מנסחת אותו בפשטות: "ככל שנתרחק מהשפה התקינה, נתרחק מהיכולת לקרוא בתנ"ך ובמקורות שלנו. בעוד דור, תלמידים לא יבינו משפט אחד בתנ"ך".

כשאני מעלה את הטיעון הזה לפני פרופ' גלעד צוקרמן, בלשן מאוניברסיטת קווינסלנד באוסטרליה, הטונים של השיחה עולים. ניכר שהדברים חורגים מתחום התעניינותו האקדמית: הם בנפשו. אולי בשל כך הוא נחשב על ידי עמיתיו הישראלים גאון, או פרובוקטור. הוא אכן לא חוסך שבטו מהטיעון הזה: "הבל הבלים", הוא אומר. "אין שום קשר בין 'עשר שקל' או 'עשרה שקלים' לבין הבנת התנ"ך, וכל הטיעונים הללו הם דמגוגיה חברתית או פוליטית, שילוב אוטומטי של צדקנות ושל בורות, שאין לו קשר לבלשנות. כולם מדקלמים במקהלה שאנחנו מדברים בשפת התנ"ך, כי זה חלק מהאתוס, וכולם מיישרים קו עם השקר הזה".

"הישראלים", הוא ממשיך - ועלי להודות בחמיצות שיש צדק בדבריו - "לא מבינים את התנ"ך כהלכה כבר מזמן. אנחנו אמנם מבינים את האותיות, ומזהים מלים שמוכרות לנו, אבל התנ"ך כתוב בשפה זרה, לא בשפה הישראלית של ימינו. העברית והישראלית הן שתי שפות נפרדות לגמרי. כיום מלמדים תנ"ך כאילו הוא כתוב בשפת האם שלנו, אבל זה שקר שהתלמידים מזהים מיד. את התנ"ך חשוב ללמד, אבל כשפה זרה, כמו אנגלית וערבית". אני מעדכן אותו על תרגום התנ"ך לעברית עכשווית שחיבר חוקר התנ"ך אברהם אהוביה, שהידיעה עליו התפרסמה בעמוד הראשון של "הארץ" לפני כמה שבועות. משרד החינוך הזדעק ומיהר לכנות את ספר הלימוד "אסון" ו"שערוריה". צוקרמן אינו מופתע מהתגובה הזאת, האוטומטית מדי. "אני לא מכיר את התרגום הזה, אבל אני מושיט יד ומברך על פרויקט מהסוג הזה", הוא אומר.

אני שואל אותו מדוע הוא קורא לעברית המודרנית "ישראלית". מכאן כבר קשה לעצור אותו: "יש שטיפת מוח מצד שומרי סף של השפה, כמו האקדמיה ללשון וכמו טהרני-שפה כמו אבשלום קור ודומיו, שגורמת לנו להאמין שאנחנו מדברים את שפת הנביא ישעיהו, רק עם טעויות. אבל כשמתבוננים בשפה שמדוברת בישראל, אפשר לזהות בנקל שהיא לא שפה שמית גרידא - לא מבחינה גנטית (מקורותיה של השפה), לא מבחינה טיפולוגית (של המאפיינים שלה): הפונטיקה, הפונולוגיה, הסמנטיקה, התחביר ואפילו המורפולוגיה אינם זהים, בלשון המעטה, לעברית הקדומה. נכון שהשפה שלנו היא המשך של העברית, אבל היא גם יונקת מהיידיש, מהרוסית ומהפולנית ומהערבית וכו'. היידיש נוכחת בתוך השפה שלנו בלי שנשים לב. כך שאנחנו משתמשים בשפה היברידית, שהיא בו-זמנית גם שמית וגם אירופית, ולכן 'ישראלית' הוא שם הולם יותר בשבילה. מי ששפת אמו היא ישראלית, לא עושה שיבושי לשון, ואין זה משנה מה כתוב בספרי הדקדוק".

