את כובע הצמר הוורוד אפשר לזהות ממרחק - א' הולכת. כל הזמן היא הולכת. לאט, בזהירות, תוך שהיא נשענת על הליכון ועל בנותיה, אבל בנחישות.

תמיד היא מחייכת, תמיד מלאת שמחת חיים. אף אחד לא יודע בדיוק בת כמה היא, טווח ההשערות נע בין 79 ל-83. צלולה כיין, אם ל-11 ילדים וסבתא לעשרות נכדים ונינים. היא זוכרת את השמות של כולם ויודעת לספר סיפורים מעניינים על כל אחד ואחד מהם. אני אוהב לעצור ולדבר אתה, בדרך כלל באמצע אחד ממסעותיה ברחבי בית החולים. הסיפורים על המושב שבו היא גרה, על החיים פעם ועל משפחתה, מלאי צבעים וניחוחות, שונים כל כך מהמציאות היום-יומית העגמומית במחלקה הפנימית.

לפני מעט פחות משנה נמצא גידול ממאיר בלבלב של א'. בגלל מצבו של הגידול, אי אפשר להסיר אותו במלואו בניתוח. סרטן הלבלב הוא מחלה אגרסיבית ונטולת רחמים. אין היום טיפול שיכול באמת לעצור אותה, או אפילו לעכב את התפשטותה. הגידול חסם את דרכי המרה ומנע את ניקוז המרה. לכן נזקקה א' לצינור, שיעקוף את החסימה ויאפשר ניקוז המרה.

מדי פעם היא נאלצת להתאשפז, עקב חסימה בנקז או בשל זיהום. לצערי, בכל אשפוז אפשר לראות סימנים חדשים המעידים על התקדמות המחלה. פעם זו ירידה במשקל, פעם בצקות ברגליים ולאחרונה הופיעו ממצאים בריאות ועלה חשד שמדובר בגרורות.

כשמסתכלים על א' לא מבחינים בצרות שפקדו אותה. רואים אשה קטנה, חייכנית, שרק רוצה ללכת הביתה. עד שתלך הביתה, היא חורשת את המסדרונות - כדי לא לאבד את הכושר ו"כי זה בריא. נכון, דוקטור?"

א' אף פעם לא לבד. תמיד היא מוקפת בבנותיה, שדואגות לה, מטפלות בה ומעניקות לה תמיכה בצעדותיה הארוכות. גם על פניהן יש חיוך, אבל הוא שזור בדאגה. התמונה של א' המוקפת בבנותיה ונכדיה, מקסימה בעיני. ככה זה צריך להיות.

ליד א' שוכבת ב'. גם היא חולה. ב' מתמודדת לבד עם מחלתה. היא מספרת על נפלאות ילדיה ונכדיה, שעסוקים כל כך בהצלחתם, שאין להם זמן להגיע לבקר. לרוב הם גם לא מתעניינים בשלומה. הם מתקשרים בבהלה לאחר שמודיעים להם שב' עומדת להשתחרר הביתה - מה, כל כך מוקדם? איך היא תסתדר לבד בבית? אולי עוד כמה ימים "לחיזוק"? אני מנסה לרמוז שאולי במקום שתהיה "לבד" בבית, הם יכולים לארח אותה בביתם כמה ימים, עד שתתאושש. זה לא קורה.

חולים כמו ב' יש יותר מדי, והתמונה עגומה במיוחד לפני החגים. משום מה, דווקא בערבי חג יש גל אשפוזים של זקנים אומללים. במקום לעשות מאמץ ולבלות את החג עם ההורה הקשיש, משפחות רבות מעדיפות לנסוע לטייל ולאשפז את האם או האב בתואנות שונות, שאותן אפשר לסכם בשני משפטים קצרים: "אין לו איפה להיות" ו"אין מי שידאג לו".

הם לא מבינים (או לא רוצים להבין), שהמקום הטוב ביותר לאדם המבוגר הוא ביתו, שם הוא יכול להישען על מערכת התמיכה המשפחתית. כל יום מיותר בבית החולים טומן בחובו מגוון סכנות: נפילה, זיהום והידרדרות תפקודית. אבל ברוב המקרים, ההסברים האלה נופלים על אוזניים ערלות.

מפחיד לחשוב שאנשים שגדלו, כנראה, בבית חם ונורמטיבי, יכולים לפנות עורף להוריהם הזקנים ולהפקיר אותם כך. עם דוגמה כזאת, איך יתייחסו אליהם ילדיהם-שלהם בבוא היום? באותו חדר נמצאת גם ג'. היא לא ממהרת לשום מקום. בעלה הלך לעולמו לפני כמה שנים ומאז היא לבד, ללא ילדים, ללא משפחה. רוב חברותיה מתו. אין מי שיחכה לה בבית. אם תצא הביתה היום, לא תספיק לעשות קניות ולבשל לשבת. חוץ מזה, היא עדיין חלשה מדלקת ריאות ואינה בטוחה שתצליח לטפס במדרגות המובילות לביתה. היא זכאית לעזרה לכמה שעות בשבוע מהביטוח הלאומי, אבל זה לא מספיק. בבית החולים לפחות דואגים לה לאוכל חם ויש לה עם מי לדבר.

אני שוב רואה את כובע הצמר הוורוד במרחק. א' ממשיכה בטיוליה. היא כבר החליטה: היום היא הולכת הביתה. אני לא מעז להתווכח. הבנות כבר סידרו את הבית והכינו אותו לשובה. בגילה היא חווה כל יום במלואו, עם שפע אנרגיות שצעירים ממנה איבדו מזמן. את הקשיים היא דוחפת הצדה עם ההליכון וממשיכה ללכת קדימה. את הזמן שיש לה היא לא תבזבז בבית החולים. בבית במושב, מוקפת בבני משפחה, שם מקומה.

הכותב הוא סגן מנהל מחלקה פנימית ב', בית חולים בילינסון