לעשות מהחוק פלסטר

צבי טריגר אינו טהרן לשוני. כמשפטן, סופר וחוקר תרבות, השפה היא כלי עבודה מרכזי בשבילו, והוא גם מחנך סטודנטים למשפטים להתנסח כהלכה. כשאני מציג לו את הגישה הליברלית של צוקרמן, הוא מרים גבה. "העמדה הפלורליסטית, שעל פיה כל דבר לגיטימי ומתקבל, היא עמדה מתנשאת ופטרונית", הוא אומר. הוא חושד בניסיון לחגוג את השיבושים של שפתנו, לא משנה כיצד נקרא לה, בלי להיות ביקורתיים כלפיהם. "כשמישהו אומר שהשיבושים מעידים על החיות של השפה העברית, סביר להניח שהוא עצמו לא משתמש בשפה משובשת", הוא מציין. "הוא מתייחס לשיבושים כמשהו אקזוטי - אבל לא יאמץ אותם בעצמו".

השיבושים שמפריעים לטריגר - אולי משום שהוא נתקל בהם באופן יום-יומי אצל סטודנטים למשפטים, וגם אצל עורכי דין ושופטים - הם אלו שנובעים מניסיון מלאכותי להגביה את השפה, בלי להכיר את רבדיה כהלכה. כשהוא נותן דוגמאות, השיבושים הקומיים של "לימור" בגילומה של אורנה בנאי, מהתוכנית "ארץ נהדרת" ("העם נקעה רגלו"), מחווירים. הוא מספר על סטודנט שכתב ש"החוק נותן גרושפנקא", על חשוד שתואר כ"חסר עקבות" ועל סעיף "שעושה מהחוק פלסטר". אבל גם ניסיונות הרואיים פחות להגביה את השפה מרגיזים אותו, למשל השימוש התכוף ב"בכדי" ו"באם", או כשסטודנטים כותבים "אינני התכוונתי לומר זאת".

במיוחד בתחום המשפטי, אבל לא רק בו, שכיח הניסיון הכושל לדבר בשפה רהוטה; השיבושים היצירתיים מבטאים מאפיין תרבותי רחב יותר: הדגש על צורה ולא על תוכן. "אנשים מנסים לשווק את עצמם באמצעות שפה גבוהה, והם מנסים לעשות רושם באמצעותה. אבל כשהם לא מכירים את השפה ולא מודעים לרבדיה ולניביה, השיבוש אינו חינני: הוא מצביע על בורות ועל יומרנות", הוא אומר. "הרבה סטודנטים למשפטים, שנדרשים להשתמש בשפה במיומנות כדי לשכנע, מתקשים לבטא כהלכה את המחשבות שלהם. יש פער בין הכוונות לבין הביטוי המילולי שלהן, ורבים מתקשים להסביר את עצמם כהלכה".

האם היה זה אחרת אי פעם? טריגר סבור שהשכיחות המתגברת של שיבושי הלשון נובעת מכך שהתרבות הופכת ויזואלית יותר ויותר. "אנחנו רואים יותר טלוויזיה וקוראים פחות ספרים, ושיבושי הלשון הם סימפטום של ההעדפה של החזותי על פני המילולי". אבל מדוע זו בעיה, אני מתעקש להבין. כל עוד התקשורת הלשונית, משובשת ככל שתהיה, ממלאת ביעילות את תפקידה בהעברת מסרים, למי אכפת משיבושי לשון? הרי ייתכן שקשיי הביטוי שמתאר טריגר נובעים מהפער שבין "העברית התקינה" והישראלית המדוברת; פער שגורם להיסוס ולחוסר ביטחון בדיבור. אם נכשיר את שיבושי הלשון, ייתכן שיהיה לנו קל יותר להתבטא בחופשיות. טריגר סבור שהמחיר שנשלם יהיה כבד מדי. "שיבושי לשון הופכים את השפה לרדודה. הם מונעים את העושר שלה: הם מוחקים הבחנות בין זכר לנקבה, בין הכללי לקונקרטי. הם יוצרים השטחה של השפה ושל אמצעי הביטוי, ולכן מונעים דיוק: הם לא מאפשרים לנו למסור את הדקויות של המחשבות שלנו".

גילוי וכיסוי בלשון

ליאת קפלן, משוררת, עורכת שירה ומנחה סדנאות למשוררים מתחילים, אינה מסכימה ששיבושי לשון הם בהכרח חסם שמגביל מסירה מילולית של דקויות העולם הפנימי. "שיבושי הלשון הם חלק ממערכת מסועפת של בדיקת גבולות השפה, שאינה נפרדת מבדיקת הגבולות של התודעה, המציאות, האני. לכן שיבושי לשון יכולים להיות נהדרים ויצירתיים ופורצי דרך", היא אומרת, "אבל כמו בכל תחום, אנחנו זקוקים לגדרות כדי לפרוץ אותן. אם אנחנו לא מכירים את הגדרות, אין טעם בפריצה שלהן". קפלן מתייחסת לשיבושים פואטיים, שעל פי רוב אינם נובעים מניסיון להגביה את השפה, אלא דווקא להנמיך אותה.

"השיבושים הם מתנה, אבל רק כאשר הם מודעים: כדי לאפיין דובר, כדי ליצור מוסיקליות בטקסט, כדי לשחק עם רבדים לשוניים". כדי ששפה משובשת תהיה כלי פואטי, היא צריכה להיבחר בכוונה מלאה ומתוך מודעות לשיבוש. "החיכוך בין השפה התקנית והגבוהה לבין שפה נמוכה יכול ליצור ניצוצות, יכול ליצור ארוטיקה לשונית", היא מסבירה, "אבל רק מי שמכיר היטב את העברית יוכל להשתמש בזה כהלכה. גם כשהעולם הפנימי של הכותב מעניין ועשיר - אם עושרה של השפה אינו פרוש לפניו, הוא לא יוכל לכתוב שירה טובה. משורר משתמש בשפה כבחומר הגלם של יצירתו, ולכן עליו להכיר אותה, כמו שפסל מכיר את החומר שהוא עובד בו, את המרקם ואת התכונות שלו".

האם המשמעות היא שכותב שאינו בקיא בשפה, שלשונו משובשת, לא יוכל לכתוב שירה טובה? "רק כשמכירים את השפה אפשר לעבוד אתה וכנגדה, לחצות ולשבור ולחבר אותה מחדש. צריך לנהל עם השפה מערכת יחסים אינטימית, ובלי האינטימיות הזאת השירה תהיה פגומה". קפלן מזכירה את יונה וולך, ואני חושב על השורות הידועות: "זה הגשם / שיורד בדשא / זה הגשם / שיורד הרבה". "העברית הבלתי תקינה של וולך", אומרת קפלן, "היא חלק מהמשחק שלה בשפה. וכדי לשחק צריך להכיר, להתיידד, ליצור אמון בין הכותב לבין חומרי העבודה שלו".

אני תוהה אם גם מי ששפתו משובשת יכול להתיידד עם השפה שלו, יכול לנהוג בה בעושר ובכבוד ולבטא את עצמו במדויק באמצעותה, גם אם אינו מודע לחוסר תקינותה. גלעד צוקרמן לא מבין את השאלה, ואפילו - כך נדמה לי - נעלב ממנה. "אין דבר כזה שיבושי לשון, ואין דבר כזה חוסר מודעות לשפה. אלו הן הבחנות שיפוטיות, שהומצאו על ידי אנשים במגדלי שן שהחליטו מהי שפה נכונה ומה זה שפה בלתי נכונה. מי שקובע זה הדובר הילידי, שדובר את השפה כשפת אם. דובר ילידי לא טועה. הוא נוהג לפי הדקדוק שקיים בראש, ולא בספר, ולכן הוא בהכרח מדבר בשפה נכונה. אם אנחנו מאלצים אנשים להגיד 'עשרה אנשים' אנחנו גורמים לסכיזופרניה דקדוקית, אנחנו פועלים נגד ההיגיון של הדקדוק הטבעי. זה אבסורד לקחת דובר ילידי ולגרום לו לחשוב שהדקדוק שלו אינו נכון, ושהדקדוק שבספר הוא הנכון, שהרי השפה חיה רק כאשר הדובר הילידי מדבר אותה".

אני נזכר בטעויות שאני עושה לעתים בשם המספר, ובאנרגיה שמושקעת בהתאמה נכונה של שם המספר לשם העצם, למשל כשאני אומר "חמישה שקלים" או "שמונה עשרה בנות". צוקרמן אינו מתפלא. "זו דוגמה להתנגשות בין הדקדוק הישראלי שבראש לבין הדקדוק העברי שבספר. שלוש זה זכר, וכשאנחנו אומרים שלוש בנות, אנחנו מצרפים שם מספר זכר לשם עצם ממין נקבה. התופעה הזאת, שנקראת 'קיטוב מגדרי', מאפיינת שפות אפרו-אסיאתיות הכוללות את הלשונות השמיות, אך היא איננה קיימת בשפות כמו יידיש, שהיתה שפת האם של רוב מחיי השפה העברית. אנחנו אומרים עשר שקל, ומתבלבלים לכאורה בשמות המספר, מסיבה טובה: זה מאפיין לשוני שלא מתאים לדקדוק הישראלי שנמצא בראשנו, ושמתאים זכר לזכר, נקבה לנקבה. ולכן קשה לישראלים להיות עקיבים בקיטוב המגדרי. לרוב 'השיבושים' יש סיבה דקדוקית, שהיא תוצר טבעי של התנגשות השפעות של שפות שונות שתורמות לשפה".

בכל זאת זה צורם לאוזן. אבל הצרימה הזאת היא אולי סוגיה חברתית-פוליטית, ולא לשונית. "צורם מה שאומרים לנו שיצרום", אומר צוקרמן. "בשפה הישראלית אומרים עשר שקל - וזה בסדר גמור; זה הגיוני לגמרי. בסופו של דבר, האקדמיה - שנוהגת בשיטת 'If you can't beat them, join them' - תאשר את 'עשר שקל', וזה יקרה עוד בדורנו. כי לשפה יש אמת משלה, חזקה מכל אתוס פוליטי: הישראלית אינה עברית, והיא לעולם לא תהיה עברית. וכל הצדקנות בעולם לא תשנה את זה".

אני נזכר במשהו שליאת קפלן אמרה לי. היא אמרה שלכל אדם יש השפות הפרטיות שלו, והוא עושה בהן שימוש כרצונו. שבעים פנים לשפה, ואין זה משנה אם זו עברית, ישראלית, ישראלית-רוסית, ישראלית-אתיופית, ישראלית-ערבית; אין זה משנה אם היא עוקבת אחר דקדוק פורמלי או בלתי פורמלי. לפעמים, דובר משתמש בלשונות שונות בהתאם להקשר שבו הוא נמצא; לעתים השיבושים הם טבעיים, ולפעמים הם מבישים. אולי מה שצריך להטריד בשימוש בלשון אינו התקניות שלה, אלא הזיהוי של דובר שמבקש ללבוש כסות של שפה שאינה טבעית לו, לסביבתו, להקשר שבו היא מופיעה. ההתחפשות הזאת מרגיזה - את האוזן השומעת, את העין הקוראת - משום שהיא מנוגדת לאופן שבו מלים צריכות לשרת אותנו. יש אופן כזה, אחרי הכל, ויונה וולך מיטיבה לתארו: "תן למלים לעשות בך / תן להם היה חופשי / אלו תכנסנה בך תבואנה פנימה / עושי צורות על צורות... כי הן טבע ולא המצאה / ולא גילוי כי כן טבע / תעשינה טבע דבר בך". ?



איור: ערן וולקובסקי


המורה ללשון רחל קבלי: "ככל שנתרחק מהשפה התקינה, נתרחק מהיכולת לקרוא בתנ"ך ובמקורות שלנו" (מימין לשמאל: רחל קבלי, ליאת קפלן וגלעד צוקרמן)

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 6
    מה הבעיה ב"הפנמתי"?

    אני שואל מתוך רצון לדעת. תודה.

  2. 5
    גאווה גדולה!!!

    רחל קבלי היתה המחנכת שלי. אחת בדורה!!!!

  3. 4
    העברית של צוקרמן

    דר' צוקרמן הנכבד, שיושב דווקא בקווינסלנד אסטרליה, מדבר עברית מאוד תקנית (עברית ולא ישראלית) וממרום מושבו הוא מסתכל עיניים של אנתרופולוג על הילידים שמדברים (דוברים?) שפה ילידית . יש כאן התנשאות ופטרוניות באצטלה של ניתוח מקצועי.

  4. 3
    לכותב המאמר:

    אני רוצה לקחת את המאמר הזה לבנות הכיתה שלי כמתכונת האם אני יכולה?אשמח אם תצור קשר: 0504170337

  5. 2
    יאו אין אתם לא תאמינו

    הביאו לנו את המאמר הזה כמתכונת לעיברית עם שינויים וקצר יותר!!! אין זה היה המתכונת הכי קשה בעולם

  6. 1
    תודה!

    איזה יופי של מאמר, פשוט תענוג לקרוא!